ישיבת מרכז הרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°47′16″N 35°11′48″E / 31.787883°N 35.196655°E / 31.787883; 35.196655

מרכז הרב
Mercazharav.jpg

ישיבת "מרכז הרב" בשכונת קריית משה בירושלים
תאריך יסוד ה'תרפ"ד
מיקום קרית משה, ירושלים
השתייכות (זרם) ציונות דתית
מייסדים הרב אברהם יצחק הכהן קוק
ראש הישיבה כיום הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא
ישיבת מרכז הרב
מיקום ישיבת מרכז הרב
ישיבת מרכז הרב
ישיבת מרכז הרב

מרכז הרב - הישיבה המרכזית העולמית (מכונה "מרכז", במלעיל) היא הישיבה הציונית דתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל.

ישיבת "מרכז הרב" נוסדה על ידי הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), בשנת ה'תרפ"ד (1924) וממוקמת כיום בשכונת קרית משה בירושלים. הישיבה נחשבת ל"אם הישיבות הציוניות", משום שהייתה הישיבה הציונית הראשונה ורבים ממקימי הישיבות הציוניות בדור הבא למדו בה או היו תלמידים של רבנים שלמדו במרכז הרב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק הקים ישיבה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ביפו שבה כיהן כרב, וזאת כדי לא להיכנס לעימותים עם היישוב הישן. לצורך כך הוא פנה למנהיגי המזרחי ואפילו פרסם מודעות בעיתונות. הישיבה קמה בשנת תרס"ט (1909). היא מנתה רק כעשרה תלמידים וכעבור מספר שנים התפרקה.

ייסודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמנותו של הרב קוק לתפקיד הרב הראשי לישראל ורב העיר ירושלים, הוא החל לפעול למען הקמת ישיבה בירושלים. ישיבה שנועדה להיות מרכז רוחני, שתשלב את תורת ישראל עם תקומת עם ישראל בארץ ישראל. תחילה, בשנת תרפ"א (1921), התכנס חוג תלמידים מישיבות בירושלים סביבו, ושמע ממנו שיעורים בנושאים שונים. חוג זה, שנועד להוות "הכנה ליסוד הישיבה המרכזית העולמית", מנה כעשרים וחמישה תלמידים. בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך שנתיים, עד שהנדיב הארי פישל בנה את מעונו של הרב הראשי, ובו גם בית מדרש. עם סיום הבנייה החלו ההכנות המעשיות להקמת הישיבה, שנוסדה שנה מאוחר יותר.

הישיבה בימי הראי"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הרב קוק, בו שכנה הישיבה בתחילת דרכה

הרב דוד כהן ("הנזיר"), מספר בזיכרונותיו משנת תרפ"ג: "בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד - הייתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה". שני הבחורים היו שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה, ואריה בורדיאנסקי‏[1].

הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים, במקום שבו נמצא היום "מוזיאון הרב קוק" (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים. אך הונהג בה חידוש מהפכני, בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת שערי חסד, הרב שלום נתן רענן, ועוד. לצד הראי"ה, התמנה הרב ‏אברהם אהרון בורשטיין, הגאון מטבריג, שעלה לארץ בשנת תרפ"ד (1924) והחל לכהן כראש ישיבה באדר תרפ"ה, ולשיעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב. אך הוא נפטר בי"ט בכסלו תרפ"ו (1926) לאחר שהספיק ללמד בישיבה כתשעה חודשים בלבד. היו מגעים להזמנתו של רבי שמעון שקופ על מנת שילמד בישיבה, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל‏[2].

בשנותיה הראשונות מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים והגיעה לבין שבעים לשמונים תלמידים. יחד עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה ליותר משמונים תלמידים, אך בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה־30, כמו גם חוסר ניסיונו הניהולי של הרב צבי יהודה קוק שנתמנה באותה שנה למנהל הישיבה‏[3], נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית. למרות מסעות התרמה מחודשים, ומכתבים ששלח הראי"ה עצמו לאישים שונים, נותר המצב הקשה בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).

לישיבה הגיעו תלמידים בולטים מישיבות מזרח אירופה. חלק מן התלמידים השתתפו בתרצ"ב בהקמת "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד".

סדר הלימוד בישיבה בתקופת הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח, וזאת בדומה לנהוג בישיבות היישוב הישן. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים יכלו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.

הישיבה בימי הרב יעקב משה חרל"פ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו של הראי"ה, התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מבחינה כלכלית וביטחונית, ובסופה - בימי ראשית המדינה - המצב אף החמיר בשל תחושת הנחיתות הקשה שחווה הציבור הציוני-דתי ביחס לציבור החילוני בארץ [דרוש מקור]. אותות התקופה הזאת ניכרו גם בישיבה. בשנת תש"ה (1946) הצטרף הרב אברהם שפירא, שנישא לאחותו של הרב רענן, לצוות הישיבה. במהלך מלחמת העצמאות התגייסו רבים מבני הישיבה לצה"ל, זאת חרף המחלוקת בשאלה זו בין הרב צבי יהודה שקרא לגיוס לבין הרב חרל"פ שהתנגד לו, בדומה לראשי ישיבות נוספים בירושלים באותה תקופה. העדרות התלמידים בתקופה זו ונפילתם של מספר תלמידים גרמה לירידה במצב הישיבה.

הישיבה בימי הרב צבי יהודה קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ישיבת מרכז הרב מאחורה

עם פטירתו של הרב חרל"פ, בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, יחד עם הרב רענן. בראשית התקופה, הייתה הישיבה קטנה מאוד. למעט שיעור כללי של הרב רענן ושיעור קצר של הרב אברהם שפירא, לא ניתנו שיעורי גמרא בישיבה‏[4]. בהמשך התחזקה הישיבה מאוד, ונהייתה ל"ספינת הדגל" של הציבור הדתי לאומי כולו. חיזוקה של הישיבה התאפשר בזכות שני גורמים עיקרים: הראשון- החלטת הנהלת בני עקיבא, שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות. השני- השתלבותה של ישיבת "משכן ישראל", בראשות הרב יעקב כלאב מכפר הרוא"ה, בישיבה (פעולה שבעצם הייתה פועל היוצא מההחלטה הראשונה). לאחר מלחמת ששת הימים נוצר חיזוק נוסף, בעקבות החיבור שחיבר הרב יהודה ליאון אשכנזי את עולי צרפת עם הישיבה.

בשנת תשי"ט החל ללמד בישיבה הרב שאול ישראלי, ששימש כראש הישיבה עד לפטירתו. ובשנת תשכ"א החל ללמד בישיבה הרב מרדכי פרום, חתנו של הרב רענן, אשר לימד בה עד לפטירתו.

בשנת תשכ"ד, מחמת ריבוי התלמידים‏[5], עברה הישיבה לשכונת קריית משה בירושלים, לבניין חדש שנבנה עבורה ברחוב בן דור. (עם השנים הוסב שמו ל"רחוב הרב צבי יהודה').

במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הראשון שהוא ראה לנכון לאפשר לו לתת שיעורים לציבור הרחב היה הרב חיים דרוקמן. כמו כן הטיל הרב צבי יהודה על הרבנים אריה שטרן ויוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לרמי"ם ומלמדי אמונה בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים צבי ישראל טאו, מיכאל צבי נהוראי (ליטמן), יהושע צוקרמן, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, מיכאל הרשקוביץ, יעקב לבנון ועודד וולנסקי. עם הזמן שלח הרב צבי יהודה את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות נוספות, צעד שהביא להקמתם של מוסדות ישיבתיים דתיים רבים, ותרם גם לחיזוק מעמדה של הישיבה.

הרב צבי יהודה היה מאפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתכני הלימוד, אך הקפיד מאוד שתלמידי הישיבה ילמדו את הספר "שמירת הלשון", העוסק בדיני לשון הרע, כחצי שעה בכל יום.

הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, בספר אורות, אורות התורה, אורות התשובה, ומסילת ישרים. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, רמי"ם וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.

בעקבות מלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית, מנחיתות כלפי החילונים, להרגשה של מנהיגות והובלה. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי-לאומי.

לאחר פטירת הרצי"ה קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לבניין החדש של הישיבה

לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג הפורים תשמ"ב, נותרו בראשות הישיבה הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי. רוב הר"מים פנו אליהם בדרישה למנות את הרב צבי טאו לראש ישיבה, כדי לשמר את הקו החינוכי של הרצי"ה כפי שהם ראו אותו, אך לא נעתרו. בהמשך מינה הרב שפירא ר"מים חדשים, כמו הרב יעקב שפירא, הרב שלמה שפירא, הרב יהושע מגנס והרב יגאל לרר. בעקבות זאת, הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה שני מחנות. חלק מן התלמידים הוותיקים של הרב צבי יהודה (כמו הרב פילבר, הרב שטיינר והרב מלמד) צידדו במחנהו של הרב שפירא.

המאבקים בין שני המחנות בישיבה התחדדו סביב כמה הבדלים אידאולוגיים. הרב טאו ותלמידיו הדגישו את מורשת הרב צבי יהודה קוק (לפי הבנתם) ואילו הרב שפירא נקט בדרך עצמאית יותר. נושא לימודי אמונה הודגש יותר במשנתם של הרב טאו ותלמידיו (כפי היה בימיו של הרב צבי יהודה) ואילו הרב שפירא התמקד יותר בלימודי הגמרא. הפערים התבטאו גם בתחומים הקשורים בסוגיית הממלכתיות, שהרב טאו הוא אחד מנושאי דגלה ואילו הרב שפירא התנגד לה.

מתח זה הוביל לפילוג הישיבה בשנת תשנ"ז. הרב טאו והרבנים הקשורים אליו חששו אז כי להנהלת הישיבה ישנה כוונה להקים מכון ללימודי הוראה לצד הישיבה - מה שעלול היה בעיניהם לפגוע במרקם המיוחד של אופי הלימוד בישיבה. הקבוצה פרסמה מכתב ובו התנגדות לקישור כלשהו של הישיבה עם מכוני הוראה. הפרשה הביאה לכך שאותם רבנים עזבו את הישיבה והקימו את ישיבת הר המור, שם מכהן הרב צבי טאו כנשיא הישיבה, והרבנים מרדכי שטרנברג ועמיאל שטרנברג, שהיו רמי"ם בישיבת מרכז הרב, כראשי הישיבה. הרב שפירא ותלמידיו סברו שעל פי ההלכה אסור היה להם להקים ישיבה בעירו של הרב שפירא, שלדעתם הוא גם רבם של הפורשים. במכתב שעליו חתמו כמה תלמידי חכמים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא.

הפילוג פגע קשות בישיבה, אך היא הצליחה להשתקם, ונותרה אחת מן הישיבות הגדולות והחשובות של הציבור הדתי לאומי.

לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא בשנת תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוא הוריש לבנו הרב יעקב שפירא את תפקיד ראש הישיבה.

הפיגוע בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפיגוע בישיבת מרכז הרב

ב-ל' באדר א' ה'תשס"ח (6 במרץ 2008), ערב ר"ח אדר, אירע פיגוע ירי בספריית הישיבה, שבמהלכו נרצחו שמונה: שלושה מתלמידי הישיבה וחמישה מתלמידי ישיבת ירושלים לצעירים.

בעקבות הפיגוע החלה חבורת תלמידים בישיבה להוציא לאור חוברות במסגרת פרויקט בשביל הנשמה. החוברות המנציחות את הנרצחים, עוסקות בנושאים דתיים-חינוכיים שונים המחולקים לימים. לאחר כשנתיים שבהן הופצו החוברות על ידי הישיבה, פרס מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך את חסותו על הפרויקט והחל להפיץ את החוברות לכלל תלמידיו לקראת החופש הגדול.

מוסדות נוספים לצד הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה נערכת בישיבה עצרת מרכזית גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב, ובמשך שנים רבות היה ראש הממשלה מגיע לאירוע זה. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 היו מספר שנים שבהן לא הוזמן ראש הממשלה, בשל ההתנגדות הישיבה למדיניות הממשלתית לגבי מסירת שטחים.

לאחר סיום האירוע ישנה תהלוכה מסורתית של תלמידי הישיבה עד הכותל המערבי.

ראשי הישיבה מראשיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הישיבה שאינם בין החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבנים שלימדו בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הישיבה שעברו להר המור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר"מים נוכחיים בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבנים המלמדים אמונה בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבוגרי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן הרב קוק: הרב אליהו יצחק פריסמן, הרב שמעון סטרליץ, הרב יצחק זונדל ריף, הרב משה דוד בקשט, הרב שלום אליהו ננקנסקי, הרב שמואל אליעזרי, הרב יצחק הלוי שולזינגר, הרב מאיר הכהן קפלן, הרב שלום נתן רענן, הרב יהודה גרשוני, הרב שאול ישראלי, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי.

ראשי ישיבות: הרב משה צבי נריה, הרב דב ליאור, הרב יעקב אריאל, הרב צבי ישראל טאו, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב חיים דרוקמן, הרב צפניה דרורי, הרב אליעזר ולדמן, הרב משה בלייכר, הרב אליקים לבנון, הרב אלי סדן, הרב שלמה אבינר, הרב יהושע שפירא, הרב שבתי סבתו, הרב צבי קוסטינר, הרב אליעזר מלמד, הרב חיים גנץ, הרב שלמה לוי, הרב (אל"מ במיל') אליעזר שנוולד, הרב יצחק שפירא והרב יואל מנוביץ'.

רבנים בולטים נוספים - הרב יוסף קאפח, הרב ישעיהו משורר, הרב בנימין הרלינג, הרב משה לוינגר, הרב איתן אייזמן, הרב יעקב פילבר, הרב שמואל אליהו, הרב יוחנן פריד, הרב מנחם פרומן, הרב אורי שרקי, תא"ל (מיל') הרב ישראל וייס, הרב אלישע וישליצקי, הרב דוד סתיו, הרב בנימין אייזנר, הרב מנחם בורשטיין, הרב יצחק דור.

פוליטיקאים - הרב חנן פורת, חבר הכנסת תא"ל אפי איתם, הרב בנימין אלון, הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, הרב שי פירון.

אנשי אקדמיה וחינוך - הרב פרופ' נחום רקובר, הרב פרופ' נריה גוטל, הרב פרופ' אליאב שוחטמן, הרב ד"ר שמעון אדלר.

בוגרים ידועים נוספים - חיים הרצוג, דוד רזיאל, עזריאל קרליבך, יחיאל אהרון אליאש, שמחה רז, מוטי שקלאר, יהודה חזני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחאי ברוך רודיק, חיים של יצירה : ישיבת "מרכז הרב" לדורותיה : הגות, חינוך ומעש‬, חלק א' - תרפ"א-תרצ"ה (1935-1921), ירושלים תשנ"ח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו הרב שבתי שמואלי, "מגד ירחים", גיליון 146, חשוון תשע"ב, עמ' 4.
  2. ^ שמריה גרשוני, "עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב : רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות", המעיין, תשרי תש"ע, עמ' 79-96.
  3. ^ בספר "אמרי שפר" ("דמויות", הרב צבי יהודה), מספר הרב אברהם שפירא שבזמן שמצבה הכלכלי של הישיבה היה רע, תורמים שאלו את הרב צבי יהודה במה אפשר לעזור לישיבה, והרב צבי יהודה שלא הכיר צורת מטבע (בגלל שהיה שקוע בתורה), ענה שחסרים כמה סטנדרים לתלמידים. ומאז לא נתנו לו לנהל את הישיבה.
  4. ^ הרב דב ליאור, קוממיות, גיליון 70, א' בחשון תשס"ח
  5. ^ מודעה לגיוס כספים מדווחת על כך שבישיבה קרוב למאה תלמידים הפרדס, ניסן תשכ"ד, עמוד 39