כיור (כלי המקדש)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שחזור של הכיור בשחזור המשכן בתמנע.
הכיור, איור משנת 1890.

הכיור הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, ששימש את הכהנים לרחוץ במימיו את כפות ידיהם ורגליהם לפני הכניסה למקדש ותחילת העבודה. רחיצה זו נקראת בלשון חז"ל גם קידוש ידיים ורגלים.

הציווי על עשיית הכיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציווי על בניית הכיור נמצא בספר שמות‏‏‏[1]:

Cquote2.svg

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם.

Cquote3.svg

הציווי על בניית הכיור מופרד מהציווי על בניית שאר כלי המקדש (וכך גם תיאור עשייתו) ומופיע רק לאחר הציווי על הכנת בגדי הכהונה. פרשנים רבים מתייחסים לשאלה זו; נראה כי אכן הכיור אינו חלק מן המשכן, אלא כלי המסייע בעבודתו, וזו הסיבה להפרדה האמורה.

צורת הכיור וגודלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיור הוא מכל מנחושת המכיל מים, ומותקנים בו ברזים שדרכם הכהנים יוצקים את המים על גופם (בדומה למיחם שלנו). הכיור עמד על בסיס (כן) המופרד ממנו‏[2], וגם הוא עשוי נחושת. הכיור נמצא בחצר המשכן, בין ההיכל למזבח העולה, כפי שנאמר בפסוק שהובא לעיל, והמפרשים מסבירים שהדבר נועד כדי להזכיר למי שבא לעבוד בהיכל או במזבח לרחוץ לפני כן.

בתורה לא נקבע לכיור גודל קבוע או צורה קבועה, בניגוד לכלים אחרים במשכן, כדוגמת ארון הברית, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת, שהם מרובעים שאורכם רוחבם וגובהם מפורש בתורה‏[3]. משמעות הדבר, שמבחינת ההלכה ניתן ליצור כיור ללא הגבלה על גודלו וצורתו, ובלבד שיהיה מנחושת. עם זאת, חז"ל דייקו מפסוקי התורה: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" שהכיור צריך להכיל מים בכמות המספיקה לארבעה כהנים לפחות‏[4]. על פי ניסויים שנערכו במכון המקדש, כמות המים המספיקה לקידוש ידיים ורגלים נאמדת בליטר בערך, ומכאן שעל הכיור להכיל לפחות ארבעה ליטרים.

בנוסף,יש דעה שאומרת כי הכינו את הכיור לפי גודל גופו של משה רבינו. למרות שמשה השתמש בכיור רק פעם אחת-בשיבעת ימי המילואים, עדיין הגודל הוכן ונבנה לפי גודלו של משה רבינו. [דרוש מקור]

מקור מי הכיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי חז"ל מופיעה מחלוקת בשאלה האם מי הכיור צריכים להיות מי מעיין דווקא, או שכל מים כשרים לשם כך‏[5]. ההלכה נפסקה כדעה השנייה‏[6], אם כי, כנראה שמבחינה מעשית בדרך כלל היו מי הכיור מי מעיין‏[7].

תולדות הכיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיור במשכן המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הכיור הראשון הכינו מנחושת שנלקחה מהמראות של נשות ישראל.‏[8]

Cquote2.svg

ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו

Cquote3.svg

‏‏

חז"ל מסבירים, שהמראות צובאות הן מראות של נשים שהתייפו בעזרתן, כדי לחזק את התא המשפחתי בזמן השעבוד במצרים, וכדי להרבות את הילודה בעם ישראל. משה רבנו סבר שאין זה ראוי להשתמש לכיור במראות אלו, שיש בהן אלמנט של תאווה, וה' הורה לו להשתמש בהן, כי בזכות נשים אלה ומעשיהן עם ישראל החזיק מעמד במצרים. ‏[9].

הכיור בתקופת בית ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מלכים מתוארים הכיורים שבנה שלמה כשבנה את בית המקדש, ומצוין שם שהוא בנה עשרה כיורות, והעמיד אותם על "מכונות" מפוארות, שניתן היה לנייד אותן‏‏‏[10]:

Cquote2.svg

וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת, נְחֹשֶׁת: אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת, לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת.

Cquote3.svg

"ארבעים בת" נאמדים בכמטר מעוקב אחד של מים, וכך הספיקה תכולת כל כיור לקידוש ידיים ורגלים מאות פעמים.

בנוסף לכיורים, בנה שלמה את ה"ים", בריכת נחושת גדולה ומעוטרת, שעמדה על שתים עשרה דמויות פרים עשויים נחושת. קוטרו של ה"ים" היה עשר אמות, והכיל אלפיים בת, כ- 50 מ"ק מים‏[11]. ה"ים" התמלא ממעיינות באזור ירושלים‏[12], וממנו מילאו את הכיורים. בריכה זו נשדדה על ידי הבבלים, עם חורבן הבית הראשון‏[13].

תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה מספרת, שלכיור היו שני ברזים בלבד, עד שכהן גדול בשם "בן קטין" יצר כיור חדש, ובו שנים עשר ברזים‏[14]. הדבר נעשה כדי לאפשר לכהנים שעוסקים בקרבן התמיד ובעבודות הנלוות לו לקדש את ידיהם ורגליהם בבת אחת.

פריט נוסף שחידש בן קטין הוא המוכני, מדובר במנוף (או גלגלת) עשוי עץ, שבעזרתו הורד הכיור במשך הלילה לבור מים בבית המקדש, והועלה למחרת. הדבר נועד למנוע מן המים שהיו בכיור במשך הלילה להיפסל ב"לינה"‏[15]. פירוש הדבר: כל דבר ששוהה בכלי קודש במשך הלילה - נפסל בהגיע עלות השחר. ממילא, מים שנשארו בכיור במשך הלילה היו נפסלים בהגיע הבוקר, והיה צורך לשפוך אותם ולהביא מים חדשים. על ידי המוכני שהו המים שבכיור במשך הלילה בבור מים, ולכן לא נפסלו. על פי המתואר במשנה, בשעת הפעלתו של המוכני נשמע קולו למרחק רב.

בדברי הרמב"ם[16] מופיע תיאור אחר לגמרי של המוכני: מדובר בכלי נוסף מעל הכיור, שלא הוקדש אלא נחשב כחפץ רגיל, ללא קדושה‏[17]. מכיוון שכלי זה לא התקדש - המים שנמצאו בו לא נפסלו בלינה. כלי זה הוא שהכיל את רוב מי הכיור, ורק בשעת הצורך, כאשר כהן רצה לקדש את ידיו ורגליו, הוא הפעיל מנגנון שהזרים את המים מן המוכני אל הכיור, וקידש את ידיו ורגליו מן המים שבכיור. באופן כזה, לא היו בכיור מים בקביעות, אלא רק לפי הצורך הנדרש לקידוש, ובסוף היום לא היו בו מים שנפסלו.

שחזור הכיור בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון המקדש, האמון על שחזור כלי המקדש במתכונתם ההלכתית, שיחזר גם את כיור הנחושת. תחילה נעשה כיור המכיל כמה עשרות ליטרים ובו ששה ברזים, ובתחילת שנת תשס"ט נחנך ברוב עם כיור חדש ומשוכלל, המכיל מאות ליטרים, ונותן מענה לבית מקדש מתפקד ופעיל. המוכני בכיורים אלו נעשה על פי שיטתו של הרמב"ם שהוזכרה לעיל.

המכון עומד לפרסם מחקר נרחב על הכיור והשאלות ההלכתיות שליוו את עשייתו. מגמת המכון איננה שחזור במובן ההיסטורי, ליצור העתק זהה לחלוטין לזה שהיה במקדש או במשכן בכל פרטיו. לדידו של המכון, העיקר הוא ליצור כלי העונה לדרישות ההלכה וכשר לשימוש במקדש. בין השאר נבחנה אפשרות השילוב של טכנולוגיה מודרנית וידידותית לסביבה, כדוגמת חימום המים בעזרת אנרגיה סולרית, ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמות, פרק ל', פסוקים י"ז-י"ט
  2. ^ הרמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ו (במהדורות המדויקות) מונה את הכיור ואת כנו כשני כלים נפרדים.
  3. ^ ספר שמות פרק כה
  4. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כא עמוד ב
  5. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כב עמוד ב
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ה הלכה יב
  7. ^ תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג הלכה ח
  8. ^ ספר שמות, פרק ל"ח, פסוק ח'
  9. ^ מדרש תנחומא, פרשת פקודי, סימן ט'
  10. ^ ספר מלכים א', פרק ז', פסוק ל"ח
  11. ^ מלכים-א ז,כג-כו
  12. ^ תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג הלכה ח
  13. ^ ירמיהו נב,כ
  14. ^ משנה מסכת יומא פרק ג משנה י
  15. ^ משנה מסכת יומא פרק ג משנה י, ומסכת תמיד פרק א משנה ד ופרק ג משנה ח. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כ עמוד א.
  16. ^ משנה תורה, הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה יח
  17. ^ על מנת שכלי יהיה קודש, על האדם לומר שכלי זה יהיה מעתה שייך לאוצר המקדש, או שהכלי ייקנה מהכסף המצוי באוצר המקדש. המוכני, לעומת זאת, נקנה מכספו הפרטי של בן קטין, ולא הייתה לו כוונה להעבירו לבעלות אוצר המקדש, ולפיכך הוא נשאר במעמד של חפץ רגיל.