יתרון יחסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היתרון היחסי הוא עיקרון כלכלי הגורס כי משתלם לשתי יחידות כלכליות לסחור ביניהן, גם במצב בו אחת מהן מסוגלת לייצר כל מוצר ביעילות גדולה מאשר חברתה. העיקרון הקובע הוא לא העלות המוחלטת של הייצור, אלא היחס בין הקלות בה יכולות שתי היחידות הכלכליות לייצר מוצרים שונים. עיקרון היתרון היחסי, למעשה, מדגים במונחים כלכליים את היתרון שבהתמקצעות והתמחות. לתאוריה זו משמעות רבה בסחר בינלאומי בין מדינות, וכפועל יוצא ממנו - תכנון הקצאת המשאבים בכל מדינה.

עקרונות התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון תואר לראשונה על ידי רוברט טורנס בשנת 1815, במאמר על הסחר בדגן. הוא הסיק כי לבריטניה יש יתרון בסחר סחורה מגוונת עם פולין בתמורה לדגן, אף על פי שייתכן שניתן לייצר דגן במחיר זול יותר בבריטניה. בכל אופן, התאוריה מיוחסת בדרך כלל לדייוויד ריקרדו, שהסביר את התאוריה בצורה ברורה בשנת 1817 בספר "עקרונות הכלכלה המדינית והמיסוי", בדוגמה המערבת את בריטניה ופורטוגל: ניתן לייצר בפורטוגל גם יין וגם בד בפחות עבודה מאשר בבריטניה. אולם, העלויות היחסיות של ייצור שני מוצרים אלו שונה במדינות אלו; בבריטניה קשה מאוד לייצר יין, וקשה פחות לייצר בד. לעומת זאת, בפורטוגל שני מוצרים אלה קלים לייצור. לכן, בעוד שזול יותר לייצר בד בפורטוגל, יהיה זה עוד יותר זול לפורטוגל לייצר עודף יין, ולסחור בו עם בריטניה בתמורה לבד. ובכיוון ההפוך, גם בריטניה מרוויחה מסחר זה, שכן עלויותיה לייצור בד לא השתנו, אך היא כעת יכולה להשיג יין במחיר זול יותר מאשר אילו ייצרה אותו בעצמה, בתמורה לעודפי הבד.

כאשר ישות אחת (תהא זו חברה או מדינה) מסוגלת לייצור ביעילות גדולה יותר מאשר ישות אחרת, יש לה יתרון מוחלט. כלומר, בהנחה שהתשומה שווה, לישות אשר לה יתרון מוחלט תהיה תפוקה גדולה יותר.

המתמטיקאי הפולני סטניסלב אולם אתגר בעבר את הכלכלן האמריקני פול סמואלסון לנקוב בשמה של תאוריה אחת בתחום מדעי החברה אשר תהא הן נכונה והן בלתי טריוויאלית. מספר שנים מאוחר יותר, סמואלסון נענה לאתגר בהצביעו על תאוריית היתרון היחסי של ריקרדו: "שתאוריה זו נכונה לוגית - אין זו טענה שיש לטעון בפני מתמטיקאי; שתאוריה זו אינה טריוויאלית - על כך יעידו אלפי אנשים חשובים ואינטליגנטים אשר לא הגיעו לתובנה של התאוריה בעצמם, או לאמונה בה לאחר שהוסברה להם".

הדגמת התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היות והתאוריה עשויה לעתים להוביל למסקנה המנוגדת לאינטואיציה ("למה לייבא מוצר אם ניתן בזול יותר לייצרו במקום?"), ניתן לצורך הבנתה להיעזר בהדגמה הפשוטה להלן.

רופא, שבמקרה הוא נגר חובב ובעל ידי זהב, נזקק למגירה חדשה במרפאתו. לאחר קבלת הצעת מחיר מנגר, מגיע הרופא למסקנה כי יוכל בזול יותר להצטייד במספר לוחות עץ ולהתקין את המגירה בעצמו.

בסופו של יום עבודה, הוא מספר בסיפוק לאשתו כי חסך את עלות הנגר, והצליח לייצר מגירה בכוחות עצמו בעשירית העלות. אשתו אינה מתרשמת, ומסבה את תשומת לבו לעובדה כי אילו היה מקדיש את היום לקבלת חולים, הרי שהיה משתכר די באותו יום למימון 8 מגירות המיוצרות בידי הנגר, ומכאן ששכרו יצא בהפסדו.

המסקנה: אילו היה הרופא עוסק באותו יום בתחום בו יש לו יתרון יחסי – כלומר רפואה – הרי שהיה נשכר יותר; במקביל היה נשכר יותר גם הנגר, שבמקום לטאטא את נגרייתו באותו יום, יכול היה לעסוק בתחום בו יש לו יתרון יחסי – ייצור מגירות עבור הרופא. הוא יכול היה לשלם לפועל ניקיון שיטאטא את הנגרייה, ועדיין להישאר עם רווח.

דוגמה מספרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היבט חשוב ונוגד אינטואיציה של עקרון היתרון היחסי, הוא העובדה כי גם אם ליחידה כלכלית מסוימת יש יתרון מוחלט על פני יחידה כלכלית אחרת בכל תחומי היצור, משתלם יהיה לכל אחת משתי היחידות להתמקד בתחום בו יש לה יתרון יחסי.

נמחיש עובדה זו בעזרת הדוגמה הבאה:

נניח כי ישראל ומוזמביק מייצרות שני מוצרים עיקריים: מכונות ומעבדים.

  • במוזמביק, עובד אחד מייצר ביום:
    • מעבד אחד.
    • מכונה אחת.
  • ישראל יעילה יותר בשתי התעשיות - עובד מישראל מייצר ביום:
    • שלושה מעבדים.
    • שתי מכונות.

לישראל יש יתרון מוחלט בשתי התעשיות - היא פרודוקטיבית יותר הן בייצור מכונות והן בייצור מעבדים. עם זאת, בעוד היא פרודוקטיבית פי 3 ממוזמביק בייצור מעבדים, הרי שהיא פרודוקטיבית ממוזמביק "רק" פי 2 בייצור מכונות. מכאן שלמוזמביק יש יתרון יחסי בייצור מכונות, בעוד לישראל יש יתרון יחסי בייצור מעבדים.

בשוק תחרותי, מחיר הסחורה משקף את עלות הייצור (שהיא ביחס ישר לזמן הדרש לייצור המוצר), על כן יהא זה סביר שבישראל, מעבד (אשר ייצורו מצריך 1/3 יום עבודה) זול יותר ממכונה (אשר ייצורה מצריך 1/2 יום עבודה).

מכיוון שמוזמביק יכולה לייצר מעבדים או מכונות באותה עלות ייצור, הגיוני שתתמחה בייצור מכונות (בו יש לה כאמור יתרון יחסי) מעל ומעבר לצרכיה שלה - ותוותר כליל על ייצור מעבדים. את עודפי המכונות שמעבר לתצרוכתה תייצא לישראל, ותמורתם תקבל יותר מעבדים מאשר אילו הקצתה משאבים לייצרם בעצמה (תחת להקצותם לייצור מכונות), וכך תצא נשכרת יותר. גם ישראל תצא נשכרת מהסחר: היא תקצה את כל משאביה לייצור מעבדים, שאת חלקם תוכל לייצא למוזמביק תמורת מכונות, אותן תקבל בעלות נמוכה יותר מאשר אילו ניסתה לייצרן בעצמה.

הטבלה להלן תמחיש זאת. נניח כי ישראל ומוזמביק אינן סוחרות זו עם זו. בשבוע עבודה (נניח 5 ימי עבודה) בו יומיים מוקצים לייצור מעבדים ו-3 ימים לייצור מכונות, סך התפוקה יהיה:

מדינה מכונות מעבדים
ישראל 6 (3*2) 6 (2*3)
מוזמביק 3 (3*1) 2 (2*1)
סך הכול 9 8

נניח כי המדינות מתחילות לסחור בהסתמך על עיקרון היתרון היחסי. ישראל תייצר מעבדים בכל חמשת ימי העבודה ומוזמביק תייצר מכונות בכל חמשת ימי העבודה:

מדינה מכונות מעבדים
ישראל 0 (0*2) 15 (5*3)
מוזמביק 5 (5*1) 0 (0*1)
סך הכול 5 15

אם כן, כאשר ישראל ומוזמביק סחורות זו עם זו ומתמחות כל אחת בתעשייה מסוימת, שתיהן יחד מייצרות 20 יחידות, לעומת 17 יחידות כאשר כל מדינה מייצרת בצורה עצמאית.

יישום התאוריה ומגבלותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרון זה ניתן ליישום גם בכלכלה מודרנית של מדינות וסחר ביניהן. לדוגמה, למדינה אשר לה יתרון יחסי בתעשיות עתירות ידע (כגון היי טק), וחיסרון יחסי בתעשיות עתירות עבודה (כגון טקסטיל), כדאי כלכלית לייבא מוצרי טקסטיל ממדינה אחרת, בה יחס היתרונות מהופך, ולייצא אליה מוצרי היי טק. כך תצאנה כלכלות שתי המדינות נשכרות. אימוץ התאוריה מעלה סימני שאלה על הכדאיות הכלכלית שבהגנה על תוצרת מקומית מפני יבוא באמצעות מכסי מגן, ובהקצאת משאבים ממשלתיים לעידוד תעשיות שאין בהם יתרון יחסי.

המודל המתואר בעקרונותיו של ריקרדו כולל בתוכו הנחות שאינן מתקיימות בהכרח במציאות הכלכלית האמיתית, כגון העדרן של עלויות הובלה (שעשויות לשנות את תמונת כדאיות הסחר בין מדינות), או גורמי השפעה חיצוניים - סביבתיים, חברתיים וכדומה. אותה מדינה הסובלת מחיסרון יחסי בענף הטקסטיל, למשל, עשויה להחליט על הקצאת משאבים לתעשייה זו מסיבות שונות כגון עידוד תעסוקה, לחץ פוליטי-חברתי, שיקולים מדיניים של אי-תלות בגורמים חיצוניים, לוקאל-פטריוטיזם וכדומה. משק שאינו בתעסוקה מלאה, כלומר בשל מציאות כלכלית נתונה אינו מנצל את מלוא כושר הייצור שלו, עשוי למצוא עצמו מעודד ייצור בתחומים בהם יש לו חסרון יחסי וזאת משיקולי יצירת מקומות עבודה, הקטנת ההוצאה במט"ח, ובכלל ההנחה שעדיף כלכלית כי משאבים מובטלים יעסקו בייצור ולו גם פחות יעיל, מאשר לא ייצרו כלל.

מהדוגמאות שסיפק ריקרדו עשויה להשתמע הנחה שיתרון יחסי של מדינה במוצרים מסוימים (וחיסרון יחסי באחרים) הוא מצב נתון וסטטי. בפועל, מוכיחה ההיסטוריה כי יתרון יחסי והתמחות הם תהליכים דינמיים, ומדינה יכולה לשנות את יחס היתרונות שלה באמצעות השקעות הון והתמקצעות. מכאן יכולה לנבוע החלטה רציונלית של משק להפנות משאבים דווקא לפיתוח ענפים שאין לו בהם יתרון יחסי, כדי להתמקצע בו ולרכוש בו יתרון יחסי בעתיד. מדינות מזרח אסיה, כגון יפן וקוריאה, נכנסו במחצית השנייה של המאה ה-20 לתחומים בהם בעבר היה לארצות הברית יתרון יחסי, ועם הזמן רכשו בהם יתרון יחסי אשר שינה לחלוטין את פני סחר החוץ שלהם.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלנים נאו מרקסיסטים טוענים כי יישום עקרון היתרון היחסי אינו מקדם את רווחתם של אזרחי מדינות נחשלות. לטענתם יישום העקרון מהווה תמריץ להנצחת עיסוקם של אזרחי מדינות העולם השלישי בענפי ייצור הדורשים כח אדם זול. לפיכך כלכלנים אלה רואים ביישום עקרון זה צורה של ניצול. הכלכלן האמריקני דייוויד קורטן חלק על נכונות עקרון היתרון היחסי בציינו את העובדה כי ארצות הברית ויפן שתיהן מייצרות מכוניות ואף סוחרות במכוניות אלו ביניהן בעת ובעונה אחת. דבר זה עומד לדבריו בסתירה לעקרון. כלכלנים מנגד חלקו על טיעונו של קורטן בציינם כי ישנם גורמים תורמים נוספים למצב זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]