ישיבת טלז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישיבת טֶ‏לְז
Telshe Yeshiva 1.jpg
בניין ישיבת טלז, בעיר טלז
תאריך יסוד שנות השבעים של המאה ה-19, לא ידועה שנה מדויקת.
תאריך סגירה נסגרה בשואה בשנת 1941 בעיר טלז, והוקמה מחדש על ידי מעט מתלמידיה הניצולים בקליבלנד)
מיקום טלז, ליטא
השתייכות (זרם) התנגדות לחסידות (שוייכה גם לתנועת המוסר – חלקית)
מייסדים מאיר אטלס, זלמן אבל, צבי יעקב אופנהיים.
ראשי הישיבה:
הרבנים אליעזר גורדון וחתנו יוסף יהודה ליב בלוך, שמעון שקופ, חיים רבינוביץ, אברהם יצחק בלוך
משגיחים: הרבנים יהודה ליב חסמן, שמואל פונדילר, זלמן שמואל בלוך
מספר תלמידים כ-350

ישיבת טֶ‏לְז (טעלז) היא ישיבה שהוקמה בעיר טלזליטאית: טלשיאי - Telšiai) שבליטא במחצית השנייה של המאה ה-19, והועברה לאחר מלחמת העולם השנייה לעיר קליבלנד שבאוהיו. הישיבה נחשבת לאחת החשובות שבישיבות המסורתיות באירופה. עם ראשי הישיבה, שהיו "מגדולי למדני הזמן", נמנו הרב אליעזר גורדון והרב שמעון שקאפ, ובין הלומדים בה היו אנשי שם ידועים[1].

הישיבה קמה כאנטיתזה לתנועת ההשכלה היהודית, והלימוד בה נעשה בדרך המסורתית, אך תוך התרחקות משיטת הפלפול ובהיצמדות להיגיון האנושי. עובדה זו הושפעה גם מכך שר' שמעון שקופ, בעל השיטה הייחודית בלימוד ההלכה, לימד בישיבה במשך 18 שנים[2]. בעידודו של ר' אליעזר גורדון, התאפיינה הישיבה גם בדרך של משא ומתן-הלכתי אקטיבי, בניגוד לשמיעה פסיבית.

מאפיין עיקרי נוסף של הישיבה, היה דעתנות רבה בקרב התלמידים; זו אף הביאה למאבקים אידאולוגיים בה, שנסובו בעיקר סביב שיטת המוסר, שנכנסה לישיבה בשנת 1885 בהשפעת חתנו של גורדון - ר' יוסף יהודה ליב בלוך. כמו כן, חלק גדול מבני הישיבה היו ציונים.‏‏[3] הביקוש ללמוד בישיבה היה גבוה, ובממוצע למדו בה כ-300 עד 350 תלמידים.‏‏[4] היא נודעה במשטר הקפדני ששרר בהּ ובהתנהלותהּ המסודרת. ידועה במיוחד השיטה שהונהגה בהּ, לפיה חולקו התלמידים בהתאם לרמתם, ולא לפי גילם, לכמה כיתות ברמת קושי עולה.‏‏[5]

תולדות הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע להקמת הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציבור היהודי השמרני בטלז, חשש מהשפעת תנועת ההשכלה היהודית שהתפשטה באירופה החל מסוף המאה ה-18 ושהתגברה במהלך המאה ה-19 - בייחוד לנוכח העובדה כי בטלז עצמה גר המשורר יהודה ליב גורדון, שהיה אישיות חשובה ובעלת השפעה בקרב מנהיגי תנועת ההשכלה. על פי עדותו של לוי גינצבורג, מראשוני התלמידים בישיבה: "(טלז) נסחפה בסערת הרוחות החדשות שהתחילו מנשבות אז בעולם... גורדון השפיע השפעה רבה על הצעירים שבדור... היהודים החרדים היו מביטים בפחד וברעדה על מעשיהם של יהודה ליב גורדון והחבריה שלו ועל כל אותה השכלה שבשמה דגלו."‏‏‏[6]

שני למדנים מקומיים, הרב מאיר אטלס והרב צבי יעקב אופנהיים‏[7], שאליהם הצטרף בהמשך אליהם גם הרב שלמה זלמן הלוי אבל‏[8], הגיעו למסקנה כי מערכת הלימוד המסורתית שרווחה בערי אירופה, שבמסגרתה היו הנערים לומדים באופן לא-רשמי בבתי המדרש המקומיים, לא תחזיק מעמד מול ההשכלה המתפשטת, וכדי להילחם בה יש לבנות מוסד חינוכי מסודר שיהווה אלטרנטיבה ראויה.‏‏‏[9] ביוזמת הקמתה של הישיבה היו מעורבים, ככל הנראה, גם גורמים חיצוניים, ובהם הרב נתן צבי פינקל, ששיכנע תלמידים ללמוד בישיבה, ועובדיה לחמן, יהודי עשיר שתרם לישיבה.

וכך כותב שאול שטמפפר על העקרונות שעמדו ביסוד הישיבה:‏‏

Cquote2.svg

היא לא הייתה הישיבה הליטאית הראשונה ואף לא נתחדשה בה דרך חדשה של לימוד כמו בוולוז'ין. ישיבת טלז לא הציבה לה מטרה חדשה, לחנך לערכים, כמו ישיבת סלבודקה. היא הוקמה בתגובה למגמות התפוררות בחברה המסורתית ולירידת קרנו של לימוד התורה, אבל בלא ערכים חדשים. מטרת מייסדיה הייתה להעמיד תלמידי חכמים בקיאים בש"ס ופוסקים ולא לעצב את תלמידיה בדפוסים מסוימים...

Cquote3.svg
– שאול שטמפפר, "הישיבה הליטאית בהתהוותה", ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005, עמ' 303.

ראוי עם זאת לציין ששטמפפר מתעלם מהעובדה כי תלמידי החכמים שלימדו בישיבת טלז הובילו את הישיבה לדרך לימוד של: "פיתוח החריפות והניתוח ההגיוני הדק"‏[10] לישיבת טלז הייתה ללא ספק אג'נדה מסודרת באשר לאופי הלימוד, וכפי שכותב מאיר שלי:

"שיטת הלימוד של טלז – עיקרה לא לשם בקיאות הייתה, אלא לפיתוח החריפות וכושר הניתוח, לגילוי ייחודו ההגיוני של הנושא, המבדילו משל הדומה לו לכאורה. ה"חילוק" – בלשון הישיבה – היה המבחן הראשי. בקיאות כשלעצמה, התמדה כשלעצמה אינה מידה חשובה. "מתמיד" סתם – מה רבותה כאן? שיטה זו קבלה הייתה מפי שני גדולי תורה – הרב שמעון שקופ ור' יוסף יהודה ליב בלוך..."

– מאיר שלי, "רסיסי טלז"

בנוסף כותב הרב שלמה יוסף זווין כי "ההיגיון הטלזי התפתח עד כדי שיטה מסוימת ומיוחדת לעצמה...", ובהמשך הוא מתאר את שיטת טלז כ"היגיון מפשט"‏‏‏[11].

מועד הקמת הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות קביעות סותרות באשר לתאריך הקמת הישיבה. בערך טלז באנציקלופדיה העברית נאמר כי הישיבה הוקמה ב-1880 (תר"ם), ואילו הערך תנועת המוסר באותה אנציקלופדיה מציין כי הישיבה הוקמה ב-1879 (תרל"ט). בספר תנועת המוסר שכתב דב כ"ץ, מביא המחבר את דבריו של הרב ברוך פייבלזון, הטוען כי הישיבה הוקמה בשנת תרל"ז (1877), ולעומתו מציין הרב מרדכי גיפטר במאמרו "ישיבת טלז", כי שנת הקמתהּ היא תרל"ה (1875). כנגד כל אלה טוען שאול שטמפפר במאמרו "הישיבה הליטאית בהתהוותה" כי הישיבה הוקמה בשנת 1871 (תרל"א), ואכן על פי עדותו של יעקב מרק, הוא עצמו למד בישיבתו של הרב מאיר אטלס בטלז עוד בשנת 1871. ככל הנראה הישיבה הוקמה על בסיס ישיבה קודמת שפעלה במקום, ומכאן אי-הבהירות בנוגע לשנת הקמתה‏[12].

תקופת הרב אליעזר גורדון (תרמ"אתר"ע)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת הישיבה שימשו הרבנים, אטלס, אופנהיים ואבל כראשי הישיבה. לרב אופנהיים היה ניסיון קודם בהוראה בישיבת קלם של הרב שמחה זיסל זיו וכן בעיר גרובין. הישיבה לא הפכה לחלק מהקהילה היהודית בעיר ולא הייתה בעלת מעמד פורמלי כמוסד קהילתי, ובנוסף היו הכנסותיה מועטות. ככל הנראה הוביל מצב עניינים זה את הרב אופנהיים לעזוב את תפקידו בשנת תרמ"א (1881). לאחר עזיבתו הוזמן הרב אליעזר גורדון לשמש כרב העיר טלז, ובמקביל כראש הישיבה, וזאת אף על פי שהישיבה לא הייתה מוסד קהילתי מוכר. עקב פרסומו הרב של הרב גורדון, מיד עם הגיעו התמלאה הישיבה בתלמידים מכל רחבי האימפריה הרוסית, ותחת הנהגתו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר באירופה ובעולם היהודי בכלל.

כשנה לאחר שהחל בתפקידו כראש הישיבה, מינה הרב גורדון את חתנו, הרב יוסף יהודה ליב בלוך, ואת הרב שמעון שקופ שהיה נשוי לבת אחותו‏[13], לשמש כראש ישיבה לצדו.‏ נוהג זה של מינוי קרובי משפחה לתפקידים רשמיים היה נפוץ בישיבות ליטא; ‏גם הרב שלמה זלמן הלוי אבל, ממייסדי הישיבה, היה נשוי לבת אחותו של הרב גורדון, אך הוא לא נשא תפקיד רשמי. את עזיבת דור המייסדים חתם הרב אטלס, שעזב לכהן ברבנות העיר ליבוי, ובכך גובש הצוות שעתיד היה להוביל את הישיבה למקומה ההיסטורי בעולם הישיבות:

בתקופת כהונתו של הרב גורדון כראש הישיבה החל מאבק נגד הטמעת שיטתה של תנועת המוסר בישיבה. השיטה החלה לנהוג בישיבה בהשפעת הרב יוסף יהודה בלוך, חתנו של הרב גורדון, שעשה זאת באמצעות הבאת משגיח לישיבה, הרב יהודה ליב חסמן. בעקבות מחאות התלמידים עזב הרב חסמן לבסוף את הישיבה, אך המתח סביב שיטת המוסר בישיבה לא שכך עד שנת תר"ע (1910), שנת מותו של גורדון והתמנותו של הרב בלוך לראש הישיבה הראשי. מאבק נוסף שהתחולל בישיבה התנהל סביב ניסיון של הרב גורדון, שבדיעבד לא צלח, למנות חתן נוסף - הרב יצחק אייזיק הירשוביץ לר"מ בישיבה‏[14].

עד לבואו של גורדון הייתה ישיבת טלז מוסד אזוטרי ובעל חשיבות מינורית יחסית, והפכה למוסד מרכזי מאוד רק לאחר מכן. על ההשפעה הלמדנית של גורדון כותב ד"ר זרח ורהפטיג:

Cquote2.svg

רבי אליעזר גורדון הביא שיטה חדשה ללימוד הישיבתי; לא הסתפק בבקיאות, שם את הדגש על הניתוח ההגיוני של הסוגיא ומפרשיה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

Cquote3.svg
איתמר ורהפטיג (עורך) נר זיכרון לגרי"א ורהפטיג, הוצאה עצמית, ירושלים, ה'תשנ"ב

שלא כאחותה הבכירה - ישיבת וולוז'ין, שהוכרה על ידי השלטונות, ולבסוף גם נסגרה מסיבה זו - לא הוכרה ישיבת טלז באופן רשמי על ידי השלטון המקומי, והיא פעלה באופן בלתי חוקי. סופר כי רבי אליעזר גורדון נמצא במאבק מתמיד מול פקידי ממשל שרצו לסגור את הישיבה, ולעתים הוא שיחד אותם על מנת שלא יתנכלו לה‏[15].

ה"קול קורא" שפרסם ר' אליעזר גורדון למען משולח של ישיבת טלז

הרב גורדון היה מנהיגה של הישיבה והדמות הבולטת בה, אך את החלטות היום-יום בישיבה קיבל חתנו, הרב בלוך, שהיה כריזמטי והפך ליד ימינו של גורדון.‏‏‏[16] בכמה מישורים בא לידי ביטוי סדר קפדני במיוחד ששרר בישיבת טלז: סדרי הלימוד וההגעה לתפילות נשמרו על ידי המשגיחים שעברו ורשמו בכל פעם מי נמצא ומי חסר. גם אופן הקבלה של תלמידים חדשים לישיבה היה נוקשה ולא היה ניתן להגיע פתאומית ולהתקבל מיידית כנהוג בישיבות אחרות באותה תקופה. על התלמיד היה להודיע להנהלת הישיבה מראש לפני תחילת ה"זמן", לשלוח המלצות, ורק לאחר הודעה על קבלתו מהנהלת הישיבה, יכול היה להגיע. כמו כן, כתוצאה מהביקוש הרב ללמוד בישיבה הונהגו כללים קפדניים באשר לתנאי הקבלה שלא התמקדו רק ברמתו של הנבחן, לדוגמה: לא יכולים היו להתקבל שני נערים ממשפחה אחת, וכן לא יכולים היו להתקבל שני נערים מאותה עיירה או יותר מכמה נערים מאותה עיר גדולה. גם על הלימוד בישיבה נערכו בחינות חודשיות – נוהג שכלל לא היה מקובל בישיבות באותה התקופה.

על כל תלמיד היה להבטיח הכנסה כספית מינימלית על מנת שלא ייאלץ להתבזות ולאכול "ימים" אצל משפחות בעיר (למעט בשבתות)‏‏‏[17]. בשנת תרנ"ד (1894) פרסם הרב גורדון קול קורא ונתנו בידי משולח שנשלח לאסוף כספים למען הישיבה. מכתבי תמיכה צורפו ל"קול קורא" מאת הרבנים יצחק אלחנן ספקטור, יוסף דב סולובייצ'יק‏‏‏[18], ירוחם יהודה ליב פרלמן, רבני וילנה, אליהו חיים מייזל ואלעזר משה הלוי הורביץ.

גם בין התלמידים לבין עצמם שרר סדר וארגון והם ניהלו את חייהם באורח דמוקרטי. גוף בשם "ועד המעונות" היה אחראי לחלוקת החדרים בין התלמידים. כל תלמיד שחיפש חדר היה פונה לוועד ומקבל ממנו רשימת חדרים העומדים להשכרה, כשבצידו של כל חדר ברשימה הופיע המחיר כפי שנקבע על ידי הוועד, עליו אסור היה להוסיף. הוועד היה מפקח על הסדר והניקיון בחדרים, על השקט בשעות המנוחה והיווה מעין "הסתדרות" לתלמידים מול המשכירים בעלי החדרים. בנפרד מוועד זה פעלו בישיבה הוועדים הבאים: "ועד לעריכת חגיגות", "ועד המערכת" ו"ועד עריכת השיעורים" שהפיץ בכתב את שיעורי ראשי הישיבה, "ועד הבריאות", "ועד עזר רוחני" ו"ועד לחלוקת עליות לתורה". כמו כן היה קיים גמ"ח להלוואת כספים לתלמידים נזקקים. הלווים היו ממשכנים חפצים תמורת ההלוואה, ובאופן מסורתי הונהגה מכירה פומבית ביום צום עשרה בטבת בה נמכרו המשכונות של התלמידים שלא השיבו את הלוואתם. ועד בולט נוסף היה "ועד להפצת תורה" שנוסד בשנת ה'תרצ"א על ידי תלמידי הכיתה הרביעית, שייסד תשע ישיבות קטנות ברחבי ליטא. מעל כל הוועדים עמד "ועד מרכזי" שהורכב מחשובי ותיקי התלמידים ושנבחר על ידי כלל התלמידים.

החלטה נוספת של הרב גורדון שהייתה חריגה בנוף הישיבתי-ליטאי, נסובה על נציגות התלמידים מול הנהלת הישיבה. בעקבות ריבוי המחלוקות שפרצו בין התלמידים לבין צוות ההוראה, החליט גורדון שיש למנות נציגות לתלמידים אשר תייצג אותם מול ההנהלה. הוועד שיצג את התלמידים הורכב מ-11 תלמידים ונציגיו היו מכל הכיתות (על הכיתות ראו להלן: "דרך הלימוד בישיבה").

תקופת שושלת הרבנים למשפחת בלוך (תר"ע–תש"א)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרס"ח (1908) פרצה בטלז שריפה, ובניין הישיבה נשרף כליל. בעקבות שריפה זו עזבו חלק מתלמידי הישיבה, והרב גורדון עמל קשות לשקמה. מאמציו גרמו לחובות כבדים, והרב גורדון עשה מאמצים אדירים על מנת לגייס את הכספים. בתר"ע (1910) הוא נסע ללונדון כדי לאסוף כספים לישיבה והשאיר את הנהלתה בידי המשגיח, הרב שמואל פונדילר. אך הרב גורדון נפטר בזמן שהותו בלונדון, והישיבה נותרה בראשותו של הרב פונדילר.

חתנו של הרב גורדון, הרב בלוך, חזר מעיר רבנותו לישיבה והחליפו בתפקיד. אמנם במהלך מלחמת העולם הראשונה, בין השנים תרע"ד-תרע"ח (19141918) שבו חלק גדול מהתלמידים לבתיהם, אך הישיבה המשיכה לפעול במתכונת מצומצמת. לאחר המלחמה הביא הרב בלוך את הישיבה לפריחה; זאת, בין השאר, על ידי הפסקת המחלוקות בעניין לימוד המוסר באמצעות העמדת התלמידים בפני ברירה חד-משמעית: השתתפות בלימוד המוסר ושמיעת שיעורי המוסר שלו, שכונו "שיעורי דעת השם", או סילוק מהישיבה. בשנים אלה הפכה ישיבת טלז לישיבה הדוגלת בלימוד המוסר, וככזאת נשארה גם בהמשך.

הרב בלוך היה כריזמטי ומרשים ונודע גם כדייקן, אך עם זאת היה חמור-סבר וחלק מהתלמידים העדיפו את פשטותו האנושית של הרב גורדון.‏‏[19] התלמידים ראו בו:

אישיות גאונית, בין בהלכה ובין במחשבת היהדות. הוא הקיף את התלמוד על כל מפרשיו... בנוסף על כל זה היה גאון במחשבה, באמונה, ביראה ובדעת אלוהים. פילוסוף אלוהי ששבילי חכמת האמת היו נהירים לו וגם בשטח זה, כמו בהבנת התלמוד, סלל לו דרכים מיוחדות... (השקפתו הייתה ש)יש לבסס את המוסר על יסודות ההלכה, כי בלי ההלכה אפשר לטעות גם במוסר, וכן קיים צינור השפעה מן המוסר אל ההלכה, ורק באמצעות שניהם אפשר ליצור השקפת עולם מקיפה

– אברהם שושנה, פרקי תולדה והערכה עמ' 276

הר"מ השני בישיבה היה הרב חיים רבינוביץ, שמונה עוד על ידי הרב גורדון. הרב רבינוביץ אמנם התנגד לשיטת המוסר, אך לא היה כריזמטי כמו הרב בלוך, והתמקד בעיקר בלימוד הלכה ותלמוד, כך שהוא לא היה מכשול בדרכו של הרב בלוך להפוך את הישיבה לישיבת מוסר. תחת הנהגתו של הרב בלוך הפכה הישיבה גם למרכז רוחני שהשפיע על הסביבה באמצעות הקמת מוסדות לימוד רבים בטלז וברוסיה כולה, ובשלב מסוים אף יצא מטעם הישיבה ירחון חרדי בשם "הנאמן".

בתר"ץ (1929) נפטר הרב בלוך ובנו השני, הרב אברהם יצחק בלוך, מונה תחתיו. עמו שימש ראש ישיבה נוסף, הרב עזריאל רבינוביץ, בנו של הרב חיים רבינוביץ. בתרפ"ז מונה הבן הבכור, הרב זלמן שמואל בלוך שהיה דיין בעיר, למנהל הרוחני של הישיבה.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ת"ש (1940) נקלעה הישיבה לקשיים בירוקרטיים מול ממשלת הבובות שהוקמה בליטא עם סיפוחה לברית המועצות, ובניין הישיבה הוחרם בטענה שהוא נצרך למטרת טיפול בפצועי הצבא האדום. בעקבות כך ובעקבות קשיים נוספים שהערים בדרכם השלטון החדש, התפזרו תלמידי הישיבה ועברו ללמוד בכמה עיירות שונות בסביבה‏[20] וראשי הישיבה עברו בין העיירות על מנת ללמדם. בל' בסיוון תש"א (25 ביוני 1941) נכנסו הגרמנים לטלז, ובכ' בתמוז (15 ביולי) נרצחו כמעט כל בני הישיבה יחד עם ראשהּ, ר' אברהם יצחק בלוך, ואחיו המשגיח, ר' זלמן שמואל.

בשנת ת"ש (1940), כשנה לפני כניסת הגרמנים לטלז, נסעו הרבנים אליהו מאיר בלוך, והרב חיים מרדכי קטץ (חתנו של ר' יוסף יהודה בלוך) לארצות הברית, ושם, בסיועו של הרב ישראל פורת,‏‏ רב העיר קליבלנד‏[21], יזמו את הקמתה של ישיבה-בת לישיבה בטלז. ‏קיימות גרסאות שונות באשר למועד פתיחתה של ישיבה זו. הרב מרדכי גיפטר, לימים מראשי ישיבה זו, כותב במאמרו כי הישיבה במושבה החדש נפתחה בז' בחשוון תשי"א (18 באוקטובר 1950), יום הזיכרון של הרב יוסף יהודה לייב בלוך‏‏‏[22] ואילו לפי מקור אחר הישיבה נפתחה בבית משפחת פייגנבאום בשנת תש"א (1941). בכל אופן, ראוי לציין כי המקימים נקטו ביוזמה להקמת הישיבה החדשה אף שנודע להם על חורבן הישיבה המקורית בעיר טלז, רק בשנת תש"ה (1945). שלושה ניצולים מהטבח בטלז הגיעו לקליבלנד, הצטרפו לרבנים אליהו מאיר בלוך וחיים מרדכי קטץ, ויחד עם עוד שבעה בחורים אמריקנים הקימו את ישיבת ההמשך שאף היא נקראה, למרות השינוי הגאוגרפי, בשם "ישיבת טלז". ישיבה זו פעילה מאז ועד ימינו, אך עברה לעיירה ויקליף הסמוכה לקליבלנד.‏‏ בהמשך כיהנו בישיבה הרב מרדכי גיפטר והרב ברוך סורוצקין.

הרבנים אייזיק אוזבנד וחיים שטיין, ראשי הישיבה בישיבת טלז המחודשת בארצות הברית, ניצלו גם הם מהטבח על ידי כך שברחו מטלז בקבוצה של שישה-עשר בחורים, ימים ספורים לפני שנכנסו הגרמנים לעיר, ונמלטו לרוסיה. מקבוצה זו נותרו שמונה בחיים, וחלקם הצטרפו לישיבת טלז בקליבלנד‏[23].

הלימוד בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבה התנהל סדר יום קפדני, ועל פי תיאורו של ר' מרדכי גיפטר[24], היה לפי לוח הזמנים הבא:

בזמן חורף:

בזמן קיץ:

  • תפילת שחרית: 7:15.
  • סדר בוקר: 9:30–14:30.
  • סדר צהריים: 16:00–19:45, ואחריו תפילת מנחה.
  • סדר מוסר: 21:15–21:45, ובימים ארוכים 21:30–22:00. ואחריו תפילת ערבית.

שיטת הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן ציון דינור כותב על השפעת שיעורי ראשי הישיבה על לימודו:

Cquote2.svg

שניהם (הרבנים שקופ ובלוך) עוררו בי לראשונה מחשבה תלמודית-משפטית. בייחוד הייתה רבה עלי השפעתו של רבי שמעון. דרך ההרצאה שלו... הייתה בה אמנות מופלאה של אדריכלות מחשבתית. החריפות הדקה בהגדרות הייתה מפליאה בניסוח והניסוח היה בו תמיד משום הנחייה והתוויית דרך. בכל שיעור הייתה לי חוויה של פתיחת שערים חדשים.

Cquote3.svg
בן ציון דינור, שנתיים בישיבת טלז (ראו בפרק "לקריאה נוספת")

ישיבת טלז הציבה לה למטרה להעמיד את ההיגיון וכושר הניתוח בראש מעייניה. התלמידים בישיבה – לפחות על פי רצון הרבנים – התרחקו מפלפול או מבקיאות והתמדה ללא עומק. דרך זו ספק אם הייתה חדשה לחלוטין שכן בישיבת וולוז'ין שררה אג'נדה דומה, אך בוודאי שבטלז היא התפתחה ונוסדו בה אופנים חדשים ליישומה. קיימים תיאורים רבים מאת בוגרי הישיבה, חוקרים ואנשי רוח מהתקופה אודות הלימוד בישיבה; דוגמה אחת היא דבריו של ד"ר זרח ורהפטיג, שכתב:

Cquote2.svg

שיטת טלז הכניסה רוח חיים ללימוד, הביאה גם לכך, שספרים כמו קצות החושן, שב שמעתתא, נתיבות המשפט ושער המשפט דחקו את העיון בפירושי המהרש"א והמהר"ם שיף (שנחשבו לפשטנים). המשא ומתן בהלכה, הדיונים, הוויכוחים, ההבנה של דבר מתוך דבר, המדמי מילתא למילתא עוררו את הכושר העיוני, נעשו לנושא השקלא וטריא. לא עוד הדממה והשלווה שבלימוד לבקיאות. הכל תוסס, רועש, מתהווה, הסוגיא מתעוררת לתחיה, עוברת ניתוח הגיוני, מתגבשת, נוצרת על ידי לומדיה.

Cquote3.svg
זרח ורהפטיג, "בית הוריי", איתמר ורהפטיג (עורך) נר זיכרון לגרי"א ורהפטיג

דוגמה נוספת היא מדברי ב' שולמן, תלמיד ישיבת טלז, המתאר את דרכה של הישיבה בלימוד כך:

Cquote2.svg

דרך חדשה זו נקראה בשם הגיון, הייתה המשך ישר של דרך וולוז'ין. לפי דרך זו נותחו נחקרו לא רק מושגים כלליים שהיו שייכים לנושא התלמודי הנדון, אלא שהמושגים עצמם נותחו ליסודותיהם וניתנו שוב לניתוח ולהטעמה שכלית. מושגים זהים הוכללו ונתקשרו לשיטה שלמה שהאירה על ידי הנחות הגיונית ושכליות שאלות תלמודיות שונות ומשונות זו מזו.... לשיטה זו הייתה מגמה של מין חדירה פילוסופית מיוחדת במינה ושל יצירה תלמודית. המחקר והלימוד של אותם חלקי התלמוד הנוגעים במשפט העברי, הוארו על ידי השוואת והכללות ניתויות ודיאלקטיות והיו חושפים לא רק את תהליך היצירה המשפטית העתיקה אלא גם את החידוד, המחשבה העברית מן האמוראים עד הגאונים האחרונים.

Cquote3.svg
– ב' שולמן, הרוח המהפכנית בישיבות טלז ושאדוב (ראו בפרק "לקריאה נוספת").

הלימוד בכיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המאפיינים של הלימוד בישיבה היה עידודו הנמרץ של הרב גורדון להתווכח במהלך השיעור ולנהל משא ומתן ולא להסתפק בשמיעה פסיבית. אך במיוחד נודעה הישיבה בחלוקתה המקורית (בזמנו) לכיתות לפי רמת התלמיד ולא לפי גילו, חלוקה שיזם חתנו הרב בלוך‏[27].

פרופסור שמחה אסף, בוגר הישיבה, מתאר את החלוקה המעמדית לכיתות כך:

"בישיבת טלז היה סדר מיוחד שלא היה דוגמתו בשום ישיבה אחרת באותו זמן. היו קיימים בה, כמו בבית ספר מודרג, כביכול, 5 כיתות, או כפי שנקראו בישיבה חמישה "שיעורים", וכל תלמיד חדש היה נכנס, בהתאם לדרגתו לאחד מהשיעורים הללו. זמן הלימוד הרגיל בכל שיעור היה שלושה זמנים, היינו שנה וחצי, יחידים מצוינים בכשרונותיהם היו עולים משיעור לשיעור אחרי שני זמנים. ואולם היו כאלה שלמדו בשיעור אחד גם 4 או 5 זמנים."

– שמחה אסף, שנות, עמ' 35–36‏‏[28]

ככל שהכיתה הייתה גבוהה יותר התמעטו בה התלמידים, ובכיתה הגבוהה ביותר למדו 12–15 תלמידים בלבד. את ארבע הכיתות הנמוכות לימדו הרבנים בלוך, שקופ וחיים רבינוביץ, ואילו את השיעור החמישי לימד הרב גורדון. מעבר להבדל ברמת הלימוד בין הכיתות, המעבר מכיתה לכיתה היה בעל משמעות מעמדית, ולעתים רחוקות השתמשו בכלי זה גם כדי להעניש באופן הפוך, כלומר להוריד כיתה.

מאבקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד המוסר הראשון (תרמ"ה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרמ"ה (1885) החל לימוד מוסר בישיבת טלז. בהשקפתו, לא אהד הרב גורדון את תנועת המוסר ואף נהג לקרוא לבעלי המוסר "מוחות אטומים"‏[29] אלא שאילוצי התקופה והשפעות תנועת ההשכלה על התלמידים, וכן העובדה שחתנו, הרב בלוך, שהיה תומך נלהב של תנועת המוסר, לחץ עליו להכניס לימוד מוסר לישיבה, הביאו אותו להסכים להתחלת לימוד המוסר בישיבה. ההחלטה עוררה התנגדות בקרב התלמידים אך לחץ מצד ראשי הישיבה הוביל לפשרה על פיה לימוד המוסר היה רשות והונהג רק בחלק מכיתות הלימוד.

לימוד המוסר התקבע בסדר היום של הישיבה ועד שנת תרנ"ז (1897) כבר היה חלק בלתי נפרד ממנו. בשנה זו דרשו המצדדים בלימוד המוסר להביא לישיבה "מנהל רוחני", משגיח, ולהגביר את הדגש על לימוד המוסר. בעלי המוסר תמכו בהבאתו של הרב יהודה ליב חסמן, דמות מפורסמת בתנועת המוסר. כשהגיע חסמן לישיבה, הוא החל במשטר של מעקב אחר תלמידים והקפדה עימם על דברים שקודם לכן לא הקפידו עליהם, כגון הגעה בזמן לתפילה ולסדרי הלימוד והחמרת כללי לימוד המוסר. הוא גם חידש עונש מסוג חדש – קנסות: תלמיד שלא עמד בדרישותיו קיבל קנס שנוכה מקיצבתו החודשית.

התלמידים התמרדו נגד משטרו של חסמן, ופרצה שביתה בישיבה. התלמידים דרשו לבטל את תקנותיו החדשות, ואכן ראשי הישיבה הרבנים גורדון ושקופ, נטו לקבל את טענותיהם; אך לחץ נגדי חזק מצד הרבנים בלוך וחסמן מנע זאת. הנהלת הישיבה החליטה לבסוף על הרחקת 12 תלמידים ממנהיגי המורדים, ולמעשה, כותב ר' ירוחם ורהפטיג שהוא עצמו, כנציג התלמידים, נשא נאום של פיוס לאחר החלטה זו, ונאומו זה הוא שהשפיע על גורדון להפחית את מספר המגורשים לשישה בלבד.

המרד האמצעי (תרס"ב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיחות ששררה בישיבה סביב שאלת לימוד המוסר לא שככה, ובשנת תרס"ב (1902) עזבו את טלז שני התומכים מהנהלת הישיבה של לימוד המוסר בישיבה, הרב בלוך, חתנו של הרב גורדון, והרב חסמן. שנה לאחר מכן עזב גם הרב שקופ את הישיבה מסיבות שאינן ברורות, והמעשה הותיר את הישיבה מחוסרת מנהיגים כריזמטיים, כבעבר. בעקבות מצב זה ניסה הרב גורדון להביא לישיבה את הרב יצחק רבינוביץ מפוניבז' ("ר' איצל'ה פונביז'ר"), ניסיון שכמעט הצליח, אולם ברגע האחרון שופרו תנאיו בפוניבז', ואנשי הקהילה הצליחו לשכנע אותו להישאר ברבנות העיר (וממילא גם כראש ישיבה בישיבת פוניבז'). נעשה ניסיון נוסף שלא צלח, להביא את הרב ברוך דב ליבוביץ לישיבה. ‏אודות ניסיון זה מסופר כי הרב ליבוביץ כבר התקבל להיות ר"מ בישיבה, אך כאשר הודיע כי הוא זקוק לאישורו הסופי של רבו, רבי חיים סולובייצ'יק, התרגז הרב גורדון וביטל את המינוי‏[30]. לבסוף הביא הרב גורדון את הרב חיים רבינוביץ לשמש כר"מ בישיבה. כמשגיח במקום הרב חסמן הזמין הרב גורדון בשנת תרס"ג (1903) את הראי"ה קוק שביקר בישיבה ואף העביר שיחה מוסרית לפני התלמידים, אך הרב קוק דחה את הצעתו של הרב גורדון והעדיף את משרת הרבנות בארץ ישראל.‏‏[31] שלושת הרבנים שהזמין הרב גורדון לכהן כראשי ישיבה, היו ממתנגדי שיטת המוסר.

הרב גורדון החליט למנות גם את חתנו, הרב יצחק אייזיק הירשוביץ, לר"מ בישיבה, אך הדבר עורר התנגדות עזה מצד התלמידים. הרב הירשוביץ החל ללמד שיעורים בישיבה, אך התלמידים הציקו לו ונעדרו משיעוריו. בהמשך, הוקצן המרד והפך להיות אלים. שמחה אסף מתאר אחת מהתרחשויות המרד: "מהפכה שלמה, המנורות נופצו, הספסלים נהפכו, שמשות רבות נשברו והבחורים התפזרו לבתיהם." מרוב צער ואכזבה בגין המרד חדל גורדון להרצות את שיעורו היומי בפני תלמידי הישיבה, אך כעבור חודשיים חזר ללמד, ואילו חתנו עזב.

מרד המוסר השני (תרס"ה-תרס"ו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרס"ה (1905) הוזמנה לישיבה קבוצה של תלמידים מישיבת סלבודקה. הקבוצה מנתה 15–18 בחורים ובראשם המשגיח ר' אליעזר לופט. מטרת הבאתם הייתה המחשבה שהם יהפכו להיות בעלי השפעה בישיבה ובכך תתגבר השפעת שיטת המוסר. התלמידים הוותיקים ראו בהבאת קבוצה זו עלבון ופגיעה בכבודם ונידו אותם מחברתם, אך המשגיחים בישיבה גרמו לכך שאלה ישארו משפיעים ומרכזיים בישיבה. כתוצאה כעסו התלמידים הוותיקים עד כדי כך שהחלו בתגובה במרד גלוי בתוך הישיבה, בעזרת השיטה שכונתה "הופקה". בשיטה זו התלמידים היו אומרים "שא" באמצע סדר הלימוד עד שהשתרר שקט בבית המדרש, ולאחר מכן, כששב שאון הלימוד, חזרו שוב ושוב על כך. ‏לפי גרסה אחת, בעת שהשתרר שקט גמור, היה אחד התלמידים צופר בהיחבא בצופר ידני.‏ אופן נוסף של מחאה נגד השלטת שיטת המוסר בישיבה היה באמצעות גניבת ספרי המוסר, מעשה שלא איפשר את קיומו של "סדר מוסר" יומי.

מחאותיהם האלימות של התלמידים גברו עד כדי כך שהרב גורדון החליט לסגור את הישיבה ולשלוח את התלמידים לביתם. על פי התכנון הייתה אמורה הישיבה בבוא העת להיפתח מחדש רק עם אותם התלמידים שהנהלת הישיבה תבחר להשאיר. אלא שהתלמידים לא התפזרו לביתם. הם העבירו את מקום לימודם לבית כנסת מקומי ומינו מתוכם את בכירי התלמידים שימסרו שיעורים (אחד ממוסרי השיעורים בעת המרד היה הרב יוסף שלמה כהנמן). מצב זה נמשך זמן מה עד שהגיעו התלמידים לפשרה עם הרב גורדון, על פיה הישיבה תיפתח מחדש, וקבוצת התלמידים מסלבודקה מחד, והבולטים מבין המורדים מאידך, יורחקו מהישיבה.

גם שנה מאוחר יותר נעשה ניסיון של השלטת המוסר בישיבה בשיטה דומה. בשנת תרס"ו (1906) הובאו לישיבה כחמישים בחורים מתלמידי שיטת המוסר ובראשם הרב שמואל פונדילר. שוב פרץ מרד ואף הוקם "ועד פועל" בן 10 חברים מכל שיעור שהשבית את הישיבה‏[32]. מהומות אלימות במיוחד פרצו בה, והרב גורדון, שהיה נתון בסערת רגשות בעקבות כך, התעלף באמצע טיולו היומי ביער סמוך. למרות התנגדות התלמידים הוותיקים הצליחו הרב פונדילר וחמישים תלמידיו להחזיק מעמד בישיבה עד שחזר הרב בלוך בשנת תר"ע (1910) והפך אותה למעוז מוסרי. מעט זמן אחרי חזרת הרב בלוך, הסתכסכו הוא ופונדילר, וזה האחרון עזב את הישיבה עם תלמידיו.

בוגרים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידים מישיבת טלז, פורים תרצ"ו (1936)

סניפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מכינה לישיבה" – נוסדה בשנת תר"ף (1920), והיו בה ארבע כיתות ברמת קושי עולה. ראש המכינה היה ר' חיים מרדכי קטץ. במכינה לימדו גם שני מורים לימודי חול.
  • "בתי חינוך" נפרדים לבנים ולבנות – נוסדו בשנת תר"פ (1920).
  • "כולל לרבנים" – הוקם בשנת תרפ"ט (1929) ונועד להכשרת 12 אברכים לרבנות. גם בראשותו עמד ר' חיים מרדכי קטץ.
  • "יבנה" – בית מדרש למורים ו"פדגוגיון עברי" בית מדרש למורות. בית המדרש למורים נוסד בשנת 1926 וכלל 30 תלמידים ובית המדרש למורות נוסד בשנת תר"ץ (1930) וכלל 25 תלמידות. לשני המוסדות הייתה הכרה רשמית מהשלטונות. בראש בית המדרש למורים עמד בתחילה ר' יצחק אייזיק הירשוביץ ולאחר מכן ר' אברהם מרדכי וועסלער, ובית המדרש למורות היה כפוף ישירות להנהלת בית המדרש למורים.
  • "גימנסיה עברית לבנות" – נוסדה בשנת תרפ"ז (1927) וכלל בשיאו 150 תלמידות. מנהלת המוסד הראשונה הייתה ד"ר הניא שרשבסקי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי הערך "טלז", באנציקלופדיה העברית.
  2. ^ וכך מתאר את שיטת הלימוד ר' אליעזר גורדון ב"קול קורא" שפרסם: "וכל מגמתינו להורות לתלמידים את הדרך הנכונה בלימוד הגמרא, היינו להבין כל דבר ודבר בסברא המתקבלת על השכל הישר והבריא וללמדם להבין דבר מתוך דבר ולדמות מלתא למלתא היכי שהם שווים בטעמיהם ולחלק דבר מדבר אשר לפי ההשקפה הם דומים זה לזה ממש ולאחר העיון המה רק שמות שוים וגופים מחולקים ולהראותם שאם ילמדו בעינים פקוחות יראו שעל הרוב יש להביא ראיה לדין חדש או לסברא מחודשת שחדשו האחרונים".‏
  3. ^ ‏שמחה אסף, שנות הלימודים שלי בישיבת טלז.‏
  4. ^ ‏בנוגע לכמות התלמידים בישיבה נכתבו מספרים שונים, 400, 450 ויש שכותבים על 500 תלמידים; דוד דרוק בשם לוי גינצבורג.‏ מקור: שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, עמ' 311. ככל הנראה מדובר בתקופות שונות בישיבה, כמו כן, סביר שעדותם אינה מבוססת דיה, שכן לתלמיד בישיבה, מן הסתם, לא היו מקורות טובים באשר למספר התלמידים המדויק.
  5. ^ ‏קיימת סתירה באשר למספר הכיתות – 4 או 5. ראו על כך בפרק "הלימוד בישיבה".‏
  6. ^ ‏עדות דוד דרוק מפי לוי גינצבורג.‏
  7. ^ התפרסם כרבה של קלם ומחבר 'צבי גאון יעקב : שאלות ותשובות חדושים וביאורים בסוגיות הש"ס והפוסקים'. נפטר בכ"ז בשבט תרפ"ו.
  8. ^ מחבר "בית שלמה : דינים ומוסר בהלכות בין אדם לחברו" ו"בית שלמה" על טור חושן המשפט מהשולחן ערוך שנפטר בדמי ימיו.
  9. ^ ‏על פי שאול שטמפפר, ישיבת טלז היא הישיבה הראשונה שהוקמה מלכתחילה למטרה זו.
  10. ^ ‏‏האנציקלופדיה העברית.
  11. ^ איתמר ורהפטיג (עורך) נר זיכרון לגרי"א ורהפטיג, הוצאה עצמית, ירושלים, תשנ"ב.‏
  12. ^ מקור: שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, פרק עשירי ("ישיבת טלז"), עמ' 306.
  13. ^ מונה ללמד בישיבה עת היה בן 24 בלבד.
  14. ^ על המאבקים בהרחבה ראו להלן בפרק "מאבקים".
  15. ^ על פי יעקב מרק, במחיצת גדולי הדור (עמ' 25).‏
  16. ^ לישיבה גם היה מזכיר (לפחות בחלק מהזמן). מזכיר הישיבה היה אביה של בלומה שוורץ – אמו של הרב אהרון ליכטנשטיין. ראו מקור.
  17. ^ מנהג אכילת "ימים" – אכילת חלק מהארוחות אצל משפחות בעירה של הישיבה, רווח בישיבות ליטא ונבע מעוניים של רוב התלמידים ושל הישיבות.‏
  18. ^ נפטר כשנתיים קודם לכן.‏
  19. ^ ‏שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה (עמ' 358) על פי אהרון סורסקי, מרביצי תורה ומוסר (חלק ב' עמ' 30).‏
  20. ^ ‏על פי הרב מרדכי גיפטר היו אלה: ‏טרישיק, שידלובה, ילוק ופופילן.
  21. ^ ‏מקור:‏ "הרב ישראל פורת, מחבר 'מבוא התלמוד'. 1886–1974", אתר "זכור".
  22. ^ ‏מקור: ישיבת טלז‏.
  23. ^ ‏מקור: ר' מרדכי גיפטר, ישיבת טלז.‏
  24. ^ ישיבת טלז, אתר "דעת".‏
  25. ^ שמחה אסף במאמרו שנות הלימודים שלי בישיבת טלז (ראו בפרק "לקריאה נוספת"), כותב כי התפילה החלה בשעה 8:00 והסדר בבוקר החל בשעה 10:00.‏
  26. ^ לימוד המוסר בישיבה ‏החל בערך בשנים תרנ"ד-תרנ"ה (1894–1895).‏
  27. ^ מקור: הרב מרדכי גיפטר במאמרו. ראו בפרק "קישורים חיצוניים".
  28. ^ ‏בנוגע למספר הכיתות שהיו בישיבה קיימת סתירה, שכן ב"קול קורא" שפירסמה הישיבה בשנת 1894 כתב ר' אליעזר גורדון בהתייחסו לכיתות בישיבה: "והמה נחלקים לארבע מדרגות גבוה מעל גבוה".‏
  29. ^ ‏מאיר שלי, רסיסי טלז.‏
  30. ^ על פי שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, עמ' 337.
  31. ^ ‏מקור: ערן בן חור ואביעזר גבאי, השוואה בין הגותו של הרב קוק זצ"ל להגותו של הרב דסלר‏, עבודה סמינריונית בהנחיית ד"ר יהודה שוורץ.
  32. ^ ‏למעט הכיתה הראשונה שוויתרה על זכותה להעמיד נציגים ועל כן העמידה הכיתה השנייה 4 נציגים.‏
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg