כוח ההרתעה הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כוח ההרתעה הערביערבית: قوات الردع العربية, תעתיק לעברית: קוואת א-רדע אלערביה) היה כוח התערבות צבאי שהוקם על ידי הליגה הערבית במטרה לשמור על הפסקת האש (הזמנית) שהושגה בימיה הראשונים של מלחמת האזרחים בלבנון.

עם החרפת מלחמת האזרחים הלבנונית ב-17 וב-18 באוקטובר 1976, התכנסה הליגה הערבית לוועידת ריאד, בה הושג הסכם הפסקת אש, והוקם כוח ההרתעה הערבי כדי לאכוף את הפיקוח על יישום הפסקת האש. בשל היותה ועידה לא-רשמית הייתה הוועידה בעלת מעמד שולי ולא מחייב. מצב זה חייב את התכנסותן של המדינות שוב במסגרת ועידה בקהיר ב-25 וב-26 באוקטובר, לאשרור החלטות ועידת ריאד וקבלת ההחלטה הסופית על גודל הכוח הכלל-ערבי: 30,000 חיילים.

בוועידת קהיר החליטה הליגה על הגדלת כוח שמירת השלום הערבי, שמנה עד אז 2,300 חיילים, ל-30,000. כוח התערבות שנוצר, הורכב במרביתו מכוחות סוריים, עם תרומה סמלית של מדינות ערביות אחרות, ובכלל זאת סעודיה ולוב. הכוח אמנם נשלח מלכתחילה לבקשתו של ראש ממשלת לבנון סולימאן פרנג'יה, ואמור היה להיות תחת פיקודו של נשיא לבנון, אולם למעשה היה הכוח תחת פיקודה הישיר של סוריה.

בראשיתו כלל הכוח 30,000 חיילים, מתוכם 25,000 חיילים שנשלחו מטעם סוריה. עיראק (יריבתה המרה של סוריה באותה העת) התנגדה לכוח, לאור חששה כי כוח זה יאפשר לסוריה להגביר את השפעתה בלבנון, בחסות כלל-ערבית. אולם, כשהכוח הפך לעובדה קיימת, ניסתה לשלוח את חייליה‏[1] דרך סוריה (המעבר היבשתי היחיד ללבנון), אולם המשטר הסורי מנע את כניסתם. באביב 1979, לאחר שהליגה הערבית האריכה את מנדט הכוח, הסודאנים, הסעודים וחיילים מאיחוד האמירויות עזבו את הכוח, וכך הוא הפך לכוח סורי בלבד.

למעשה, הכוח יצר נראות של כוח פאן-ערבי, ובכך הכשיר בדיעבד את פלישתה של סוריה ללבנון במאי 1976 (חצי שנה טרם יצירת הכוח).

הסכם שתורא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להבהיר את ההסכמות שהושגו בהסכם קהיר מאוקטובר 1976, בנוגע לפעילות הפלסטינית בדרום לבנון, נציגי לבנון, סוריה (במסווה של כוח ההרתעה הערבי) והפלסטינים נפגשו בשתורא החל מה-21 ביולי 1977. ההסכם שהושג בין הצדדים ארבעה ימים לאחר מכן, תאם במרביתו את העמדה הסורית. במסגרתו: הכוחות הפלסטיניים ייסוגו 15 ק"מ מהגבול עם ישראל, וצבא לבנון יהיה אחראי על הבטחת האזור ממנו ייסוגו. כוח ההרתעה הערבי יאבטח את רצועת החוף המערבית, יסייע בשיקום צבא לבנון, ויחד עם צבא לבנון יהיה אחראי על הביטחון בכל המדינה. חיילי הכוח החלו להתפרס ב-30 ביולי באזורים האסטרטגיים בבקאע, סביב בירות, באזור צידון וטריפולי‏[2]. אולם שום סעיף מלבד זה בהסכם, לא יושם בסופו של דבר, בשל חוסר יכולתו של צבא לבנון לפנות את אש"ף מבסיסיו בדרום‏[3].

ביוני 1983 בחרה הממשלה הלבנונית שלא להאריך את מנדט הכוח, וכך למעשה סיימה את קיומו. סוריה לא הסיגה את כוחותיה, והבטיחה להשאירם "כל עוד נוכחותם נחוצה לממשלה הלבנונית". החלטה 1559 של מועצת הביטחון אילצה את סוריה לסיים את כיבושה הצבאי בלבנון ב-2005.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיראק הייתה מעוניינת שלא להותיר את סוריה כמדינה הערבית המשפיעה בלבנון, להראות כי גם היא משרתת את האינטרסים הלאומיים הכלל-ערביים, ולהבליט את עצמה ככוח צבאי באזור.
  2. ^ ראו בתיעוד זה של התרחשויות המלחמה, שימו לב בייחוד להתרחשויות בסוף חודש יולי.
  3. ^ ראו פה