כ"ג יורדי הסירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבי ספקטור, מפקד פעולת הכ"ג

כ"ג יורדי הסירה הוא כינוים של עשרים ושלושה לוחמי הפלמ"ח, אשר נעלמו, ביחד עם קצין בריטי בשם פאלמר שהתלווה אליהם, בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון בתאריך 18 במאי 1941.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 15 במאי 1941 הוקם הפלמ"ח, ולמפקדו מונה יצחק שדה. הפלמ"ח הוקם על ידי הבריטים על מנת לענות על צורך מבצעי. הפלישה הבריטית ללבנון ולסוריה, שהוחזקו על ידי אנשי צרפת של וישי התקרבה, ובשל רגישויות פוליטיות היה הצבא הבריטי הסדיר מנוע מלבצע פעולות מסוימות. הוחלט להקים, הן לצורך זה והן לצורך סיכולה או השהייתה של פלישה גרמנית מדרום, כוח של אנשי לוחמה זעירה, אשר יסייע לבריטים בהגנה על ארץ ישראל. כוח זה היה הפלמ"ח.

הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה "ארי הים", בה הפליגו הכ"ג

אחת הפעולות הראשונות שתוכננו הייתה חבלה בבתי הזיקוק בעיר טריפולי בלבנון. החשש היה כי בתי הזיקוק יספקו דלק למטוסי הוורמאכט, ויסייעו בסיכול הפלישה המתוכננת ללבנון ולסוריה. האזור שבו היו מצויים בתי הזיקוק היה מבוצר היטב, וחנתה בו יחידה של חיילים סנגלים מהצבא הצרפתי העוין, שסר למרותו של שלטון וישי.

כתריאל יפה, קברניט הספינה ארי הים

הוחלט על פעולה שבה יונחתו מהים 23 לוחמים בפיקודו של צבי ספקטור. קברניט הספינה היה כתריאל יפה, שהתנדב לצאת עם חניכיו באימונים הימיים של אנשי הקורס. תוכנן שעם הגיעם בסמוך לחוף יישארו שלושה מהם על סיפון הסירה, ואילו היתר ירדו בסירות קלות ויחבלו בבתי הזיקוק. הצוות גובש בינואר 1941 והתאמן בבסיס שהוקם לצורך זה בביתני יריד המזרח בתל אביב. בתרגול המדמה את תנאי הפעולה שהתבצע באזור קיסריה הושגו תוצאות יפות, ונראה כי הכוח יודע את מלאכתו. אל עשרים ושלושה אנשי הפלמ"ח שנבחרו לבצע את הפעולה צורף משקיף בריטי, מייג'ור (מקביל לרב סרן בצה"ל) אנטוני פאלמר, איש הכוחות המיוחדים של הצבא הבריטי.‏[1] בליל 18 במאי 1941 הפליגו עשרים וארבעה הלוחמים ממעגן חברת החשמל בחיפה בסירה "ארי הים", אך לא הגיעו ליעדם, ומעולם לא נודע מה עלה בגורלם.

חקירת ההיעלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק שדה התבטא כי מאחר שהפעולה הייתה ידועה לגורמים רבים, מהם עוינים את הציבור העברי בארץ, הזהיר שוטר בריטי או ערבי את האויב על ביצוע הפעולה, והסירה הוטבעה בלב ים, ייתכן שבידי צוללת. בספר המסתערבים הראשונים מאת גמליאל כהן, שפורסם בשנת 2002, מסופר כי יוסף קוסטיקה, איש המחלקה הסורית של ארגון ההגנה, שהיה מוצב אז בטריפולי ואסף וסיפק את המודיעין על בתי הזיקוק, הונחה על ידי מפקדי ההגנה להמתין לספינה בחופי טריפולי. לאחר שהספינה לא הגיעה כמתוכנן, ערך חיפושים ובירורים, ודיווח על מציאת שבע גופות.‏[3]

משרד הביטחון כינס את המשפחות בשנת 2004 והודיע‏[4] להם כי על סמך המסמכים הצרפתיים שהגיעו אליהם ניתן לקבוע בוודאות שלא הגיעו אנשים חיים אל החוף וככל הנראה הספינה התפוצצה רחוק מהחוף מסיבה לא ידועה. בשנת 2012 קיבלו המשפחות תקציר של דו"ח המצוי במשרד הביטחון ובו מפורט כל המידע על הפעולה.

לפי דו"ח משרד הביטחון משנת 2011‏[5] (על בסיס חקירותיו של שלמה בן אלקנה) הספינה נעלמה רחוק מהחוף עקב אירוע פתאומי (כמו פיצוץ או טביעה משולבת עם מכשיר קשר לא תקין) ולא הגיעו אנשים חיים לחוף.

הדו"ח המלא בגרסת טיוטה לא ערוכה הופקד במאי 2013 בארכיון צה"ל.‏[6][7]

הייתה זו פעולתו הראשונה של הפלמ"ח. כישלון הפעולה ואובדן הלוחמים היוו מכה מוראלית וגרמו לעיכוב בבניין הכוח הימי העברי, מאחר שחלק מהדמויות הבולטות בו נהרגו בפעולה. מורשתם הטראגית של יורדי הסירה הייתה למקור השראה ללוחמי הפלמ"ח שבאו בעקבותיהם, הן בפלמ"ח והן בפלי"ם, וזכרם מועלה על ידי לוחמי צה"ל וחיל הים אף בימינו.

השלכות הכישלון על היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות סודיותה של הפעולה, לא יכלו יצחק שדה, שאול אביגור ודוד הכהן, שישבו על גג בניין סולל בונה בחיפה והמתינו לחוזרים, לדווח על היעלמותם למשפחותיהם. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ניהל משא ומתן עם הביון הבריטי ורק באוקטובר 1942 נמסרה הודעה רשמית מטעם הסוכנות למשפחות הנעדרים.

כאשר הרכיב שדה את ה"סיירת" הוא שיבץ בה את מי שראה כראוי לקחת חלק בשדרת הפיקוד העתידית של הפלמ"ח. בראש ובראשונה את צבי ספקטור שיועד למלא את התפקיד שמילא בסופו של דבר יגאל אלון. אנשי הסירה היו מבוגרים יחסית, חציים נשואים ובעלי משפחות. חלק גדול מהם אף לא היה יליד הארץ. רובם היו עירוניים ולא בני ההתיישבות העובדת ורק חלק קטן מהם היו בעלי מחויבות אידאולוגית, בוגרי תנועת נוער ועוד. לדברי החוקרת אניטה שפירא, מותם של יורדי הסירה שהיו מרכיב כה מרכזי במחתרת הקטנה, חייב את יצחק שדה לפנות לסוג אוכלוסייה שונה בתכלית שיוכל לקחת על עצמו את משימת ההובלה של הפלמ"ח, לאמור, חברי תנועות הנוער החלוציות, ילידי הארץ, אנשי הקיבוץ המאוחד. אלו היו אנשים צעירים יותר, בני ההתיישבות העובדת המחויבים פוליטית לאחדות העבודה. טענתה של שפירא היא כי אלמלא מותם של כ"ג יורדי הסירה, ייתכן כי הפלמ"ח היה לובש צביון שונה לחלוטין מזה שהיה לו בסופו של דבר.‏[8]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכרם של יורדי הסירה הונצח בדרכים רבות. שלוש אוניות מעפילים נקראו על שמם: כ"ג יורדי הסירה, שהגיעה לארץ ב-13 באוגוסט 1946 מאיטליה ועל סיפונה 790 מעפילים; כתריאל יפה, שנקראה על שם רב-החובל של סירת הכ"ג, נתפסה בידי הבריטים ב-13 באוגוסט 1946, ו-604 המעפילים שעל סיפונה הועברו למחנות המעצר בקפריסין; ועמירם שוחט, שהצליחה לפרוץ את ההסגר הבריטי הימי ולעגון בקיסריה ב-16 באוגוסט ב-1946, ועל סיפונה כ-180 מעפילים. כן נקראים על שמם רחובות ברבות מערי הארץ, ואף בית הספר לקציני-ים בעכו. אנדרטה הוקמה לזכרם בסמוך אל גן הנעדרים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים ובה מתייחדים עם זכרם.

גם בצפת הם הונצחו ברחוב שנקרא על שמם. אך, אף אחד לא שם לב לטעות קטנה בשם: "מג יורדי הסירה". רק ב-2013, בעקבות פרסום בידיעות אחרונות, העירייה גילתה את הטעות המביכה והבטיחה לתקן אותה לקראת יום האזכרה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה יצחקי, "שלדים בארון", שער ראשון - תעלומת כ"ד יורדי הסירה, הוצאת ספרים א"י 2009
  • שליחות הכ"ג - פרק בספר מגן בסתר בהוצאת הסוכנות היהודית, 1949
  • מתוך הסדרה "ראשונים בארץ" הוצאות יד בן-צבי ועם עובד, 1991 - "רב-חובל שב אלייך" כתבה: תמר ברגמן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כ"ג יורדי הסירה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פאלמר ראו באתר Special Forces Roll Of Honour, וכן באתר Thepeerage.com; פאלמר מוזכר באתר זה, מכיוון שהיה ברונט.
  2. ^ כ"ג יורדי הסירה, אתר מט"ח.
  3. ^ גמליאל כהן, המסתערבים הראשונים, עמ' 22, לפי ראיון עם יוסף קוסטיקה.
  4. ^ אתר עמותת ביה"ס לקציני ים
  5. ^ הדו"ח באתר עמותת ביה"ס לקציני ים
  6. ^ ארכיון צה"ל תיק 426/2012/1 - דו"ח סיכום חקירת פרשת העלמם של כ"ד (כ"ג) יורדי הסירה
  7. ^ ארכיון צה"ל תיק 426/2012/2 - נספחים לדו"ח סיכום חקירת פרשת העלמם של כ"ד (כ"ג) יורדי הסירה
  8. ^ אניטה שפירא, אביב חלדו, עמ' 169–171