כוונה (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כוונה הינה מחשבה פנימית של האדם, המניעה אותו לבצע פעולות או מעשים מסוימים. ביהדות מיוחסת חשיבות רבה לכוונתו של אדם לפני ובמהלכן של תפילות, במהלך קיום מצוות, ואף לפני ביצוע מעשים שליליים.

כוונה בתפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילה היא המצווה שבה באה הכוונה לידי ביטוי, באופן הנרחב ביותר. התפילה היא פנייה ישירה של המתפלל אל אלוהיו באמצעות אמירה. נוסח התפילה שהינו קבוע‏[1], תוקן על ידי חכמי המשנה ומופיע בכתב בסידורי התפילה. אופן אמירת התפילה בנוסח קבוע ובמועדים קבועים, עלול להשכיח מהאומר, כי באמצעות התפילה הוא פונה אל אלוהים, ובכך להפוך את האמירה למעין דיקלום. דיקלום המילים, מבלי לערב באמירתם מחשבה נוספת, מהווה תפילה בלא כוונה, עליה אמרו חז"ל שהיא כגוף בלא נשמה‏[2].

מקור הצורך בכוונה בעת התפילה, נובע ממצוות איסור פיגול[3], על פיו אסור לחשוב מחשבות זרות בעת ההקרבה. מכיוון שהתפילה מחליפה את הקרבן, איסור דומה חל על התפילה.

כיצד מכוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוסף קארו בשולחן ערוך אומר שהכוונה בתפילה באה לידי ביטוי בכך שהמתפלל מפרש בליבו את משמעות המילים שבנוסח התפילה. כעיצה טובה הוא מציע למתפלל, לדמיין בליבו שהוא עומד מול מלך מלכי המלכים, ולחשוב שאם היה עומד מול מלך רגיל, בוודאי היה מדקדק במילותיו, כעת, כשהוא עומד לפני אלוהים, על אחת כמה וכמה[4].

תחנונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתפלל צריך לזכור כי בתפילתו הוא בא לבקש מהאל שייתן לו את צרכיו. מצד מעשיו של המתפלל, אין כל ביטחון שמגיע לו לקבל את בקשותיו. על כן עליו להוסיף בתפילה כוונה של תחנונים, כבן שמתחנן לאביו, או כמו עני המתחנן לנדבה.

הקושי שבכוונה בתפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דווקא בגלל שבתפילה כר נרחב למתפלל להביע את כוונתו, רבים הנכשלים בתפילה מדוקלמת, המלווה במחשבות זרות שאינן קשורות לתפילה. על פי טבעו של האדם, אין הוא יכול להתרכז בתפילה, ולמנוע ממחשבות אחרות לעבור במוחו. חז"ל מלמדים אותנו: "המתפלל צריך שיכוין את לבו"‏[5], והתנא אבא שאול אומר שיש סימן לכך בספר תהילים שכתוב: "תָּכִין לִבָּם, תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ"‏[6]. כלומר: כאשר הלב נכון (כוונה), אזי האל מקשיב לתפילה. אך דווקא הסימן שמביא אבא שאול, מראה לנו שגם הכנת הלב תלויה באלוהים והאדם בעצמו אינו יכול להתמודד בכוחותיו. ומסביר רבי יואל סירקיש בספרו בית חדש שאם האדם מעורר את עצמו להתכוון בתפילה, אלוהים עוזר לו והוא מצליח בכך‏[7].

עיצה נוספת כדי שלא תתערבנה מחשבות זרות בזמן התפילה מובאת בשם רבי חיים יוסף דוד אזולאי שאומר על דרך הצחות‏[8] נאמר במגילת אסתר: "אָמַר עִם-הַסֵּפֶר, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה"‏[9] – אם האדם עומד להתפלל ועלו לו מחשבות לא טובות, יתפלל מתוך ספר, מתוך סידור, ואז תשוב מחשבתו הרעה, ויוכל להתפלל שוב מתוך כוונה.

לשם ייחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם שאר המצוות צריכות להיעשות עם מחשבה פנימית. לדוגמה אדם המקיים מצוות נטילת לולב, צריך לחשוב בליבו שהנה עכשיו הוא מקיים את ציוויו של אלוהים, בדיוק כפי שכתוב בספר ויקרא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"‏[10], ועליו להרהר בליבו שהנה לשם קיום המצווה הוא טרח וכיתת את רגליו, ולא קימץ בכסף, ובחר בסט היפה ביותר שמצא בשוק ארבעת המינים. בנוסף, בעת שהוא מנענע את הלולב לכל הכיוונים, יחשוב שהוא עושה זאת בדיוק על פי הסדר שציוונו חז"ל.

כדי לסייע בידי מקיים המצווה לכוון בעת קיומה, תוקנה תפילת לשם ייחוד קודשא. התפילה מקובלת בעיקר בקרב החסידים, והמקור הקדום ביותר לה הוא ראשית חכמה, ספרו של רבי אליהו די וידאש. בנוסח תפילה זאת יש מילים המביעות התחברות בין אלוהים לבין נשמתו של מבצע המצווה מתוך אהבה ויראה, וכן יש התייחסות למצווה הספציפית על פרטיה. אמירת תפילה זאת עוזרת למקיים המצווה, לרכז את כל מחשבותיו בקיום המצווה, ובאהבת האל.

כוונה בקיום מצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצוות צריכות כוונה

היות ויש צורך במחשבה פנימית בעת קיום המצווה, נשאלת השאלה האם אדם המקיים מצווה ללא כוונה, יוצא ידי חובתו או לא. הראשונים חלוקים ביניהם בנושא, יש הסוברים שכל מצווה צריכה כוונה, ומי שלא כיוון לא יצא ידי חובת קיום המצווה. אחרים סוברים שאמנם מצוות צריכות כוונה, אך אם אדם קיים מצווה, אף שלא כיוון יצא ידי חובת קיום המצווה. יש הסוברים כי מצוות המתקיימות במעשה כגון הנחת תפילין, אינן זקוקות לכוונה, כי עצם קיומן מראה שהאדם התכוון, אך במצוות הבאות בלב, או באמירה כגון תפילה חייבים כוונה (פירוש המילים) כדי לצאת ידי חובה.

מצוות אנשים מלומדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכשול הגדול ביותר העומד כנגד קיום מצוות מתוך כוונה, הוא קיומן מתוך הרגל, או מתוך לחץ חברתי. קיום של מצוות כזה נקרא מצוות אנשים מלומדה, על פי הפסוק בספר ישעיהו: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"‏[11]. קיום המצווה תוך כך שבכל פעם מחדש, מכוון המקיים את מחשבותיו להתאחדות עם השכינה מחד, ושמירת כל פרטי ודקדוקי המצווה מאידך, מונע ממנו שקיעה בתוך שיגרה. את עצתם של חז"ל, כיצד להימנע מלשקוע בשיגרה, ולהגיע למצב של מצוות אנשים מלומדה, מביא רש"י מתוך מדרש תנחומא בביאורו על הפסוק מספר דברים: "הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה--וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו-ביום נצטוית עליהם‏[12].

שוגג ומזיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם היחס לעבירות שעושה אדם, הוא תולדה של כוונה. ישנם מקרים בהם אדם עושה עבירה מבלי שהייתה לו כוונה פנימית - מחשבה שהניעה אותו לעשות את העבירה, אלו נקראות עבירות שבשוגג. לעומת זאת עבירה שנעשית על ידי האדם בידיעה גמורה מלכתחילה נקראת עבירה במזיד.

על עבירות בשוגג, שאילו בוצעו במזיד היה דינם כרת או מיתת בית דין, מתחייב החוטא בשוגג להביא קרבן. זאת מאחר שאין האל מביא תקלה מתחת ידי אדם צדיק. והעבירה בשוגג אינה אלא תוצאה של עבירה במזיד, שעבר החוטא בעבר (עבירה גוררת עבירה).

כוונות האר"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוונות אותן ציינו לעיל (פירוש המילים, התדבקות באל וקיום פרטי המצווה) מיועדות לאדם הסביר. יחד עם זאת, קיימות כוונות עמוקות יותר וקשורות בעולם הקבלה. האר"י נהג בחייו על פי רשימה של כוונות מתורת הנסתר, אשר הועלתה על הכתב על ידי תלמידו רבי חיים ויטאל בספר הנקרא "שער הכוונות", והוא אחד משמונה שערים שכתב על פי מאמריו של האר"י‏[13].

בספר, כוונות שבתפילות ימי החול, שבת, ימים טובים, ימים נוראים, חנוכה, ופורים. כמו כן כוונות בענייני מצוות תלמוד תורה, מצוות קריאת שמע, מצוות ציצית, ומצוות תפילין.

הלכה למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפועל, ההלכה דורשת כוונה רק בפסוק הראשון של קריאת שמע בלבד, ואילו בהמשך די בקריאה ללא כוונה. כן בתפילת שמונה עשרה, הכוונה מעכבת בברכה הראשונה בלבד מתוך התשע עשרה (וגם בזה כתבו הפוסקים האחרונים שמכיוון שבימינו אין מכוונים - גם מי שלא כיוון בברכה ראשונה אל יחזור ויתפלל, אלא אם כן הוא בטוח בעצמו שהפעם יצליח). חז"ל גם הקלו על מי שחוזר ממסע ארוך, שיוכל לא להתפלל במשך שלושה ימים, בגלל שעדיין אינו במצב שיכול לכוון בתפילתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על סידור התפילה, מאת זכריה גורן ומרים דרור, בהוצאת מכון מופת, תל אביב, ה'תש"ס

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אכן בעדות ישראל השונות קיימים נוסחאות תפילה שונים, אך המבנה הבסיסי של נוסח התפילה, קבוע מימות התנאים.
  2. ^ "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות, פירוש למסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג.קובץ PDF
  3. ^ מאמר "מלאכות שבת וממשקי אדם מכונה" (בעיתון המקוון 'אסיה' של המכון לרפואה על פי ההלכה).
  4. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ח, סעיף א'.
  5. ^ תוספתא, מסכת ברכות, פרק ג', משנה ו'.
  6. ^ תהילים, פרק י', פסוק י"ז.
  7. ^ בית חדש על טור אורח חיים, סימן צ"ח, סעיף א'.קובץ PDF
  8. ^ דרך הצחות, היא דרך הומוריסטית להבהיר פסוק שלא על פי הדרך המקורית אלא במשמעות שונה לחלוטין.
  9. ^ מגילת אסתר, פרק ט', פסוק כ"ה.
  10. ^ ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ'.
  11. ^ ישעיהו, פרק כ"ט, פסוק י"ג.
  12. ^ דברים, פרק כ"ו, פסוק ט"ז.
  13. ^ שמונת השערים הם: שער ההקדמות, שער מאמרי רשב"י, שער מאמרי חז"ל, שער הפסוקים, שער המצוות, שער הכוונות, שער רוח הקודש, שער הגלגולים.