כוח קנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כוח קנייה הוא כמות הטובין והשירותים שניתן לקנות ביחידה אחת של מטבע נקוב.

למשל, בשקל אחד ב-1990 היה אפשר לקנות יותר מוצרים מאשר בשנת 2010. ומכאן שלשקל היה כוח קנייה גדול יותר ב-1990. המטבע הנקוב יכול להיות מטבע המבוסס על סחורה, כמו למשל זהב, ויכול להיות מטבע "על פי צו" (FIAT) כמו השקל הישראלי או הדולר האמריקאי המודרני. אדם סמית' תיאר זאת כך: בעלות על כסף מאפשרת לאדם "לצוות" על אחרים לבצע עבודה בכמות שהם יהיו מוכנים לבצע בתמורה לכסף, ומכאן המונח "כוח קנייה".

אם הכנסתו הנומינלית (כלומר סכום קבוע במונחים של המטבע הנקוב) של פלוני נשארת זהה, אבל רמת המחירים עולה, כוח הקנייה לאותה רמת הכנסה יורד. קיומה של אינפלציה אינו מחייב ירידה בכוח הקנייה, מכיוון שההכנסה עשויה לעלות מהר יותר מרמת המחירים. הכנסה ריאלית גבוהה יותר פירושה כוח קנייה גבוה יותר משום שההכנסה הריאלית מתייחסת להכנסה המותאמת לאינפלציה.

כדי לחשב את מדד המחירים קובעים באופן שרירותי שנת בסיס שבה המדד הוא 100. כוח הקנייה בשנה זו ליחידת מטבע, למשל שקל, הוא 100/P כאשר P הוא רמת המחירים באותה שנה. כך, על פי הגדרה, כוח הקנייה של השקל יורד ככל שרמת המחירים עולה.

את כוח הקנייה ב C שקלים של היום בעוד t שנים ניתן לחשב על פי הנוסחה הבאה:


Ct=C(1+i)^{-t}={C\over{(1+i)^t}}

כאשר במקרה זה i הוא שיעור האינפלציה השנתי הצפוי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]