ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק במדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ישראל (פירושונים).
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מדינת ישראל (בערבית: دولة إسرائيل, תעתיק: דַוְלַת אִסְרַאאִיל) היא דמוקרטיה פרלמנטרית הנמצאת במזרח התיכון, לחוף הים התיכון ומוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. רוב תושבי המדינה הם יהודים, אך יש בה מיעוט גדול של ערבים (מרביתם מוסלמים), וקבוצות מיעוט אחרות.
ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים סוף בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל למצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, שהיא שטח בשליטת החמאס. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאת הגדה המערבית, הידועה גם כיהודה ושומרון, שטח שנמצא בשליטה משולבת של ישראל והרשות הפלסטינית ומעמדו הסופי טרם הוכרע. בין ישראל לסוריה נמצאת רמת הגולן, שטח שנמצא בשליטת ישראל והוחלו עליו חוקי מדינת ישראל (דרך חוק רמת הגולן), אך סוריה ממשיכה לתבוע עליו ריבונות, ומעמדו הבינלאומי טרם הוכרע.
תוכן עניינים |
שם המדינה וסמליה
מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל" או "מדינת ישראל". שם זה מופיע בעברית על סמל המדינה. שם זה מופיע בתנ"ך בלמעלה מאלפיים מופעים. על מסמכים רשמיים של המדינה מופיע שם המדינה גם בערבית, שפה שיש לה מעמד רשמי. שם המדינה בערבית: إسرائيل (תעתיק: אִסְרָאאִיל), נלקח מהאופן שבו מופיע השם "ישראל" בקוראן ובמקורות המוסלמיים[9], ומהאופן שבו מתועתק השם "ישראל" בתרגומי התנ"ך לערבית. על שטרות כסף, מטבעות ובולים מופיע שם המדינה בעברית, בערבית ובאותיות לטיניות: Israel.
שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון. שמות שנדחו היו "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.
השם "יהודה" נפסל כדי לשמר הבחנה בין "יהודי" שהוא בן לעם היהודי או לדת היהודית, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. כמו כן, השם "יהודה" הוא שמו של אזור בארץ ישראל שרובו לא היה בשלטון ישראלי עם הקמת המדינה.
השם "ציון" נפסל כיוון שהוא מטשטש את ההבחנה בין "ציוני" - מי שדוגל בעקרונות התנועה הציונית, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. השם "ארץ ישראל" נפסל כדי לשמור על הבחנה בין שטח המדינה לבין האזור הגאוגרפי המכונה בעברית ארץ ישראל. אף על פי כן, גם השם "ישראל" אינו נקי לחלוטין מאפשרות של ערבוב מושגים באשר "עם ישראל" הוא כינוי מקובל לעם היהודי בעברית וגם בכמה שפות אחרות. ישראל, על-פי התנ"ך (בראשית, פרק ל"ב, כ"ט), הוא שמו האחר של יעקב, שנחשב לאחד מאבות האומה. השם ישראל מופיע על אסטלה מצרית מימי פרעה מרנפתח (1230 לפני הספירה בקירוב), ושם הוא מתייחס לעם כלשהו שישב בארץ כנען.
השם "עֵבֶר" הוצע על-פי ספר בראשית (פרק י', כ"ד-כ"ה), שם הוא מוזכר כשמו של אחד מצאצאיו של שם בן נח, וכיוון שממנו אפשר לגזור את התואר "עברי". כמו כן, השפה העברית מכונה לפעמים "שפת-עבר". השם "עבר" נדחה מחשש שהוא אינו די ברור, וכיוון שהוא היה מזוהה במידה מסוימת עם תנועת הכנעניות, שהייתה תנועה חילונית רדיקלית (חברי התנועה הזאת העדיפו לכנות את עצמם "עברים" ולא "יהודים").
המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי, וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת. כמו כן השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים" שנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל.
דגל המדינה שנקבע בחוק הוא גם דגל התנועה הציונית. מסיבה זו התלבטה הוועדה שדנה בסמלי המדינה עם הקמתה אם לאמץ אותו, כיוון שהדבר היה עלול ליצור בעיה ליהודים ציונים שהם אזרחי מדינות אחרות. מספר הצעות לדגל הוגשו לוועדה, רובן מבוססות על דגל התנועה הציונית בשינויים קלים, אולם לבסוף הוחלט לאמץ את הדגל הנוכחי, כיוון שהיה פופולרי מאוד ביישוב העברי בארץ ובקרב יהודים בעולם, וכיוון שראשי הסניפים הגדולים של התנועה הציונית בחו"ל לא התנגדו לקביעת הדגל כדגל המדינה, ואף עודדו זאת.
את סמל המדינה היה צריך לעצב מאפס, ולצורך העניין פרסמה הוועדה מכרז. במכרז נכתב כי מומלץ שימוש בסמל מנורת שבעת הקנים, שהוא סמל יהודי ותיק, אולם נשקלו הצעות שונות. בסופו של דבר נבחרה הצעתם של האחים שמיר בשינויים קלים. הסמל כולל את מנורת שבעת הקנים, כפי שהיא מופיעה בתבליט על שער טיטוס ברומא כמוקד הסמל, ומשני עבריה ענפי זית, ותחתיה המילה ישראל בעברית. שימוש בענפי הזית כסמל השלום הועדף על פני שימוש במוטו "שלום על ישראל". תיאור הדומה למראה סמל המדינה מופיע בספר זכריה (פרק ד), אולם לא ברור אם הדמיון מקרי או שהאחים שמיר אכן השתמשו בספר זכריה כהשראה לעיצוב הסמל.
היסטוריה
-
ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
שורשים היסטוריים
-
ערך מורחב – היסטוריה של ארץ ישראל
מדינת ישראל קמה בארץ ישראל, מקום מושבם ההיסטורי של ממלכות ישראל (המכונה גם: אפרים, התקיימה עד המאה ה-8 לפני ספה"נ) ויהודה (התקיימה לסירוגין, עד המאה ה-1 לספירה). על-פי התנ"ך זוהי הארץ שהובטחה לשבטי ישראל לאחר יציאת מצרים, ואשר בה שכנה ממלכת ישראל המאוחדת בימי ממלכת שאול, דוד ושלמה.
משנת 66 לפני הספירה החלה יהודה לאבד את עצמאותה כאשר נכבשה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. המרד הגדול שפרץ בשנת 66 לספירה, דוכא בידי הרומים ובסיומו החריב טיטוס את בית המקדש השני. מרד בר כוכבא שפרץ בשנת 135, הפך את היהודים למיעוט בארץ. יישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל התקיים עד המאה ה-9, אך מאוחר יותר, ובמשך כאלף שנים היו בארץ קהילות יהודיות קטנות מאוד.
מהמאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-20, החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית.
התנועה הציונית והמדינה שבדרך
במאה ה-19 נוסדה התנועה הציונית ששמה לעצמה למטרה להקים "מולדת לעם היהודי בארץ ישראל במשפחת העמים", כפי שהגדיר זאת הקונגרס בבאזל, הגדרה שמאז 1897 נודעה בשם 'תוכנית באזל'. בנימין זאב הרצל היה מייסד התנועה הציונית ומנהיג התנועה מהיווסדה ב-1897 ועד מותו ב-1904. להרצל ולתנועה הציונית קדמו, אמנם, אישים אחרים, שחלקם הובילו ארגונים דומים קטנים יותר, כגון משה הס, יהודה לייב פינסקר ואחד העם, אולם הרצל היה הראשון שאיחד את תומכי הרעיון הציוני מהקהילות היהודיות השונות לארגון אחד, ונקט צעדים פומביים, פוליטיים, דיפלומטיים וכלכליים, ליישום הרעיון הציוני. אחד הפעילים הבולטים לצד הרצל, היה חיים ויצמן, שהפך לאחר מותו של הרצל לאחד ממוביליה. ויצמן פעל לפרסום הצהרת בלפור בידי ממשלת בריטניה ב-1917. במקביל להקמת התנועה הציונית החלה פעילות ציונית מעשית, שבאה לידי ביטוי בעלייה גדולה יחסית לארץ. לאחר הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-בסיס הצהרת בלפור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל היישוב העברי בארץ להתפתח ולשגשג, למרות התנגדות ערביי ארץ ישראל (הערבים הפלסטינים), ולמרות נסיונות מאוחרים של ממשלת בריטניה להתנער מהצהרת בלפור, כגון קביעת תקנות (הספר הלבן של 1939).
דוד בן-גוריון היה מראשי תנועת העבודה ביישוב ובשנים 1935 - 1948 שימש יושב ראש הסוכנות היהודית, שהייתה "הממשלה" של היישוב היהודי בארץ, או ממשלת "המדינה שבדרך" (ממשלת מדינת ישראל שטרם הוקמה ואף טרם נקראה בשם).
בן-גוריון הוביל את הדרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אף במחיר חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. התנועה הציונית קיבלה את תוכניתו של בן-גוריון בועידת בילטמור בשנת 1942. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות השואה ובעיית הפליטים שלא הצליחו להגיע ארצה, זכה הענין היהודי לסימפטיה כלל עולמית וגברה ההבנה בצורך להעניק ליהודים בית לאומי וריבונות בחלקים מארץ ישראל, לאחר התפרקות בריטניה מארצות החסות שלה.
הקמת המדינה ואחריה
בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (יום שישי ה' באייר תש"ח, ערב סיום המנדט הבריטי 15 במאי), קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.
אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. הסורים, הלבנונים והעיראקים פלשו מצפון, הסורים נבלמו בדגניה א', העיראקים לא הצליחו במאמציהם לחצות את נהר הירדן ונבלמו על הגבול, והלבנונים נבלמו גם הם על הגבול. ממזרח פלש הלגיון הירדני, שכבש את ירושלים המזרחית וניתק את העיר המערבית - ירושלים הייתה נצורה. יחידות ההגנה הצליחו לבלום את הפלישה במרבית האזורים ויחידות האצ"ל בלמו את המצרים באזור רמת רחל. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש למשך חודש ימים. בזמן הפסקת האש הקימה המדינה את צבא ההגנה לישראל. לאחר הפסקת האש הייתה ידו של צה"ל על העליונה והוא עבר להתקפה. לאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת הנשק - הקו הירוק. "הקו הירוק" לא הוגדר מעולם כגבול קבע (ראו גבולות מדינת ישראל), אולם במשך הזמן החלו רבים להתייחס אליו ככזה. "הקו הירוק" מקיף כשלושה-רבעים משטח המנדט הבריטי על ארץ-ישראל המערבית (לאחר שא"י המזרחית, שהייתה חלק משטחי המנדט המקורי, הפכה לממלכת ירדן). הוא חופף למעשה את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, וכן את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ עבר לשליטת ירדן, ומכונה "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטת מצרים, ומכונה "רצועת עזה".
על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה או שהיו בשטחים והועברו אליה בעקבות הסכמי שביתת הנשק הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
ב-11 במאי 1949 הצטרפה מדינת ישראל לאומות המאוחדות.
ראש הממשלה בן-גוריון ביקש לבסס את המעמד הממלכתי, פירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות האצ"ל והלח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה הטבעת אוניית הנשק אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השבדי פולקה ברנדוט שבעקבותיו הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח"י וארגון בשם "חזית המולדת", שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור. מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה החלו גלי הגירה יהודיים מארצות רבות, ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. גל העלייה הגדול ביותר היה בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות, ונקרא העלייה ההמונית. מבצעים מיוחדים נעשו להעלאת יהודים, במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים, להעלאת יהודי תימן.
שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20
בשנים 1954 - 1955 התחוללה בארץ פרשת לבון שעוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובמוסדות הביטחון. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ ושורה של פעולות טרור מצד הפדאיון, פתחה ישראל, בשיתוף פעולה סודי עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש - לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה בלחץ המעצמות.
ב-1961 נלכד פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן והובא למשפט בישראל. במהלך משפטו נחשפו פרטים רבים וקשים על השואה, והחברה החלה לגלות יותר עניין בנושא זה. אייכמן נמצא אשם ונידון למוות. הוא הוצא להורג ב-1962.
במהלך חודש מאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו"ם מרצועת עזה, וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה "עילת מלחמה" (Casus Belli), פתחה ישראל ב-5 ביוני במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הסתיימה בניצחון כביר למדינת ישראל, שהביסה 3 צבאות ערביים גדולים והשמידה את חילות האוויר שלהם. במלחמה כבשה ישראל את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה ואת הגדה המערבית. קו הפסקת האש החדש כונה "הקו הסגול". בעקבות המלחמה הפך "הקו הירוק" לגבול אדמיניסטרטיבי בין שטחים הנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבתוך הקו הירוק, וכן על החלק המזרחי של ירושלים (שאוחד עם החלק המערבי) ועל רמת הגולן (מאז 1981). רוב השטחים שמחוץ ל"קו הירוק" כפופים לממשל מיוחד. לאחר הסכמי אוסלו נמסרו חלקים מהשטחים בגדה המערבית לרשות הפלסטינית, עזה נמסרה להם, סיני הוחזר למצרים בהסכם השלום של מצריים-ישראל.
שנות ה-70 של המאה ה-20
קרבות התחוללו בין ישראל לבין סוריה ומצרים לאורך "הקו הסגול" בין השנים 1968 - 1972. תקופה זו מכונה "מלחמת ההתשה".
בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים במינכן בזמן אולימפיאדת מינכן 1972.
ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, במטרה מוצהרת להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים או לפחות חלק מהם. למרות ההפתעה והמכה שספג צה"ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש, היו דמשק וקהיר בטווח הארטילריה הישראלית. מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה בתולדות המדינה עקב המספר הגבוה של ההרוגים במערכה. מצרים רואה עד היום במלחמת יום הכיפורים ניצחון, כיוון שהצליחה להגשים במידת-מה את מטרתה. חתימת הסכם הפסקת האש ולאחריהם הסכמי הביניים והסכם שלום, הביאה לאחר מספר שנים להפסקת הלוחמה עם מצרים ולכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין מצרים.
ב-3 ביולי 1976 ניהלה ישראל מבצע חילוץ בני ערובה, מהמזהירים שראה העולם, בו חילצה נוסעי מטוס אייר פרנס שנחטף בידי מחבלים לאנטבה שבאוגנדה. המבצע נקרא על שמו של יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, שנפל במהלך מבצע החילוץ.
הבחירות שנערכו במאי 1977, שהתנהלו ערב גילוי פרשיות שחיתות רבות תחת שלטונו הראשון של יצחק רבין, הביאו למהפך בישראל. בפעם הראשונה מאז קום המדינה עזבה מפא"י (על נגזרותיה: המערך הראשון, מפלגת העבודה, המערך השני) עד אז מפלגת השלטון, את ההנהגה. מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין, השיגה רוב בכנסת יחד עם המפד"ל והרכיבה ממשלה (שהצטרפה אליה גם מפלגת ד"ש).
בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכמי קמפ דייוויד. במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה מספר יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות ה-70. כמו כן, הסכימה לתת אוטונומיה לפלסטינים בשטחים שמעבר לקו הירוק.
שנות ה-80 של המאה ה-20
ב-7 ביוני 1981 תקפה את ישראל את הכור הגרעיני העיראקי, במבצע אופרה ובכך סיכלה את מאמציה של עיראק להשיג נשק גרעיני.
ב-1982 תקפה ישראל את לבנון במה שכונה מבצע שלום הגליל (או מאוחר יותר: "מלחמת לבנון"). מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר ארגונים פלסטינים שהתרכזו בדרום לבנון, במה שכונה בישראל "פתחלנד". המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ, אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון ביירות. צה"ל גירש את אנשי אש"ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לטוניס, אך הדבר גבה ממנו מחיר דמים גבוה. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1986, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון.
בשנת 1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין מראשות הממשלה.
שנות ה-80 של המאה ה-20 היו מאופיינות בתיקו פוליטי בין גוש מפלגות הימין בהנהגת מנחם בגין ויצחק שמיר לגוש מפלגות השמאל בהנהגת שמעון פרס. מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה התלת ספרתית והתיקו הפוליטי הכריחו ב-1984 הקמת ממשלת אחדות לאומית שכללה רוטציה בראשות הממשלה. בבחירות 1988 ניצח הליכוד בהפרש של רבבות קולות. שמיר, ראש הליכוד, הקים ממשלת אחדות לאומית בלי רוטציה. ב-15 במרץ 1990 הפילו ש"ס והמערך את ממשלת האחדות, בניסיון להקים ממשלת שמאל-דתיים, במהלך שנודע לימים בשם "התרגיל המסריח". הניסיון כשל, ושמיר הרכיב את ממשלת ימין-דתיים צרה.
ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה שהתבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי סכינאות ופיגועי ירי.
שנות ה-90 של המאה ה-20
במלחמת המפרץ (ינואר-פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות נגד עיראק. ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, נמנעה מלהגיב.
בבחירות שנערכו במאי 1992 הצליחו מפלגות השמאל להשיג רוב מוצק בכנסת, לראשונה מאז 1977, ויצחק רבין מונה בשנית לראשות הממשלה. הממשלה בראשותו של רבין הובילה מספר מהלכים מדיניים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו שבמהלכם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בשטחים והתבצעו מגעים לשלום עם סוריה.
הסכמי אוסלו, וגל הטרור שבא בעקבותם, גרמו למחלוקת קשה בעם שגררה הפגנות רבות אך לעתים גם גלשה לאלימות. ב-25 בפברואר 1994 רצח ד"ר ברוך גולדשטיין 29 ערבים בטבח מערת המכפלה. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי מתנקש יהודי, שהתנגד לפשרות עם הפלסטינים שאותן הוביל רבין. לאחר מותו החליף אותו שמעון פרס לזמן קצר, עד שהפסיד בבחירות לבנימין נתניהו בבחירות 1996, בעקבות גל פיגועי התאבדות של חמאס ב-1996. בבחירות אלה לראשונה התנהלה הצבעה נפרדת ואישית על ראשות הממשלה, לצד הבחירות לכנסת.
בתקופת נתניהו ירדה כמות הטרור באופן דרסטי, אחרי שהתנה התקדמות מדינית במאבק של הרשות הפלסטינית בטרור ובפרט בתנועת חמאס. בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל על רקע פתיחת מנהרת הכותל בירושלים. ב-1997 מסר נתניהו את רוב חברון לפלסטינים בעקבות החתימה על הסכם ואי. במקביל לתהליך המדיני, ניהל נתניהו כלכלה קפיטליסטית והחל בהפרטת חברות וגופים ממשלתיים.
ב-1999 הפסיד נתניהו לאהוד ברק בבחירות 1999, שהתנהלו רובן על הרקע החברתי-כלכלי והדמויות האישיות של שני המתמודדים, על רקע השקט הביטחוני-כלכלי ששרר באותה תקופה. נתניהו פרש אחרי הפסדו ובליכוד החליף אותו אריאל שרון.
העשור הראשון של שנות ה-2000
בבחירות שהתקיימו במאי 1999 נבחר לראשות הממשלה אהוד ברק. במהלך כהונתו התבצעה נסיגה חד צדדית מלבנון, בתמיכת הציבור בישראל, וב-24 במאי 2000 יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. בניגוד לתקוות ודרישות ישראל צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות החיזבאללה שלטו בו עד מלחמת לבנון השנייה. ב-7 באוקטובר 2000 חטפו חיזבאללה 3 חיילים בהר דב ומאוחר יותר גם את אלחנן טננבאום. טננבאום וגופות 3 החיילים הוחזרו ב-2004 תמורת שחרור מאות אסירים ערביים.
מאז שנת 2000, בסמוך לעליית מנהיג האופוזיציה אריאל שרון להר הבית, מצויה ישראל במאבק מזוין ומתמשך עם הפלסטינים במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה. האינתיפאדה התבטאה בגל טרור פלסטיני ששיאו היה במרץ השחור 2002 ושהוביל ליציאה למבצע חומת מגן. השנים 2001-2004 היו קשות מבחינת הפיגועים, אך בהמשך הפעילות הצבאית (שכללה את כיבוש יהודה ושומרון מחדש, מעצרים ופשיטות יומיומיים, הריסת בתים וסיכולים ממוקדים כנגד פעילי ומנהיגי טרור) הניבה תוצאות וגל הטרור דעך. בעקבות האינתיפאדה הוחלט לבנות את גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל, ברובה סמוך לקו הירוק.
באוקטובר 2000 פרצו מהומות אוקטובר 2000 שבהן נהרגו 13 אזרחים ערביים ואזרח יהודי אחד, אחרי מהומות קשות ואלימות מצד ערביי ישראל. בעקבות המהומות הוקמה ועדת אור וחלה הרעה ביחסי יהודים-ערביים בישראל.
בשנת 2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בעקבות התפטרות ראש הממשלה ברק שבהן ניצח שרון. בבחירות לכנסת ה-16, כשלוש שנים לאחר מכן, בבחירות 2003 שב שרון, יו"ר הליכוד, וניצח באופן ניכר.
בנוסף לאירועים הביטחוניים-מדיניים חלו שינויים בישראל גם בתחומי הכלכלה והחברה. שרי האוצר בתקופה זו היו סילבן שלום (עד 2003) ובנימין נתניהו (עד אוגוסט 2005). המשק נכנס למיתון בשנים 2002-2004 אך לאחר מכן התאושש ושב לצמוח, תוך כדי העמקת הפערים בין העשירונים ופגיעה בקצבאות הסעד. כמו כן הופרטו מספר חברות ממשלתיות גדולות, בהן אל על, מפעל הנשק הקל של תע"ש, בזק ובנק דיסקונט. המהלך המשמעותי ביותר של ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון הייתה תוכנית ההתנתקות, שבמהלכה, באורח חד צדדי וללא הסכם, פונו ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון.
לקראת בחירות 2006, עזב אריאל שרון את הליכוד והקים את מפלגת המרכז קדימה. עוד לפני הבחירות, אושפז שרון והוחלף בידי אהוד אולמרט שגם הרכיב את הממשלה לאחר הבחירות.
השקט היחסי ששרר בגבול הצפון בשנים שמאז הנסיגה בא לסיומו באופן חד ביולי 2006 עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חיזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לכך פתחה ישראל בלחימה בחיזבאללה על כלל שטח לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה, ושהובילה לפריסת כוחות בינלאומיים רחבים (יוניפי"ל) ושל צבא לבנון בדרום לבנון.
פוליטיקה וממשל
-
ערך מורחב – פוליטיקה של ישראל
 |
| נשיא המדינה |
| ממשלת ישראל |
| הכנסת - משכן הכנסת |
| בתי המשפט בישראל |
| הבחירות בישראל |
|
שיטת הממשל בישראל |
| פורטל - הממשל בישראל |
מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד הנשיא, אך הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות, ותפקידו הוא למעשה סמלי. בין תפקידיו של הנשיא, הטלת משימת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על ידי הכנסת, בתהליך דו-שלבי: תחילה מזמין נשיא המדינה את ראשי המפלגות להתייעצויות, אז הוא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד במשימה, ולאחר משא ומתן בין המועמד לראשי המפלגות מאשרת הכנסת או דוחה את הרכב הממשלה החדשה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה ממונה לראש הממשלה והוא הנושא במירב האחריות הכרוכה בפעולותיה. רוב פעולות הממשלה חייבות אישור של הכנסת.
הרשות המחוקקת (הפרלמנט) היא הכנסת. היא מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת ונבחרת בבחירות כלליות ויחסיות, לקדנציה של ארבע שנים או עד שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני המועד, או אחריו במקרים מסוימים. כל אזרח (או אזרחית) שהוא גם תושב קבע וגילו מעל 18 שנים רשאי להצביע. ההצבעה בבחירות לכנסת היא לרשימות מועמדים, שאותן מרכיבות המפלגות הרשומות כחוק (כל מפלגה יכולה להציג רשימה אחת, אבל כמה מפלגות יכולות להציג רשימה משותפת). המועמדים ברשימה מדורגים - ככל שמעמדם ברשימה גבוה יותר, כך יש להם סיכוי רב יותר להיבחר לכנסת. כל אזרח מצביע עבור הרשימה שבה הוא תומך. רשימה שזכתה בפחות מ-1-2% מקולות הבוחרים (השיעור משתנה מעת לעת על פי החלטת הכנסת, ראו אחוז החסימה) אינה רשאית לשלוח נציג לכנסת הנבחרת. כל רשימה שזכתה בקולות מעבר לשיעור הנ"ל תשלח לכנסת נציגים בשיעור יחסי לשיעור הקולות בו זכתה. לדוגמה, אם רשימה פלונית זכתה ב-10% מהקולות, היא תשלח כ-12 נציגים לכנסת, ואלה יהיו מועמדים 1-12 ברשימה.
בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות, ונערכה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות לכנסת, אך החוק הושב לקדמותו לאחר מספר שנים של חוסר יציבות (ראו: חוק הבחירה הישירה).
אף על פי שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד שנחקקים על ידי הכנסת ויש להם מעמד מיוחד, ופסיקות של בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ). בניגוד למדינות אירופה בהן החלוקה בין מחנות הימין והשמאל מתבססת בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי, השיח הפוליטי בישראל נע רובו ככולו סביב הציר הביטחוני-מדיני. הגושים הפוליטיים בכנסת הם הימין, החרדים, המרכז, השמאל והערבים.
- הימין בישראל (מיוצג בכנסת על ידי הליכוד, ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי-מפד"ל, ובעבר גם התחיה, מולדת וחרות) מתאפיין בגישה נצית לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי. הם מאמינים בגישה תקיפה כנגד הטרור הפלסטיני והתנגדו להסכמי אוסלו. הימין מאמין שאפשר למגר את הטרור באמצעות פעולות צבאיות. רוב הימין תומך ברעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגד לפינוי יישובים. חלק ניכר מן הימין בארץ הוא בעל נטייה מסורתית ופרו-דתית, אם כי יש מחנה ימין חילוני. הציונות הדתית נוטה היום ברובה לימין. מבחינה כלכלית, אין אחדות דעים בקרב מפלגות הימין. אם כי רובן תומכות בשוק חופשי, יש הנוטות לכיוון מדינת רווחה ומדיניות קצבאות המסייעת לחלשים. הימין הקיצוני בישראל תומך בין השאר בהעברתם של ערבים ופלסטינים מתחומי ארץ ישראל למדינות ערב. המפד"ל בהנהגת יוסף בורג הייתה בעבר מפלגת מרכז, אך כיום היא נחשבת מפלגת ימין.
- השמאל (מפלגת העבודה-מימד, מרצ וחד"ש, ובעבר מפ"ם), נוקט בגישה יונית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי ומאמין שהסכמי שלום הם הדרך הטובה ביותר לפיתרונו, גם במחיר ויתורים שאינם מקובלים על הימין ועל המרכז. הם מעדיפים משא ומתן דיפלומטי על פני פעולות צבאיות, ומסתייגים מהנוכחות הישראלית בשטחים. השמאל תומך בפינוי מרבית ההתנחלויות או כולן ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. רוב מפלגות ה