כיבוש איזמאיל
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792) | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 בדצמבר 1790 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב רימניק | |||||||||||||||||
| מקום | העיר איזמאיל, מחוז אודסה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רוסי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
כיבוש איזמאיל היה אירוע מרכזי במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792). הוא הסתיים ב-22 בדצמבר 1790.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצודת איזמאיל הייתה ממוקמת במקום אסטרטגי בשפך נהר הדנובה. בקרבת העיר עברו מספר דרכים בעלות חשיבות רבה. כיבוש העיר היה מאפשר לרוסים להתקדם דרומה לשטחי רומניה. לקראת המלחמה העות'מאנים חיזקו מאוד את הביצורים במקום. לפני החומות נבנה חפיר ועל החומות הוצבו 260 תותחים. חיל המצב של המצודה כלל 35 אלף חיילים. הסולטאן העות'מאני זעם על נפילת מספר מצודות במהלך המלחמה ולכן הוציא צו שלפיו במידה ותיפול איזמאיל, יוצאו כל החיילים שהיו בה להורג.
כבר במחצית 1790 נתן גריגורי פוטיומקין פקודה להתחיל במצור על המצודה. ב-26 בנובמבר החליט מפקד הכוח הרוסי במקום על הפסקת המצור בשל החורף המתקרב. פוטיומקין לא אישר את הפסקת המצור ופקד על אלכסנדר סובורוב לעזוב את היחידה שהייתה בפיקודו ולקחת את הפיקוד על הכוחות שהיו סביב המצודה. ב-2 בדצמבר הגיע סובורוב למקום, החזיר את כל הכוחות וחידש את המצור. לאחר שישה ימים בהם עשה הכנות לכיבוש המצודה הוא שלח אולטימטום למפקד העות'מאני במקום. המפקד העות'מאני ענה ש"המצודה תיפול לידי הרוסים רק לאחר שהשמיים יפלו על הארץ". בהתייעצות שהתקיימה ב-9 בדצמבר הוחלט על תחילת המתקפה הגדולה ב-11 בדצמבר. סוכם על חלוקת הכוח התוקף למספר טורים תוך השארת הפרשים בעתודה.
מהלך הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתקפה אמורה הייתה להתחיל בחמש בבוקר במטרה לכבוש את הביצורים הקדמיים עוד לפני זריחת השמש. בבוקר ה-21 בדצמבר 1790 החלו תותחי הכוח הרוסי היבשתי וספינות של הצי בהפגזה עזה. הירי נמשך כ-24 שעות והסתיים רק שעתיים לפני המתקפה הגדולה.
המתקפה היבשתית החלה כמתוכנן. לקראת 6 בבוקר הושגה התקדמות משמעותית והרוסים אף הצליחו לכבוש אחד משערי המצודה. בקצה השני של העיר, הצליח כוח בפיקודו של קוטוזוב לכבוש את הביצורים הקדמיים והתקדם לשערי המצודה.
בשבע בבוקר הצליח הצי הרוסי להנחית כוחות נוספים בקרבת המצודה. למרות התנגדות עזה, הצליח כוח הנחתים להתקדם ולכבוש את הביצורים הקדמיים.
עם אור הבוקר התברר שכל הביצורים הקדמיים נכבשו וכוחות החלו להתקדם לחלקים המרכזיים של המצודה. קרבות רחוב עזים נמשכו עד לאחת עשרה בבוקר. במטרה לחזק את הכוח הרגלי שלחם בתוך העיר, העביר סובורוב אל תוך העיר כ-20 תותחים שתמכו בכוח בירי משמעותי. לקראת שעה אחת בצהריים נכבשה כמעט כל העיר. למרות זאת, נמשכה הלחימה. העות'מאנים אספו את הכוחות וניסו לארגן מתקפת נגד שלא הצליחה.
בהתאם להבטחת סובורוב, העיר הועברה לשליטת החיילים ואלו החלו בביזה. כתוצאה מכך נהרגו תוך מספר ימים כ-10,000 מתושבי העיר.
סיום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
העות'מאנים ספגו אבדות כבדות שהסתכמו בכ-26 אלף חיילים. מתוך 9,000 עות'מאנים שנפלו בשבי, כ-2,000 מתו תוך מספר ימים. הרוסים לקחו שלל כ-300 תותחים, כמות גדולה של אמצעי לחימה וספינות.
לכיבוש העיר הייתה השלכה משמעותית על המשך המלחמה ועל תוצאות המשא ומתן לחתימת הסכם שלום בסיום המלחמה.
לניצחון זה הוקדש שיר של גברייל דרז'אבין שהיה ההמנון הלא רשמי של רוסיה עד לשנת 1816.
מפקדי הכוח הרוסי שכבש את העיר קבלו עיטורים, וגריגורי פוטיומקין קודם לדרגת גנרל-פלדמרשל.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דיווח רשמי של סובורוב לאחר הקרב (ברוסית)