כבשת הרש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כִּבְשַׂת הָרָשׁ הוא משל תנ"כי מספר שמואל ב' פרק י"ב אותו מציג נתן הנביא לדוד המלך על מנת להוכיח אותו על מעשיו. המשל מספר על איש עשיר בעל צאן ובקר, שבא אליו אורח. העשיר החמדן לוקח את הכבשה היחידה של שכנו העני בשביל לשוחטה כמאכל עבור האורח. בתגובה אומר דוד כי העשיר הוא בן מוות וכי עליו לפצות את הרש, ונתן הנביא משיב כי מדובר במשל לפשעו של דוד עם בת שבע, כאשר דוד משול לאותו עשיר.

בעברית הושאל מהמשל המונח 'כבשת הרש' המתאר מצב שבו לוקחים לאדם עני את הדבר היחיד שנשאר לו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוד ובת שבע

דוד חומד את בת שבע, אשת אוריה החיתי, כשזה נמצא במלחמה. דוד שולח להביא את בת שבע אל ביתו שם הוא שוכב עמה והיא נכנסת להריון. לאחר מכן פוקד דוד על יואב בן צרויה לשלוח את אוריה החיתי להילחם "אל מול המלחמה החזקה" ולוודא שיהרג בקרב, דבר שאכן קורה. לאחר תקופת האבל, לוקח דוד את בת שבע לאשה והיא יולדת לו בן. אלהים אינו רואה את המעשה בעין יפה, ושולח את נתן הנביא להוכיח את דוד.

המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָשׁ. לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו. מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת. וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ. וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

Cquote3.svg
– שמואל ב' פרק י"ב פסוקים א'-ד'

דוד אומר לנתן שהאיש העשיר בן מוות והוא צריך לשלם לעני פי ארבעה משווי הכבשה. פסיקתו של דוד תואמת את הדין המקראי המופיע בפרשת משפטים - "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמִשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" [1], למעט קביעתו שהאיש "בן מוות". נתן הנביא מוכיח אותו על מעשיו, דוד מודה בחטאיו ומתחיל לצום. אחרי שהילד נפטר בת שבע יולדת לו את שלמה.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר הפרשנים הקדומים שמו לב כי המשל אינו דומה כלל לנמשל: המשל מדבר על גנבה (מצוות "לא תגנוב"), ובהתאם לכך גם פסק הדין של דוד, בעוד שדוד ביצע שני פשעים חמורים בהרבה - ניאוף ("לא תנאף") ורצח ("לא תרצח"). לאור זאת נוצרו פרשנויות רבות לפתרון חוסר ההתאמה הזו. רש"י, הבולט שבפרשני המקרא בימי הביניים מפרש את המשל כמקביל בכל פרטיו לנמשל, בעקבות מאמרי הגמרא. כך, שינוי הכינויים של האורח נדרש כהתבססות יצר הרע בלב האדם - "דימה את יצר הרע תחילה להלך שעובר לדרכו, ואחר כך לאורח שנעשה אכסנאי ואחר כך לאיש שהוא בעל הבית"[2]. גם העונש שמטיל דוד על עצמו מתקיים כמעט במלואו [3] - דוד קרא "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים" וחז"ל דרשו שאלו ארבעת בני דוד שמתים עד לסוף מרד אבשלום.

לעומתו, פירוש "מצודת דוד" מאת המצודות מסביר את המשל על דרך הפשט; לפי הפירוש, ריבוי הפרטים בא רק לטשטש את הדמיון למעשה דוד ולא לחדד אותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמות כא, לז
  2. ^ רש"י, שמואל ב' י"ב, ד ד"ה "ויבא הלך"
  3. ^ למעט עונש המוות שהוא מטיל על עצמו