כ"ג יורדי הסירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צוות הספינה באימונים בים, מימין הקפטן כתריאל יפה ז"ל
צבי ספקטור, מפקד פעולת הכ"ג

כ"ג יורדי הסירה הוא כינוים של עשרים ושלושה לוחמי הפלמ"ח, אשר נעלמו, ביחד עם קצין בריטי בשם פאלמר שהתלווה אליהם, בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון בתאריך 18 במאי 1941.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החליטה הנהגת המוסדות הלאומיים על מדיניות של שיתוף פעולה עם הבריטים, למרות המדיניות העוינת למטרות הציונות, שנקבעו על ידי הממשל הבריטי בספר הלבן השלישי שפורסם ב1939. הכוונה הייתה להשתתף במאמץ המלחמה של הבריטים כנגד גרמניה הנאצית ובנות בריתה, תוך מאמץ לבנות יחידות צבאיות שתהיינה במסגרת הצבא הבריטי ותהיינה מבוססות על מתנדבים של כוחות ההגנה בארץ ישראל.‏[1]. שיתוף הפעולה נעשה בתחילתו במסגרת הסכם בין מחלקת SOE לבין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. SOE‏, מנהלת המבצעים המיוחדים (אנגלית: Special Operations Executive) הייתה גוף מיוחד שהוקם על ידי ממשלת בריטניה בראשות וינסטון צ'רצ'יל, שלא היה כפוף למשרד המלחמה הבריטי. מטרת המינהלת הייתה לעסוק בפעולות מודיעין וחבלה במדינות אירופה הכבושות או שעומדות להיכבש על ידי הנאצים.

המשא ומתן עם SOE מטעם המוסדות הלאומיים נעשה על ידי חיים ויצמן, משה שרתוק (שרת) וראובן זסלני (שילוח). התיאום עם SOE] הופקד בידיו של דוד הכהן, ממנהלי סולל בונה, שהיה לו ניסיון רב בתיאום עם הבריטים בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול, 1936 -1939.‏[2]. האנשים שהיו האמורים להשתתף בפעילות זו מצד היישוב בארץ היו צריכים לבוא משורות ההגנה, והמפקדים הבכירים הקשורים בה היו אליהו גולומב ויצחק שדה.

שיתוף הפעולה בין מפקדות ה-SOE והצבא הבריטי במזרח התיכון אשר ישבו בקהיר היה גרוע מאד. מפקדת הצבא לא ראתה בעין יפה התערבות של גוף חיצוני בפעולות צבאיות והתייחסה ל–SOE בחשדנות. הצבא התנגד גם לשיתוף הפעולה המתוכנן בין ה"הגנה" ל-SOE, וגם שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, שהמשיך בהתנגדותו לעלייה יהודית ולחיזוק ההתיישבות בארץ במסגרת מדיניות הספר הלבן, התנגד לשיתוף הפעולה.‏[3].

למרות ההתנגדות החלו פעולות משותפות. הפעילות הראשונה של ההגנה בשיתוף עם SOE הייתה ניסיון חבלה ברומניה בנהר הדנובה, בניסיון למנוע העברת נפט לגרמניה. אנשי ההגנה נשלחו לרומניה באביב 1940 לשם ארגון פעולת חבלה זו, אך מסיבות שונות לא יצאה הפעולהאל הפועל.

עם נפילת צרפת ביוני 1940 עברה פעילות SOE במזרח התיכון לסוריה וללבנון. השלטון הצרפתי בסוריה ולבנון נשאר כפוף לממשלת וישי ושיתף פעולה עם גרמניה. המצב החדש יצר סיכון של פלישה מהאגף הצפוני של כוחות בריטניה במזרח התיכון, וההגנה נדרשה לפעול לעזרת הבריטים באמצעות SOE. הפעילות הראשונה הייתה מודיעינית ובמסגרתה נאסף חומר רב על מטרות אפשריות בסוריה ולבנון בריכוזו של יוחנן רטנר. הפעילות השנייה הייתה אמורה להיות פעילות לוחמה זעירה. כחלק מפעילות זו נפתח בינואר 1941 קורס, בו התאמנו אנשי הגנה בפעילות קומנדו המשלבת לוחמת יבשה ולוחמה ימית. בקורס השתתפו כ-40 לוחמים שהתנדבו למשימה לאחר שהובהר להם מה טיבה באופן כללי. מפקד הקורס היה אהרון לישבסקי (לשם) והשתתפו בו לוחמי יבשה מהנודדת, פלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט, פלוגות השדה ופו"מ (יחידות לפעולות מיוחדות). כן השתתפו אנשי ים מהסקציה הימית של הפועל בעלי ניסיון בעליה ב'. המדריכים בקורס היו אנשי הים של עליה ב' ואנשי SOE. הקורס נערך בשטח יריד המזרח בצפון תל אביב על שפת נחל הירקון. האנשים התאמנו בפעילות ימית ויבשתית, תוך הכנה לפעולות קומנדו משולבות.

היה ברור שהבריטים לא יוכלו להשלים לאורך זמן עם השלטון של ממשלת וישי בסוריה ולבנון וייאלצו לפעול מולו, אך ההחלטה על מועד התקיפה נדחתה בגלל הלחץ הכבד בו היה נתון הצבא הבריטי מול קורפוס אפריקה הגרמני בפיקוד גנרל פלדמרשל ארוין רומל במדבר המערבי. שלטונות הצבא לא עדכנו את מפקדת SOE בתוכניותיהם, אך היה ברור למפקד SOE במזרח התיכון, קולונל פולוק (Pollock), שמועד הפלישה לסוריה מתקרב. מפקדת SOE החליטה באביב 1941 על יעד הפעולה המתוכנן עבור אנשי הקורס הימי: בתי הזיקוק בטריפולי, בצפון לבנון. ההיגיון בבחירת מטרה זו היה שיבוש פעילותם של מטוסי הלופטוואפה שהיו יכולים לפעול נגד כוחות הפלישה לסוריה ולבנון כאשר תבוא. חבלה בבתי הזיקוק הייתה אמורה לפגוע באספקת הדלק למטוסים אלו.

מטרת הפעולה הועברה לאנשי ההגנה ואלו נערכו לביצוע המשימה. אנשי המחלקה הסורית של ההגנה כבר פעלו בשטח מאז תחילת שלטון וישי על סוריה ולבנון. לאחר הטלת המשימה על ידי SOE הופעל יוסף קוסטיקה כמסתערב בטריפולי, והוא ביצע פעילות מודיעינית לקראת המבצע.

ב-15 במאי 1941 הוחלט על הקמת הפלמ"ח, ויצחק שדה מונה להיות מפקדו. היחידות הראשונות של הפלמ"ח, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין, הוקמו במהירות בעזרת SOE והופעלו בפלישת הבריטים ללבנון בתחילת יוני 1941. פעולת כ"ג יורדי הסירה נחשבת לפעולה הראשונה של הפלמ"ח.

הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה "ארי הים", בה הפליגו הכ"ג

לא נותרו מסמכים כתובים - כמו מסמכי מודיעין לקראת מבצע, דרכי פעולה אפשריות או פקודת מבצע - על ההכנות לפעולה. הידיעות שיש כיום על הפעולה מבוססות על עדויות של אנשים שנגבו זמן רב לאחר ביצוע הפעולה והן דלות בפרטים. המקור העיקרי הוא הספר "מגן בסתר"‏[4] ומקורות נוספים הכוללים מידע חלקי. דו"ח של משרד הביטחון משנת 2013 מכיל את כל המקורות הידועים.‏[5][6]

המשימה הוטלה על ההגנה בתחילת מאי 1941 על ידי SOE והוגדרה כדחופה ביותר. לאנשי SOE לא היה ידוע באותו זמן מתי תתרחש הפלישה ללבנון והם רצו להקדים את הפעולה ככל היותר. כאמור, המודיעין שעמד לרשות מתכנני הפעולה ב"הגנה" היה מבוסס בעיקרו על פעילותו של יוסף קוסטיקה בטריפולי. הוא ערך סיורים רגליים על חוף הים מול בתי הזיקוק, ולאחר מכן הגיע לארץ ומסר את הדו"ח על תצפיותיו ליצחק שדה. הוא ראה על חוף הים עמדות של חיילים סנגליים וכוח נוסף שהיה ממוקם סביב בתי הזיקוק. דו"ח המודיעין המקורי של קוסטיקה, בחתימתו, לא שרד. לדברי דוד הכהן היו ל"הגנה" גם תרשימים של בתי הזיקוק, שהתקבלו מהבריטים.‏[7]

עדויות ממקור ראשון על תקופת האימונים בקורס הכ"ג ועל ההכנות למבצע ניתן למצוא באתר של הפלוגה הימית של הפועל ‏[8]. בין השאר נמצאות שם העדויות של שמואל טנקוס ודב מגן (ברצ'יק) אשר הדריכו את אנשי הקורס בנושאים ימיים ושל זאב פריד מאנשי הקורס.

תכנון הפעולה נעשה על ידי אנשי ה"הגנה, בראשות יצחק שדה. לדברי דוד הכהן, התכנון הראשוני היה פעולה משולבת מן הים ומן היבשה. כוח יבשתי היה אמור להסתנן ללבנון ולתקוף את בתי הזיקוק, כאשר כוח ימי יבצע במקביל פעולת הסחה מן החוף. תכנון זה נפל בגלל קוצר הזמן לתכנון ומורכבותו הרבה.‏[9] התכנון שנקבע בסופו של דבר היה להוביל את הכוח באמצעות ספינה, שתפליג מנמל חיפה. הספינה הייתה אמורה להפליג לכיוון טריפולי, ולעגון מול בתי הזיקוק לא רחוק מהחוף. מהספינה יורדו שלש סירות נחיתה, ובהן שלש כיתות לוחמים. כתה אחת הייתה אמורה לאבטח את אזור הנחיתה, כתה שנייה נועדה לאבטח את אזור הפעולה לאורך מסילת הברזל הסמוכה כדי למנוע הגעת תגבורת, ושלישית נועדה לחדור לבתי הזיקוק ולהניח מטענים עם מנגנוני השהיה ליד מכלי הנפט. הפיצוץ היה אמור להתרחש לאחר פינוי הכוחות לסירותיהם.‏[10]

כתריאל יפה, קברניט הספינה ארי הים

מפקד המבצע היה אמור להיות מונדק פסטרנק, שהיה מפקד בכיר בהגנה (לימים עברת את שמו למשה בר תקווה, והיה אלוף משנה בצה"ל). פסטרנק אימן את אנשי הקורס בהכנות לקראת הפעולה, כולל תרגול על מודל. לקראת היציאה למבצע הביע את הסתייגויותו מהמבצע, ובראשן חוסר במודיעין. הוא הביע את נכונותו לצאת לפעולה רק אם יקבל פקודה כתובה מיצחק שדה.‏[11]. יצחק שדה סירב לתת פקודה כזו בכתב, והיציאה למבצע עמדה בסימן שאלה. יצחק שדה הציע לפקד בעצמו על הפעולה, אך אליהו גולומב דחה את הצעתו על הסף.‏[12] יומיים לפני הפעולה מונה צבי ספקטור, ממפקדי השדה הבולטים של ה"הגנה", לפקד על הפעולה. הוא התנדב למשימה למרות שסבל מפציעה מתאונת אופנוע.

הספינה שנבחרה לביצוע המשימה הייתה הספינה ארי הים (Sea Lion). הספינה הייתה שייכת למשמר החופים הבריטי ושימשה את הבריטים בפעילותם נגד העלייה הבלתי ליגלית (עליה ב'). הספינה הגיעה ללא חימוש. קברניט הספינה שנבחר היה כתריאל יפה, איש הסקציה הימית של הפועל ומהפעילים המרכזיים של עליה ב', אשר הדריך את אנשי הקורס בנושאי ימאות.

מכתב משה שרתוק למשפחות הכ"ג

הפעולה יצאה לדרכה בבוקר יום ראשון, כ"א באייר תש"א, 18 במאי 1941, ממעגן חברת החשמל בחיפה. לעשרים ושלושת הלוחמים צורף כמשקיף מייג'ור סר אנטוני פאלמר (Palmer), שהיה קצין תותחנים בריטי ואיש ה–SOE. הספינה הייתה עמוסה בציוד, סירות נחיתה, חומרי חבלה, ונשק אשר כולם סופקו על ידי ההגנה. כעבור מספר שעות, כאשר הספינה הייתה מול חופי לבנון, התקבל מהספינה שדר (ששודר ממשדר מתוצרת ה"הגנה"), ש"הכל בסדר".‏[13]. זה היה אות החיים האחרון שהתקבל מהסירה.

בגלל סודיות הפעולה וחוסר הוודאות לגבי גורל האנשים לא הייתה ה"הגנה" יכולה לדווח על היעלמות הלוחמים למשפחותיהם במשך זמן רב. משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ניהל משא ומתן עם הביון הבריטי ורק באוקטובר 1942 נמסרה הודעה רשמית מטעם הסוכנות למשפחות הנעדרים.


שמות יורדי הסירה
צבי ספקטור - מפקד הפעולה
כתריאל יפה - מפקד הסירה
יצחק הקר - סגן מפקד הפעולה
שמעון אוצ'יטל
אריה ברזילי איזן
יעקב גורדון
אריה גלברד
אפרים וימן
חיים ויסמן
שמואל חנוביץ
אריאל טמס
ברוך יעקבסון
מרדכי כהן
ישראל נורדין (נורד)
אברהם נוריאל
דוד נפחא
נריאל פאגלין
מרדכי פלונצ'יק
יהודה (רודי) צ'ארנר
גרשון קופלר
מנחם קורקין
זאב רוטמן
עמירם שוחט
מייג'ור סר אנתוני פרדריק מארק פאלמר

חקירת ההיעלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיפושים אחרי אנשי הכ"ג החלו לאחר הסכם הכניעה של הגנרל דנץ (Dentz), מפקד כוחות צרפת במזרח התיכון, ביולי 1941. עוד קודם לכן קיבל יוסף קוסטיקה מידע על גופות שנפלטו בחופי טריפולי. עם כניעת כוחות צרפת הגיע לאזור טריפולי יוסף פיין אשר הכיר את לבנון היטב והיו לו קשרים עם אנשי המקום. פיין קיבל את המידע שקוסטיקה אסף וביצע סיור מקיף לאורך החוף תוך שהוא נפגש עם נכבדים מקומיים אשר מהם ביקש מידע על תקרית אפשרית על החוף. הוא חיבר דו"ח‏[14] המסכם את ממצאיו וממנו עולה שנמצאו שבע חלקי גופות בפיזור גדול על חופי טריפולי. לא הייתה וודאות לגבי זהות חלקי הגופות שנמצאו. כמו כן היה מידע על אפשרות שנלקחו אנשים לחאלב. היה גם דו"ח של קוסטיקה בנושא הגופות אשר חפף בעיקרו את הדו"ח של פיין.

ההגנה לא חסכה במאמצים לפענח את מה שקרה ולעלות על עקבות אנשי הכ"ג, אך ללא תוצאות. מחקרים נוספים שבוצעו במשך השנים הסתמכו על הדו"חות שנכתבו סמוך לפעולה אך לא נוסף מידע חדש. הבריטים שחררו את גנרל דנץ ללא שחקרו אותו בנושא הכ"ג ונשאר חשד שהצרפתים מסתירים מידע.

החוקר ד"ר שלמה בן אלקנה הקדיש מאמצים רבים לחקירת העלמות אנשי הכ"ג החל מ -1975 עד מותו בשנת 1993. על סמך קריאה מדוקדקת של כל המסמכים בארכיונים הוא שיער שחלק מהאנשים נתפסו בחיים והוצאו מלבנון לאירופה. ניסיונות שלו לקבל חומר מהארכיונים הצרפתיים לא הצליחו. בזמן מלחמת לבנון הוא הגיע לביירות ופרסם מודעות בעיתונות המקומית ובו ביקש מידע. בן אלקנה פרסם את מהלך חקירותיו בעיתונות, אבל לא הוציא דו"ח מסכם על חקירותיו כיוון שלא הגיע לפענוח התעלומה. תיק החקירה שלו מופקד בארכיון צה"ל.

בשנת 2000 יזם חיים ישראלי, עוזר שר הביטחון, מחקר מחודש בנושא פרשת הכ"ג‏[15]. המחקר נערך על ידי ד"ר משה עמי-עוז ונרי אראלי, אנשי משרד הביטחון, ונמשך עד שנת 2007. במסגרת המחקר נחשפו בפני החוקרים מסמכים מהארכיונים בצרפת ובריטניה. כמו כן אספו החוקרים כל מידע על הפרשה וניתחו אותו. המסקנה שלהם הייתה שלצרפתים לא היה מידע בנוגע להעלמות אנשי הכ"ג וככל הנראה הספינה התפוצצה רחוק מאד מהחוף מסיבה לא ידועה. מסקנה זו נמסרה למשפחות אנשי הכ"ג בשנת 2004 בפגישה אתם במשרד הביטחון. דו"ח מקוצר נשלח למשפחות במאי 2012‏[16]. הדו"ח המלא בגרסת טיוטה לא ערוכה הופקד במאי 2013 בארכיון צה"ל‏[5][6].

השלכות כישלון הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשלכה הראשונה של כישלון הפעולה הייתה ההבנה שהמודיעין לקראת הפעולה היה לא מספק לחלוטין. כבר ימים ספורים לאחר הפעולה חיבר יעקב דוסטרובסקי (דורי) מסמך ובו ניסח את הדרישות הנחוצות מחומר מודיעיני לצורכי פעולות ההגנה בעתיד (ראה‏[5] עמוד 111).

כמו כן שופרה משמעותית צורת ההכנה של יחידת המסתערבים. המסתערבים הראשונים נבחרו על סמך ידיעת השפה הערבית ולא עברו הכנה מקצועית רצינית בגלל לחץ הזמן. לאחר פעולת הכ"ג הוחלט להשקיע בבחירת האנשים ולהכין אותם לפעולה בצורה יסודית, כולל לימוד השפה הערבית על כל רבדיה ויסודות עבודת המודיעין (ראה‏[17] עמוד 26).

מטרת הנהגת היישוב להקים יחידות קרביות במסגרת הצבא הבריטי קיבלה חיזוק מפעולת הכ"ג למרות כשלונה. הפלמ"ח קיבל תמיכה מהבריטים בשלבים הראשונים של קיומו כהמשך לפעילות קורס הכ"ג. פעולת הצנחנים באירופה והקמת הבריגדה היו המשך של מדיניות השיתוף אשר הוכיחה את עצמה לאורך כל מלחמת העולם השנייה.

הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח הוקמו מייד לאחר הפעולה ואנשי הכ"ג שמשו לאנשי הפלמ"ח כסמל למצוינות ולהתנדבות (ראה‏[18] עמודים 167-171) . בפעולה הימית הייתה הפסקה ארוכה ולאחריה הוקם הפלי"ם בינואר 1943 על ידי מדריכי ובוגרי הקורסים הימיים של ההגנה‏[19].


הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכרם של יורדי הסירה הונצח בדרכים רבות. שלוש אניות מעפילים נקראו על שמם: כ"ג יורדי הסירה, שהגיעה לארץ ב-13 באוגוסט 1946 מאיטליה ועל סיפונה 790 מעפילים; כתריאל יפה, שנקראה על שם רב-החובל של סירת הכ"ג, נתפסה בידי הבריטים ב-13 באוגוסט 1946, ו-604 המעפילים שעל סיפונה הועברו למחנות המעצר בקפריסין; ועמירם שוחט, שהצליחה לפרוץ את ההסגר הבריטי הימי ולעגון בקיסריה ב-16 באוגוסט ב-1946, ועל סיפונה כ-180 מעפילים.

האנדרטה לזכר כ"ג יורדי הסירה הוקמה למען זכרם בסמוך אל גן הנעדרים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים ובה מתייחדים עם זכרם. במוזיאון ההעפלה וחיל הים נמצאת סירת האימונים דב הוז וסיפור יורדי הסירה מונצח לידה. ברבות מערי הארץ נקראים רחובות על שם כ"ג יורדי הסירה.

בשנת 1968 הקדים בית הספר לקציני-ים עכו לשמו את זכרם ומאז הוא נקרא כ"ג יורדי הסירה - בית הספר לקציני ים עכו. סיפור יורדי הסירה מועלה מחדש בבית הספר כל שנה בשבוע של ה-18 במאי.

ברשימת המפליגים היה גם הקצין הבריטי רס"ן פלמר שנשלח כליווי מטעם הSOE, ובמקורות בריטיים אף נרשם כמפקד הפעולה. הועלתה לאלוף שמואל טנקוס הצעה לשנות את שם בית הספר מכ"ג לכ"ד. אך היות שהמושג כ"ג כבר השתרש בציבור הוא לא שונה‏[20]. הקצין הבריטי לא נשכח. בכל לוחות הזיכרון מופיע המייג'ור אנטוני פלמר ז"ל בצורה בולטת.

הנופלים הונצחו על ידי ממשיכי דרכם, הפלי"ם, ראה באתר הפלי"ם וההעפלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שליחות הכ"ג - פרק בספר מגן בסתר בהוצאת הסוכנות היהודית, 1949
  • מתוך הסדרה "ראשונים בארץ" הוצאות יד בן-צבי ועם עובד, 1991 - "רב-חובל שב אלייך" כתבה: תמר ברגמן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כ"ג יורדי הסירה בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, עמודים 356 - 373.
  2. ^ דוד הכהן, עת לספר,עם עובד 1974, עמודים 135-185
  3. ^ אלדד חרובי, המודיעין הבריטי ושיתוף הפעולה החשאי עם היישוב במלחמת העולם השניה, עבודת גמר, החוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת חיפה, 1992
  4. ^ מגן בסתר, הוצאת הספרים הסוכנות היהודית, 1949
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ארכיון צה"ל תיק 426/2012/1 - דו"ח סיכום חקירת פרשת העלמם של כ"ד (כ"ג) יורדי הסירה
  6. ^ 6.0 6.1 ארכיון צה"ל תיק 426/2012/2 - נספחים לדו"ח סיכום חקירת פרשת העלמם של כ"ד (כ"ג) יורדי הסירה
  7. ^ דוד הכהן, עמוד 166.
  8. ^ אתר הפלוגה הימית הימית של הפועל - דברי שמואל טנקוס, זאב פריד ודב מגן על פעולת הכ"ג
  9. ^ דוד הכהן, עמוד 167.
  10. ^ מגן בסתר, עמ' 89.
  11. ^ הדו"ח בארכיון צה"ל, עמודים 95 - 97.
  12. ^ הדו"ח בארכיון צה"ל, עמ' 116 - 119.
  13. ^ מוניה אדם: קשר אמיץ - מעלילות שירות הקשר של ה"הגנה". משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1986, עמודים 219 - 224.
  14. ^ הדו"ח בארכיון צה"ל, עמוד 201.
  15. ^ אתר עמותת בוגרי ביה"ס לקציני ים
  16. ^ ד"ר משה עמי-עוז ומר נרי אראלי,כ"ד יורדי הסירה, תקציר הדו"ח, 2011 קובץ PDF
  17. ^ גמליאל כהן, המסתערבים הראשונים, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 2002
  18. ^ אניטה שפירא, אביב חלדו, הספריה החדשה, 2004
  19. ^ אתר הפלי"ם וההעפלה
  20. ^ המקור - שמחה בינות, יובל לבית הספר לקציני ים עכו, הוצאת בית הספר, 2003, ע' 42.