ישראל אלתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי ישראל אלתר בצעירותו צועד לימינו של אביו האמרי אמת

רבי ישראל אלתר (כ"ד בתשרי תרנ"ה 1894 - ב' באדר תשל"ז 1977) היה האדמו"ר החמישי בשושלת אדמור"י גור, משקם החסידות בארץ ישראל לאחר השואה וממנהיגי הציבור הבולטים של הציבור החרדי במדינת ישראל. מכונה על שם כתביו שיצאו לאור לאחר פטירתו ה"בית ישראל".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפולין באסרו חג הסוכות (בחו"ל), כ"ד בתשרי תרנ"ה (1894), כבנו השלישי של רבי אברהם מרדכי אלתר. עד גיל עשר למד אצל סבו יהודה אריה ליב אלתר ונודע כעילוי. היה ידוע בייחוד בהקפדתו על זמנים. התארס בגיל שלוש עשרה עם בת דודו רבי יעקב מאיר בידרמן ונישא לה בשנת תר"ע. בחיי אביו הנהיג קבוצת אברכים "בני עלייה" מחסידי גור, ומסר להם הנהגות והוראות.

בזמן השואה ברח יחד עם אביו מפולין לארץ ישראל, אך כל בני משפחתו הקרובה נרצחו בידי הנאצים כמו גם רוב החסידים שהתגוררו בפולין. לאחר פטירת אביו בשנת תש"ח מונה לממלא מקומו באדמו"רות. הוא נישא בשנית לפערל, בתו של הרב דוד וינפלד, אך לא נולדו להם ילדים.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאדמו"ר, שיקם את החסידות, הגדיל את כוחה ועיצב את דרכה. רבי ישראל אסף סביבו את חסידי גור שהתגוררו בישראל מלפני מלחמת העולם ואת ניצולי השואה, וכן פעל לקרב את אלו שהם או הוריהם עזבו את החסידות.

מקובל בציבור החרדי לראות בו את אחד ממשקמי הציבור החרדי לאחר השואה במיוחד בכל הקשור לקביעת נורמות ציבוריות בנושאי צניעות, הפרדה בין המינים והתבדלות מהתרבות הכללית. השפעתו הייתה רבה מאוד וחרגה בהרבה מתחומי ההשפעה של חסידות גור. אישיותו הכריזמטית והכובשת זכתה להערצה של רבים, וצעירים רבים ממגזרים שונים נסחפו אחריו והפכו לחסידיו ומעריציו הנלהבים.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותו הציבורית התמקדה בעיקר במסגרת תנועת אגודת ישראל. הוא יחס חשיבות רבה לתחום החינוך ופעל רבות תוך שיתוף פעולה עם מנהיגים אחרים מהמגזר החרדי להקמת החינוך העצמאי - מסגרת חינוך חרדית אוטונומית - וביסוסו. כמו כן הקים את היומון החרדי המודיע והשקיע מאמצים רבים לבסס את העיתון כלכלית.

על החשיבות הרבה שהרבי ייחס לחינוך ולעיתונות עם השקפה תורנית, ניתן ללמוד מהעובדה שבמשך כל שנות הנהגתו הוא נמנע מלערוך מגביות לכל נושא שהוא אפילו עבור מוסדות החסידות. להוציא מגבית אחת עבור עיתון המודיע ונוספת עבור החינוך העצמאי.

בנוסף לתפקידו כאדמו"ר ומנהיג של חסידות גור שימש גם בתפקיד של יושב ראש מועצת גדולי התורה. מתוקף תפקידו זה השפיע רבות על התנהלותה ודרכה של תנועת אגודת ישראל שנוסדה על ידי אביו, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, שנודע בכינויו ה"אמרי אמת". הוא גם יזם, סייע ועודד את הקמתן מחדש של חצרות אדמו"רים מכל הקהילות החסידיות, שנכחדו בשנות המלחמה.

הנהגותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה'נסיעה' לאדמו"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מתהליך השיקום של החסידות לאחר השואה, הוא חידש את המושג 'נסיעות' לאדמו"ר לשבתות וחגים, כפי שהיה נהוג בפולין לפני המלחמה. עניין זה של 'נסיעה' ו'עליה לרגל' לרבי, נחשב לאבן יסוד במושגי החסידות וככלי מרכזי להשגת הארה והתעלות רוחנית.

עריכת השולחן (טיש)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עניין רב עוררו ה"שולחנות" ("טיש" בלשון החסידים) שערך בשבתות וחגים. רבי ישראל ייחס לכך חשיבות רבה, ובמשך 29 שנות הנהגתו כמעט ולא נקטע רצף עריכת ה"שולחנות" להוציא פעמים ספורות בעת שחלה ואושפז בבית החולים.

רבי ישראל אלתר ערך את ה"שולחן" בדרך כלל פעמיים בכל שבת וחג; בלילות שבת וכן בשבתות אחרי הצהריים בזמן ה"סעודה השלישית", שנחשב לזמן מיוחד להתעלות רוחנית לפי משנת החסידות ("רעוא דרעוין"). בשנותיו האחרונות [החל מאב תשל"א], עקב חולשתו, הוא ערך את ה"שולחן" רק פעם אחת בשבת בעת ה"סעודה השלישית".

סדר עריכת ה"שולחן" התנהל על פי רוב לפי הסדר הזה: הגבאי היה מחלק יין או בירה לחסידים והם ניגשו לאדמו"ר לאחל "לחיים". לאחר מכן המקהלה פצחה בניגונים חסידיים לשבת. בהמשך הושלך הס בקהל והרבי השמיע מדברי תורתו כשהחסידים נדחקים בניסיון לשמוע ולקלוט משהו מדבריו.

רבים מאלו שאינם מחסידי גור שהתקרבו אליו, כולל בחורי ישיבות מהמגזר הליטאי והמגזר הדתי לאומי, הגיעו לצפות מתוך סקרנות בעת שערך את ה"שולחן" והפכו לחסידים נלהבים.

דאגה ל'יהדות' ('אידשקייט')[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אלתר נודע בדאגתו הרבה לעתיד ה'יהדות' או כפי שמקובל להגדיר בשפת היידיש - "אידישקייט". מדובר במכלול נושאים בתחומי הפילוסופיה היהודית, החסידות והקבלה, אבל הוא התמקד בעיקר סביב הדאגה לנושאי הצניעות, החינוך ל"שמירת הברית" מקטנות וההתבדלות מהחברה והתרבות המתירנית, כמו הימנעות מקריאת עיתונות חילונית וכדומה. הוא ראה בהם אבן יסוד להבטחת המשך הקיום של עם ישראל במתכונתו ההיסטורית ומניעת התבוללותו. הוא גם סבר שנושאים אלה הם אבן היסוד של היהדות והקפדה על שמירה עליהם ממתיקה דיני שמים ומונעת גזירות קשות מעם ישראל.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדושה והתעלות רוחנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר האוטוביוגרפי "פאר ישראל" שליקט וערך הרב ברוך ווידסלבסקי, וכתב הרב אהרן סורסקי, הוא מסביר בין היתר כך את דרכו של הרבי והנהגתו: "הרבי דרש מחסידיו ומעריציו להתעלות מבחינה רוחנית ולקדש את עצמם. הוא סבר שלא ניתן להינצל מהחטא ללא הרחקות מהנאות גשמיות גם בדברים שאינם אסורים לפי התורה". מחסידיו הצעירים אף דרש שלא לטייל ברחוב עם האשה ולהקפיד להימנע, במידת האפשר, מלטייל בכלל ברחוב שלא לצורך וכן לשמור על "קדושת העיניים" שלא יראו מראות לא צנועים.[דרוש מקור]

החמרות ופרישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אלתר תיקן לחסידיו תקנון מחמיר המיועד להרחיקם מחטא ולקדשם, בין השאר אסר על חסידיו מגע ובילוי עם נשותיהם, כמו קיום של יחסי אישות מעבר למינימום הכרחי, איסור על קיום יחסים במשך תקופה ארוכה לאחר לידה וכדומה. תקנות אלו עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי שאף כתב קונטרס המביע הסתייגות מגישתו המחמירה, אם כי נמנע מלצאת למאבק גלוי על כך.

הימנעות מ"חילול השם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שנחשב למחמיר מאוד בנושאי דת, הייתה זו החמרה כלפי פנים ולא כלפי חוץ; דרישותיו מחסידיו ומעצמו היו גדולות אבל הוא נזהר מאוד שלא לגרום למתיחות בין דתיים לחילונים ודאג לשמור, במידת האפשר, על תדמית חיובית של שומרי המצוות אצל אלו שאינם כאלה. הוא סבר שהתגרות בחילונים היא מעשה שיש בו "חילול השם" ולכן דרש מחסידיו להשתדל מאוד להימנע מכל פעולה שפוגעת בתדמית של ציבור שומרי המצוות בקרב הציבור הכללי. בין היתר הוא אסר על חסידיו להשתתף בהפגנות של החרדים בירושלים נגד תנועה בכבישים בשבת וכן אסר על חסידיו ללכת עם 'גרטל' ברחוב (אבנט עשוי מחוטי טרלין ובצדדיו מעין ציציות. החסידים נוהגים לקשור אותו על מותניהם מעל החליפה בעת התפילה וחלקם אף בשעת לימוד תורה).

משנתו התורנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו הראשונות בארץ הרבה ללמוד קבלה עם רבה של שכונת שערי חסד וישיבת מרכז הרב, הרב יעקב משה חרל"פ, עד שזה נפטר. מלקט דברי תורה וחסידות שהשאיר בכתב ידו שהיה מעין מה שהשמיע לחסידיו לאחר התפילות בשבתות ובחגים ובמהלך 'עריכת שלחנותיו' חובר הספר "בית ישראל" על התורה.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחמש שנים לפני מותו עבר בהצלחה ניתוח להסרת גידול ממעיו. נפטר בבית החולים הדסה עין-כרם ביום ראשון, ב' אדר התשל"ז (1977) בשעה 10:27 כתוצאה מנמק במעיים בעקבות חסימה עורקית, לאחר שסירב להתפנות לבית החולים יום קודם בשל קדושת השבת. הוא נקבר ב"מערת גור" בהר הזיתים.‏[1] בהלווייתו נכחו כ-200,000 בני אדם ‏.

עם פטירתו מונה לאדמו"ר אחיו, רבי שמחה בונים אלתר, בעל ה"לב שמחה".

מעריציו וחסידיו ממגזרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרבי ישראל היו מעריצים רבים מכל שכבות הציבור הדתי והחרדי, בין המקורבים אליו מאלו היו בין השאר:

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב יהודה אריה לייב. נרצח עם אמו בשואה בחודש תשרי תש"ג.
  • רבקה יוכבד, אשת הרב אהרן רפפורט מביליץ. שניהם נרצחו בשואה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


אדמו"רי גור

יצחק מאיר אלתרחנוך הניך הכהן לויןיהודה אריה ליב אלתראברהם מרדכי אלתרישראל אלתרשמחה בונים אלתרפינחס מנחם אלתריעקב אריה אלתר