יש את

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בעברית ישראלית מקובל בפי הדוברים הצירוף יש את, כגון: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". מרבית מתקני הלשון פסלו שימוש זה,[1] שכן בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא ישיר בלבד, ולכן יש לומר "יש לי הספר" ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה והן לפסילתו על ידי מתקני הלשון כבר ב־1911; ללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי כנראה רק בשנות השישים.[2]

משפטי "יש" במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות אפשר למצוא משפטי יש מיודעים בלי "את". בתנ"ך נמצאים פסוקים אלו:

  • ”וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.” (בראשית, כ"ח, ט"ז)
  • ”וַיֹּאמְרוּ לָהֶן: הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?” (שמואל א', ט', י"א)
  • ”וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת...” (בראשית, מ"ד, ל"א)
  • ”וַנֹּאמֶר: לֹא נוּכַל לָרֶדֶת, אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ...” (בראשית, מ"ד, כ"ו)
  • ”עַתָּה, לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ? הֲמֶלֶךְ אֵין בָּךְ? אִם יוֹעֲצֵךְ אָבָד כִּי הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה?” (מיכה, ד', ט')
  • ”וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם.” (ירמיהו, ה', י"ג)
  • ”...וְאוֹר עֵינַי, גַּם הֵם אֵין אִתִּי.” (תהילים, ל"ח, י"א)
  • ”...אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע.” (ויקרא, י"ג, נ"ב)
  • ”וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע.” (בראשית, ל"ח, ט')
  • ”...לִבְנֵי אַהֲרֹן לְמִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל.” (דברי הימים א', ו', ל"ט)
  • ”רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם, וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ.” (ירמיהו, ד', כ"ה)
  • ”...וְאֹמַר לָכֶם: אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ.” (יחזקאל, י"ג, ט"ו)
  • ”...וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו.” (שמואל א', י"ד, י"ז)
  • ”וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת?” (שופטים, ו', י"ג)
  • ”וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה', וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.” (מלכים ב', ג', י"ב)
  • ”וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי?” (שופטים, ט"ז, ט"ו)

גם במשנה, בתוספתא ובתלמוד ניתן למצוא דוגמאות לכך:

בתנ"ך היו גם משתמשים במשפטים בלי "יש". הנה כמה דוגמאות:

  • ”כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא.” (תהלים, ק"ל, ד')
  • ”גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי.” (תהלים, כ"ג, ד')
  • ”...כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה לָךְ.” (ירמיהו, ל"ב, ח')
  • ”כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם.” (תהלים, כ"ב, כ"ט)
  • ”...וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם.” (רות, ב', ד')
  • ”ה' לִי – לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?” (תהלים, קי"ח, ו')

מנגד, בתנ"ך יש שתי דוגמאות ל"יש את": ”יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ.” (יחזקאל, ל"ה, י') ו”וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.” (במדבר, ה', י') אם כי יש אומרים שהמשפט האחרון הוא משפט חסר, ולכן אין הוא דוגמה. בספר דברים רבה שנערך בסביבות המאה ה־9, יש דוגמה נוספת: ”...ועתה יש לי את המלכות, הַוֵי "אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ"[3] וגו'.” (דברים רבה, פרשה ד', פסקה ז').

חקר "יש את" בבלשנות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה תחבירי זה נפוץ ומוטמע בעברית המודרנית, ובלשנים רבים ניסו להתעמק בשאלה כיצד הגיע, ומהו תפקידו בתחביר המודרני.

הבלשן חיים רוזן, חוקר העברית הישראלית, היה מראשוני העוסקים בנושא.[4] רוזן הצביע על כך שצורה זו הגיעה מן השפות האירופיות (כגון אנגלית וגרמנית), שבהן באמת החפץ שעליו נאמר שהוא ישנו, הוא המושא (כגון במשפט "I have got the book"). רוזן טען שבעברית נוצר ורבואיד, וכי 'יש ל־' הפך לדמוי־פועל בהשפעת אותן שפות, ועל כן במשפט "יש לי את הספר", 'יש לי' הוא הנשוא, ו'את הספר' הוא המושא.

רוזן גם הצביע על כך שכבר במקרא יש מקרים שוליים של "יש את", כגון בפסוק ”וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ.” (במדבר, ה', י'), ועל כן ההשפעה האירופית לא יצרה דבר חדש לגמרי, אלא רק הביאה למרכז הבמה צורה נידחת.

דעתו של רוזן על תחביר 'משפטי יש' לא התקבלה על ידי החוקרים שבאו אחריו, ואלה הציעו דרכים נוספות לחקר משפטים אלו. יעל רוזן[5] ואליעזר גלינרט[6] עסקו בנושא אף הם. המשותף לדבריהם הוא שנוצרה מעין "התמשאות של הנושא", כך שהנושא במשפטים אלו מתנהג בצורה מסוימת כמו מושא, ועל כן מקבל את המילית 'את'.

דעה נוספת היא של רוני הנקין,[7] שטענה כי "את" אינה מציינת רק מושא, אלא גם "יחסת לא־נושא כללית" – דבר המצוי גם בשפות אחרות, ומסמן בדרך כלל נשוא לוגי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25–26 ועמ' 117
  2. ^ יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", לשוננו לעם נ"ו (ד'), תשס"ז
  3. ^ תהלים, ל"א, ח'
  4. ^ עברית טובה, מהדורה שלישית, ירושלים 1977, עמ' 216-214; Contemporary Hebrew, The Hague 1977, p. 107 ff.
  5. ^ Studies in Modern Hebrew Syntax and Semantics, אמסטרדם 1976, עמ' 152-129.
  6. ^ בלשנות עברית 28–30 [תש"ן], עמ' 211-207.
  7. ^ בלשנות עברית 38 [תשנ"ד], עמ' 54-41.