כורש הרצל גורדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כורש הרצל גורדון
Cyrus Herzl Gordon
1908 –‏ 2001
כורש הרצל גורדון.jpg
תרומות עיקריות
חקר אבלה, אוגרית וכתב יתדות, חקר תקופת המקרא

כורש הרצל גורדון (1908 - 30 במרץ 2001) ארכיאולוג אמריקאי ממוצא יהודי, וחוקר המזרח הקרוב הקדום ושפות קדם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורדון נולד בפילדלפיה, בנו של בנג'מין גורדון שהיה רופא מהגר מליטא. הוא גדל במשפחה יהודית מבוססת המסורה ללימודי יהדות, מחשבת רציונלית, ופתיחות ללימודי חולין. הוא למד עברית מגיל חמש והתעניין ביוונית ולטינית מגיל צעיר.

גורדון למד לתארים B.A., M.A., ו-Ph.D. באוניברסיטת פנסילבניה, וכן השתלם בקולג'ים הסמוכים גראץ ודרופסי. לשלושת המוסדות היו תוכניות המתמחות בלימודי תנ"ך, לימודים קלאסיים ולימודי המזרח הקדום. באוניברסיטאות אלו למד גם פרסית עתיקה וגם סנסקריט.

גורדון בילה במחצית הראשונה של שנות ה-30 במזרח הקרוב כחבר בבית הספר האמריקאי ללימודי האוריינט (American Schools of Oriental Research (ASOR) ), כשעבד במרכזים בירושלים ובבגדד. הוא חפר עם ליאונרד וולי באור, ועבד עם פלינדרס פיטרי בתל אל-עג'ול. הוא עבד עם ויליאם פוקסוול אולברייט בתל בית מירסים, וליווה את נלסון גליק במסעות המחקר שלו בירדן. הוא היה מעורב בחקירת ותרגום לוחות תל אל-עמארנה יחד עם המשלחת של ג'ון פנדלבורי.

כשחזר גורדון לארצות הברית ב-1935, לא מצא משרה אקדמית קבועה, בגלל תקופת השפל. הוא לקח מספר משרות זמניות באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בסמית' קולג' וכן במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-1942, התנדב גורדון לצבא ארצות הברית, כשהוא בגיל 33. כמפקד קבוצת מפענחים, גורדון ובלשנים אחרים השתמשו בכשרונותיהם לפיענוח וניתוח שפות מוצפנות.

הנאצים והיפאנים שלחו הודעות מוצפנות, לא רק בגרמנית ויפנית, אלא גם בשפות אחרות כגון ערבית, טורקית ופרסית. גורדון ציין מאוחר יותר שעבודתו כקריפטולוג עבור הצבא נתנה לו את הכלים בהם השתמש מאוחר יותר בעבודתו על הכתב המינואי ובייחוד על הכתב לינארי א'. מאוחר יותר, הוצב גורדון במזרח התיכון ושירת במצרים, ארץ ישראל, עיראק ולבסוף באיראן. שם למד לדבר בפרסית חדשה. היו לו מספר תפקידים באירן, כולל מתורגמן ומתווך עם קצינים ושליטים מקומיים. בין לבין גם מצא זמן להמשיך במחקריו המדעיים. הוא ביקר באתרים ארכאולוגים חשובים של פרס העתיקה, ופרסם חיבור על מספר קערות השבעה ארמיים מהאוסף של מוזיאון טהרן.

קריירה אקדמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה, קיבל גורדון משרה מלאה בדרופסי קולג' בפילדלפיה ב-1946. הוא לימד שם עד 1956 ואז באוניברסיטת ברנדייס עוד 18 שנה. הוא עבר לאוניברסיטת ניו יורק ב-1973, והיה הדירקטור של המרכז לחקר אבלה מובילת המחקר של העיר הסורית העתיקה. במהלך הקריירה שלו הוא לימד קורסים וסמינרים ופרסם עבודות במגוון נרחב של תחומים. אלה כללו: ארכאולוגיית שדה, כתב יתדות, מכתבי אל-עמארנה, תנ"ך, עברית, אוגריתית, קערות השבעה ארמיים, לוחות נוזי, כתב לינארי א', הומרוס, אגיפטולוגיה, חיתית, חורית, שומרית, וערבית קלאסית. הוא פרש מאוניברסיטת ניו-יורק ב-1989.

גורדון התפרסם בזכות ספריו על אוגריתית- שפה עתיקה מהמאה ה-14 לפנה"ס מעיר לחופי סוריה, שפורסמו ב-1940. הוא התעקש שהספרות האוגריתית מצביעה על קשר תכוף בין דוברי השפה לדוברי העברית העתיקה במזרח הים התיכון.

פרסומיו של גורדון כוללים: "The Ancient Near East", "Ugaritic Textbook", "Forgotten Scripts", ואת "לפני היות התנ"ך: הרקע המשותף לתרבות יוון ולעברים" ("The Common Ground of Greek and Hebrew Civilization"). הוא פרסם גם אוטוביוגרפיה, "A Scholar's Odyssey", שזכתה בשנת 2000 בפרס מהג'ואיש בוק קאונסיל. את עבודתו ממשיך חלקית תלמידו גארי א' רנדסבורג.

נקודת השקפה לא ממסדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללא פחד ממחלוקות מדעיות, גורדון תקף את התאוריות המסורתיות על תרבויות יוון והעברים הקדמונים. בשנות ה-60, הוא פרסם את עבודתו על הכתב המינואי, שחיזק את התאוריה הוותיקה שלו הטוענת כי התרבויות העברית והיוונית צמחו מתרבות שמית קדומה משותפת. הוא התעקש שהתרבות הזו התפרסה על פני מזרח הים התיכון, מיוון לישראל העתיקה בתקופה המינואית.

גורדון גם האמין שהעברים, הפניקים, ואחרים, חצו את האוקיינוס האטלנטי, בימי קדם, ושהגיעו לאמריקה הצפונית והדרומית. דעה זו התבססה על עבודתו על "הכתב מנחל העטלפים" (Bat Creek inscription) שנמצא בטנסי, והכת שנמצא בפאראיבה שבברזיל, וכן על הערכתו את "אבן עשרת הדיברות" מלוס לונאס, ניו מקסיקו.

אמינות האבן מבאט קריק עורערה על ידי הארכאולוג האמריקאי רוברט מיינפורט ומארי קוואס. לאחר בחינת הקונטקסט הארכאולוגי, הכתב, וחפצים אחרים הקשורים בהם, הם טענו במגזין American Antiquity (2004) שהכתב הועתק מספר של הבונים החופשיים מ-1870, ולכן זהו זיוף של עוזר המחקר שגילה את האבן במאה ה-19.

לגבי הכתב מפראביה, פ' קרוס טען ב-1968 (מספר שנים לפני פרסום ספרו של גורדון ) שגם זה זיוף מהמאה ה-19. גורדון אכן הסכים שייתכן שכתב זה הוא זיוף.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1966 לפני היות התנ"ך: הרקע המשותף לתרבות יוון ולעברים
  • Ugaritic Grammar, 1940, Pontificium Institutum Biblicum, Rome.
  • The Living Past, 1941, John Day, Van Rees Press, New York.
  • Ugaritic Literature, 1949, Pontificium Institutum Biblicum, Rome.
  • Ugaritic Manual, 1955, Pontificium Institutum Biblicum, Rome.
  • "Homer and Bible," 1955, Hebrew Union College Annual 26, pp. 43–108.
  • The Common Background of Greek and Hebrew Civilizations, 1962/1965, Norton Library, New York (previously published as Before the Bible, Harper & Row, New York).
  • "The Accidental Invention of the Phonemic Alphabet," 1970, Journal Of Near Eastern Studies Vol. 29 #3, pp. 193–197
  • Before Columbus, 1971, Crown, New York.
  • "Vergil and the Bible World," 1971, The Gratz College Anniversary Volume, Philadelphia: Gratz College.
  • "Poetic Legends and Myths from Ugarit," 1977, Berytus #25, pp. 5–133.
  • Forgotten Scripts, 1982, Basic Books, New York (revised and enlarged version, previously published 1968, now containing Gordon's work on Minoan and Eteocretan).
  • A comprehensive bibliography of Prof. Cyrus H. Gordon can be found in The Bible World: Essays in Honor of Cyrus H. Gordon, edited by G. Rendsburg, R. Adler, Milton Arfa, and N. H. Winter, 1980, KTAV Publishing House Inc. and The Institute of Hebrew Culture and Education of New York University, New York.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]