כיבוש טוגולנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כיבוש טוגולנד (כיום טוגו וחלק מגאנה), אחת משתי המושבות הגרמניות במערב אפריקה (השנייה הייתה קמרון), היה פעולה צבאית שנערכה בשבועות הראשונים למלחמת העולם הראשונה. בפעולה נטלו חלק צבאות קולוניאליים של בריטניה וצרפת. מגיני המושבה היו מגויסים מקומיים בעלי רקע ואימון צבאי למחצה, שכמו אצל מקביליהם ממדינות ההסכמה, מפקדיהם היו ממוצא אירופי. צבאות מדינות ההסכמה כבשו את טוגולנד באוגוסט 1914 תוך פחות משלושה שבועות, לרוב תוך התנגדות קלה. רובה של טוגולנד נמסר לשליטה צרפתית ואחר כך למנדט צרפתי מטעם חבר הלאומים, ונקרא בשם טוגו, וחלק אחר צורף למושבה הבריטית חוף הזהב (כיום גאנה).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוגולנד הייתה מושבה גרמנית משנת 1884, ובשלושים השנים של שליטה גרמנית היא שגשגה למדי. אוכלוסייתה מנתה כמיליון בני שבט ההאוסה וכ-300 עד 400 אירופים. מצבה של טוגולנד היה חסר תקווה מבחינה אסטראטגית: טוגולנד הייתה מוקפת מצפון וממזרח במושבות צרפתיות, כמו דהומיי (כיום בנין), לה היה לטוגו גבול ארוך ממזרח, וממערב בחוף הזהב (כיום גאנה), שהייתה מושבה בריטית.

למדינות ההסכמה היה יתרון ימי מכריע גם במפרץ גינאה, שנשק למושבה מדרום. לפיכך, טוגולנד הייתה המושבה הראשונה באפריקה, וגם הקלה ביותר, להשתלטותן של מדינות ההסכמה. עוד הקלה על השתלטותן של מדינות ההסכמה העובדה שבמושבה לא היו כלל כוחות צבא, אלא משטרה (416 איש), מיליציה (152 איש) ומשמר גבול (125 איש), סה"כ כ - 700 במספר, כמעט כולם אסקרי - לוחמים אפריקנים בפיקוד אירופי, חלקם בעלי מוטיבציה ורוח קרב ירודים.

בנוסף, כמאתיים גרמנים היו בעלי רקע צבאי כחיילי מילואים ובהחל הקרבות, גויסו אפריקנים נוספים לצד הגרמני. נשקם של הגרמנים כלל ארבע מכונות ירייה ורובים, כמעט כולם מיושנים. לבריטים היה בחוף הזהב רגימנט (כשני גדודים) של חיילים אפריקנים שגויסו במקום, בפיקוד בריטי, עם סיוע ארטילריה קלה. לרגימנט זה נוספו עוד כ - 1,500 מגויסים מכוחות עזר בעלי אימון צבאי-למחצה. בנוסף, יכול היה הצי הבריטי לסייע באש, כל עוד החזית הייתה קרובה לחוף, ובתובלה. לצרפתים, מצידם, היו כ -3,500 חיילים במושבותיהם, וכמה מאות מהם השתתפו בפלישה, יחד עם כאלף סבלים.

המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת ההשתלטות על המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחמישי באוגוסט הציע הנס-גאורג פון דרינג (von Döring), סגן המושל הגרמני של טוגולנד, שהכיר במצבה הנואש של המושבה, במברק לבריטים בחוף הזהב נייטראליות והימנעות הדדית מפעולות איבה (המושל עצמו, כמו עמיתו הבריטי, היה בחופשת מולדת). יום אחר כך הגישו לו אלה אולטימטום ובו דרישה להיכנע, שנדחתה. סיירת בריטית התמקמה בתגובה, בשמיני לחודש, בחוף הים אל מול לומה, עיר הבירה של טוגולנד. כוח בריטי השתלט על לומה, הסמוכה מאד לגבול שבין טוגו לחוף הזהב, בתשיעי לאוג

וסט, ולכד אותה ללא התנגדות. עוד קודם נכנע הנציב האזורי הגרמני בעיר, יחד עם כמאה אזרחים גרמנים שהיו בה, והודיע על כך לשליח בריטי, וזאת, כדי למנוע את הפגזת העיר. כוח בריטי ממונע חצה את הגבול המפריד בין חוף הזהב לטוגולנד, ובמקביל, כוח צרפתי חצה את הגבול מכיוון דהומיי, הן ממזרח, לאורך החוף, והן מצפון - מזרח, ופרט להיתקלות בבפילו (Bafilo), כ-350 ק"מ צפונה - מזרחה מלומה, לא נתקל בהתנגדות.

לאחר ההשתלטות על רצועת החוף החלו הבריטים ב-12 בחודש, בכוח של כ-550 עד 600 חיילים, שלושה תותחים ועוד כאלפיים סבלים, מתקדמים צפונה. על הכוח פיקד קפטן ברייאנט (F.C. Bryant) הבריטי, שעם תחילת הקרבות קודם לדרגת לייטננט קולונל. המטרה החשובה ביותר מבחינה צבאית הייתה קמינה (Kamina), הממוקמת ברמה שבמרכז הארץ, ליד אטקפמה (Atakpame), כ-150 ק"מ מצפון ללומה. במקום זה הייתה תחנת אלחוט חשובה לקשר עם הצי הגרמני ועם מושבותיה של גרמניה. המגינים, כ-60 גרמנים ועוד כ - 400 לוחמי אסקרי מקומיים נסוגו לפנים הארץ לכיוון קמינה.

בנסיגתם הרסו את גשרי מסילת הברזל שעל הנהרות סיו (Sio) ולילי (Lili) מאחוריהם, כדי להקשות את התנועה על התוקפים. ואכן, הריסת הגשרים, יחד עם קשיי הדרך, ובה ביצות ולגונות בחלקה הסמוך לחוף. לעומת גורמים מעכבים אלה, הפולשים קיבלו סיוע, שהתברר בהמשך כבעל משמעות רבה, בכך שכוחות קטנים נוספים, בני כמה מאות לוחמים כ"א, חדרו את גבול טוגולנד מכיוונים נוספים, הן מטריטוריות שבשליטה צרפתית והן מחוף הזהב. כך כבשו כוחות שיצאו מחוף הזהב את ינדי (Yendi) ואת סנסאן מנגו (Sanssane Mangu) בצפון - מערב ואת קטי-קרצ'י (Kete Krachi) במערב. חדירות דומות יצאו גם מכיוון דהומיי.

התנגדות גרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב אגבלובהואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר ימי נסיגה הגרמנים היפנו פניהם אל האויב. תחילה, ב - 15 לחודש, שלחו הגרמנים שתי רכבות ובהן כ-200 חיילים בניסיון לפשוט על הכוחות הפולשים. הבריטים ארבו לרכבות. הרכבת הראשונה נתקלה בגל אבנים והורדה מן המסילה באקוני (Ekuni), כעשרה ק"מ מדרום לאגבלובהואה (Agbeluvhoe, כיום אגבלובה (Agbelouve)), הנמצאת כ-50 ק"מ פנימה מן החוף. הרכבת השנייה עצרה לכשהבחינה בגורלה של הראשונה. הבריטים שבמארב הסתערו ותקפו את החיילים שברכבות עם כידונים.

כתוצאה, חלק מן החיילים האפריקנים שבשרות הגרמנים נמלטו אל בין השיחים שלצידי המסילה, ונפטרו מנשקם וממדיהם. חלק אחר מאותם חיילים נסוג לאגבלובהואה, והותקפו שם בידי הבריטים. בקרב נהרגו חלק גדול מן הנסוגים, כולל מפקד הכוחות הגרמניים בטוגולנד, קפטן גאורג פהלר (Pfähler), אשר היה אחד מתוך ששת הגרמנים האירופים שנהרגו, בעוד 16 אחרים נשבו. הבריטים איבדו עד שלב זה של הקרבות שבעה הרוגים ו-38 פצועים שמתוכם 30 היו סבלים.

הקרב על נהר חרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון הפשיטה, בה נהרג מפקדם, הגרמנים המשיכו לסגת, וחדלו מניסיונות תקיפה. בהמשך הם נעצרו והתחפרו על גדתו הצפונית של הנהר חרא (Khra או Chra), סמוך לכפר גבוה מעט מסביבתו, בעל אותו שם, כ-100 ק"מ מצפון ללומה. מקום זה נבחר בהיותו המכשול הטבעי האחרון לפני קמינה, וכיוון שבו עברו הדרך ומסילת הברזל צפונה, עד שהגרמנים פוצצו את הגשרים מעל הנהר, כאמור.

כך, דרכי התחבורה היו חסומות אמנם מדרום, אך המשיכו לשרת את הגרמנים מצפון לנהר. ואכן, הכוח הגרמני, כ-40 אירופים וכ-400 אסקרי, תוגבר באמצעות קו הרכבת מצפון בעוד כ - 20 חיילים גרמנים ובכמאה אפריקנים וכעת היה גודלו כ-60 חיילים גרמנים וכ-500 אסקרי. בנוסף לפיצוץ הגשרים, הגרמנים מיקשו את המבואות לנהר ולכפר ונעזרו להגנת מעוזם גם בשלוש מכונות ירייה. סיירים בריטים גילו את הגרמנים המחופרים בגדתו הצפונית של הנהר ב-21 בחודש.

ביום המחרת נערך קרב ההגנה המשמעותי היחיד בעת כיבוש טוגולנד. הבריטים הנחיתו התקפה אחת ביום. כוח אחד תקף ממערב, חלקו העסיק את חפירות הגרמנים בחזיתו וחלקו האחר ניסה לאגפם ממערב. כוח אחר, שכלל גם את הצרפתים, פעל בצורה דומה ממזרח. התוקפים, שהתקשו לשמור על קשר בין יחידות המשנה שלהם בסבך השיחים, וחוו לראשונה אש מקלעים, נהדפו עד דמדומי הערב.

ההתקפות נהדפו תוך אבדות כבדות לבריטים: 23 הרוגים ו-52 פצועים מתוך כ-500 חיילים. כמו כן, נהרגו 12 חיילים סנגלים מכוח צרפתי בן כ-150 חיילים שהצטרף לתוקפים ב-17 בחודש. לגרמנים היו 13 אבדות. לאחר שנהדפו התקפות הבריטים, פקדו הגרמנים על התקפת-נגד, אלא שחייליהם האפריקנים סרבו. למרות שהגרמנים עמדו בהצלחה אל מול ההתקפות, הרי כיוון שגם הצרפתים התקדמו ממזרח, מצ'טי (Cheti) לכיוון קמינה, והבריטים, כאמור, ממערב, מכוון קטי-קרצ'י, הגרמנים יכלו למצוא עצמם מאוגפים, והם העדיפו לסגת. ביום המחרת מצאו הבריטים המתקדמים את החפירות הגרמניות ריקות.

סיום ההשתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים הנסוגים הרסו את תחנת האלחוט בקמינה בלילה שבין ה-24 ל-25 בחודש, כאשר ממש עד להריסתה התחנה שימשה בתפקידה. עם תפיסת תחנת האלחוט ההרוסה בקמינה, ועם כניעת פון דרינג, בראש כ-200 מן המגינים, נסתיים מסע המלחמה ב-27 בחודש. חלק מן המגויסים האפריקנים שבשרות הגרמנים נמלטו. בידי כוחות מדינות ההסכמה נפלו שלוש מכונות ירייה, כאלף רובים וכ-320,000 כדורים. הייתה זו המושבה הגרמנית הראשונה שנפלה בידי מדינות ההסכמה (כיבוש סמואה הגרמנית אירע מספר ימים אחר כך).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Story of the Great War Volume III (see Chapter XI, on Togoland)

  • מלחמת העולם הראשונה באפריקה:

The First World War in Africa by Strachan Hew on Google Books

  • פרק מספר אודות מלחמת העולם הראשונה באפריקה:

A Companion to World War I by David Killingway pg. 115-116

  • סיפורה של הפלישה לטוגולנד:

"The Soldier's Burden." The Soldier's Burden. Web. <http://www.kaiserscross.com/188001/300143.html>