כינורו של רוטשילד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כינורו של רוטשילדרוסית: Скрипка Ротшильда) הוא סיפור קצר מאת הסופר הרוסי אנטון צ'כוב.

פרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כינורו של רוטשילד" התפרסם לראשונה בחודש פברואר 1894 בעיתון "רוסקייה וידומוסטי" (Русские ведомости), גיליון 37. באותה שנה הוא נדפס שוב בקובץ סיפורים.

בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור ראה אור במספר תרגומים לעברית:

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיבור הראשי הוא יעקב איבאנוב המכונה "ברונזה", איש קר, ממורמר ומנוכר לסביבתו. הוא בן שבעים וחי עם אשתו, מארפה, בדלות ועוני בעיירה קטנה ומתפרנס משני עיסוקים: בניית ארונות מתים ונגינה בכינור. יעקב מחשב כל הזמן את כספו כשהחיסכון הופך למטרה בפני עצמה. אהבתו היחידה של יעקב היא נגינה בכינור. למרות היותו אנטישמי, ניגן לפרנסתו באירועים יהודיים, בלית ברירה.

יום אחד חולה מארפה וגוססת. גסיסתה גורמת לו למחשבות של חרטה וצער על התנהגותו המזלזלת, הקרה והאדישה כלפיה. ערב מותה, היא מזכירה לו על עברם המשותף, אך יעקב אינו זוכר. לעת בוקר, מתה מארפה ויעקב ממשיך בחשבון הנפש שלו כאשר הוא נזכר כמה הייתה מסורה כלפיו.

בלוויה של מארפה, חוזר שוב יעקב לדפוס הקבוע של מחשבה על ההפסד, כשדאג לכל הוצאות הלוויה בעצמו כדי שלא יצטרך לשלם, ואף שמח על בניית ארון הקבורה. כשהוא מגיע הביתה הוא חווה לראשונה את הבדידות ומתחיל לחשוב ולהרהר על מארפה ולהצטער על מותה. תוך כדי הרהורים אלו, נקלע בדרכו יהודי בשם רוטשילד, שבא להזמינו לנגן בתזמורת ולהחליף נגן אחר אשר חלה. יעקב כל כך שקוע בחשבון הנפש שלו, שהוא תופס את רוטשילד כקורבן ומתנפל עליו בקללות ובמכות, עד אשר היהודי נאלץ לברוח. יעקב הולך לנהר שם הוא מתרכך ונזכר באשתו.

מאוחר יותר בסיפור, מגיע לביתו של יעקב רוטשילד, אשר נשלח לקרוא ליעקב שינגן בחתונה. רוטשילד שעדיין מבולבל ממפגשו הקודם עם יעקב, חושש להתקרב אליו ומתחנן שלא יכה אותו, אך יעקב מפתיע אותו בחביבותו ומתנצל בפניו על כך שלא יוכל לנגן באירוע המתוכנן מכיוון שהוא חולה.

מחלתו של יעקב מחמירה וכשהוא שוכב על ערש דווי, בקשתו האחרונה היא לתת את הכינור לרוטשילד, לאות פיוס. בקשה זו, מביעה למעשה את כל התהליך שעבר יעקב במהלך הסיפור: את חשבון הנפש שלו, את כאב ההחמצה שלו ואת התחברותו מחדש לטבע ולאנושות. מאז, הכינור הופך להיות כלי הנגינה של רוטשילד.

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין היהודי-רוסי הצעיר בנימין פליישמן, שלמד בשנים 19391941 אצל דמיטרי שוסטקוביץ' בקונסרבטוריון של לנינגרד, חיבר בהשפעת מורו אופרה במערכה אחת בשם "כינורו של רוטשילד", המבוססת על סיפורו של צ'כוב, ובה עשה שימוש מסוים במוטיבים מוזיקליים ‏יהודיים. פליישמן נהרג בקרב בספטמבר 1941, וכששמע שוסטקוביץ על מותו, במאי 1941, הזמין מהוריו של פליישמן עותק של יצירתו, ובפברואר 1944 סיים אותה ותזמר אותה.‏[2]

מחזהו המאוחר של חנוך לוין "אשכבה" מבוסס על שלושה מסיפוריו של צ'כוב: "כינורו של רוטשילד", "יגון" (מועקה) ו"בבקעה". הזקן והזקנה שמופיעים במחזה הם פרפרזה על יעקב ברונזה ומארפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברל רויזן, 'אנטון פבלוביץ' צ'כוב ודמויות יהודים ביצירותיו', בספרו דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית: עיונים ספרותיים היסטוריים, קיבוץ שמיר: [חמו"ל], תשס"ג, עמ' 123–136.
  • Leonid Livak, The Jewish Persona in the European Imagination: A Case of Russian Literature, Stanford, Calif.: Stanford University Press (Stanford Studies in Jewish History and Culture), 2010.‎

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור בתרגום לעברית:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גילה רמרז-ראוךל"א אריאלי (אורלוף): חייו ויצירתו, תל אביב: פפירוס ('מראה מקום: סדרת עיונים בספרות העברית'), תשנ"ב 1992, עמ' 23.
  2. ^ Judith Kuhn, Shostakovich in Dialogue: Form, Imagery and Ideas in Quartets 1-7, Farnham, England; Burlington, VT: Ashgate, 2010, pp. 44-45; כרוניקה ספרותית, על המשמר, 17 בנובמבר 1944; ראובן לויתן, "כינורו של רוטשילד", מעריב, 30 במרץ 1962.