כיפה (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כיפות סרוגות למכירה בירושלים, יוני 2004
כיפות מעוצבות עם סמלים מהתרבות הפופולרית

כיפה היא פיסה דקה ולרוב עגולה של בד או סריג, שחובשים על ראשם יהודים דתיים כסימן ליראת שמים. גם אנשי דת נוצרים ומוסלמים אדוקים בדתם נוהגים לחבוש כיפה.

גברים דתיים נוהגים לחבוש כיפה במשך כל שעות היום. בין החילונים ישנם רבים החובשים כיפה בעת השתתפותם בטקסים דתיים, כגון לוויה או בכניסתם לבית כנסת. נשים קונסרבטיביות ורפורמיות חובשות כיפה לעתים, בעיקר בשעת תפילה ולימוד תורה.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיסוי הראש היה פריט לבוש נפוץ בעת העתיקה. ביהדות, הכהנים היו מצוּוים לעבוד בבית המקדש כשמגבעת לראשם, אם כי לא הייתה חובה לכיסוי הראש, וכך למשל בעת עשיית גורלות בבית המקדש היה נהוג להסיר את מצנפתו של מי שמתחילים בו את מניין הגורל. בשלהי תקופת בית שני ובתקופת המשנה, היו הסודר, הכובע או הטלית פריט לבוש מצוי, והם מוזכרים כחלק משמונה עשר פריטי הלבוש בברייתא במסכת שבת.

מבחינת ההלכה ישנן שתי רמות חיוב לחבישת הכיפה:

  1. בעת כניסה לבית כנסת או בעת אזכרת שם שמיים (כגון באמירת ברכה), בהם חבישת הכיפה היא חיוב דרבנן קדום המוזכר לראשונה במסכת סופרים[1] ונפסק להלכה על ידי רבנו ירוחם, ולאחר מכן גם בשולחן ערוך[2].
  2. חבישת הכיפה במהלך היום כולו, כמנהג חסידות המעורר ליראת שמים, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל הקהל, עד שנקבע בהלכה כאיסור ללכת 4 אמות ללא כיסוי ראש‏[3].

מקורות ראשונים המייחסים משמעות דתית לכיסוי הראש במהלך היומיום מובאים בתלמוד בבלי במסכת שבת. תחילה מוזכר שעל דיינים לשבת בכיסוי הראש, וכן ישנה ברייתא האומרת שעל המבקר את החולה להתעטף (בראשו), כשבשניהם מבאר רש"י שהסיבה היא מפני מורא השכינה. המקור המפורסם יותר הוא לגבי האמורא רב נחמן בר יצחק, שלפי המסופר שם (דף קנו ב), בילדותו ניבאו עליו ה"כלדאים" (חוזים בכוכבים) שיגדל כגנב, בעקבות זאת ציוותה עליו אמו שיכסה תדיר את ראשו ליראת שמים ושיבקש רחמים שלא יגדל כגנב. ואכן, מסופר כי כשאירע לו מקרה שנשמט סודרו מראשו הוא מיד התאווה לגנוב. מקור נוסף מובא אף הוא באותה המסכת: "מסכת שבת, דף קיח ב". אמרה זו מופיעה במקום אחר בליווי הנימוק: "רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי (=הלך) ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי" (דף לא א). אמרות אלו מובאות כמקור לפסיקתו של ר' יוסף קארו: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (שולחן ערוך, אורח חיים ב,ו); אולם ברור שהתופעה חלחלה בצורה כזו או אחרת בקרב העם מאות שנים רבות קודם לכן.

יש מהפוסקים שקבעו כי יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של "בחוקותיהם (=של הגויים) לא תלכו", מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש. פוסקים אחרים חידשו שמכיוון שכיום המנהג הוא ללכת עם כיפה, נחשב המקום המכוסה בכיפה כחלק מהמקומות המכוסים שאסור לגלות אותם (גם אצל גברים) מפני צניעות‏[4].

מפסיקת הפוסקים הראשונים ניתן להסיק כי חבישת כיפה לא הייתה רווחת באותה עת מחוץ לבית הכנסת. נהוג להניח כי חבישת כיפה כמעשה של יום יום, במהלך כל היום אצל אשכנזים החלה רק אחרי פרסומו של שולחן ערוך ב-1565; ביהדות הקראית למשל לא נהוג ללכת עם כיפה מחוץ לבית הכנסת. אולם למרות זאת, הואיל והכיפה נתפסת כיום כבסיס ליראתו של האדם, נהוג בקרב היהדות האורתודוקסית לטשטש את חידושו של המנהג, וכך נפוצים שם לדוגמה איורים המציירים דמויות מקראיות כשכיפה לראשם אף על פי שיש בכך אנכרוניזם.

חבישת כיפה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקסים דתיים שונים מחולקות לעתים קרובות כיפות עבור אלה שאינם נוהגים לחבוש כיפה כדרך קבע.

גדולי הפוסקים האחרונים, ובהם שולחן ערוך הרב והמשנה ברורה, ראו את כיסוי הראש כאקט הכרחי של צניעות וכחובה הלכתית.

בדורנו, הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יחווה דעת", מביא שלדעת רוב פוסקי זמננו ישנה חובה בלבישת כיפה. הרב שי פירון מביא טעם נוסף בנוסף לטעם המקורי. טעם זה הוא ש""הכיפה היא סמל האדם הדתי. יש בה ביטוי להשתייכות, להזדהות כמו גם לקבלת העול הנגזרת מהיותנו חלק משומרי תורה ומצוות." בהמשך תשובתו מסביר הרב פירון את חשיבות הכיפה כסמל וכגורם מלכד: "הכיפה הינה גורם משמעותי בהצטרפותו של היחיד אל היחד, אל הציבוריות הדתית. לא רק מידת הענווה יש בכיפה אלא אלמנט מסוים של 'גאוות יחידה' והשתייכות המסייעים ליחיד לפסוע בין שבילי עולם תוהה המחפש את דרכו, את זהותו." מאידך, יש הרואים בכיפה סמל לחלוקה מזיקה בתוך עם ישראל, המגדיר ציבור אחד כ'דתי' ואת זולתו כ'חילוני'.

חילונים רבים נוהגים לחבוש כיפה במהלך טקסים דתיים, כגון לוויה, אזכרה וקידוש. באופן אירוני, בישראל רווח בעשורים האחרונים מנהגם של חשודים ונאשמים רבים, שאינם דתיים, בחקירות ובמשפטים פליליים, לחבוש כיפה לראשם, בעיקר בהופעתם בבית המשפט.

מקורות לאי-חבישת כיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהרש"ל, שחי ופעל בזמנו של ר' יוסף קארו במאה ה-16, סבור כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש לגבר; בתשובה לשאלה על המנהג לכסות את הראש בשעת עשיית דבר קדושה, ענה מהרש"ל: "אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי". הוא סבור כי רב הונא פעל מתוך מידת חסידות, שאינה מחייבת את כלל הציבור. הוא אף מצר על מנהגי הציבור בימיו שמחמירים בזוטות ומקילים בחמורות: "משמע דווקא בקומה זקופה הוא איסור, אבל בגילוי הראש אין בו איסור, אלא שרב הונא החמיר על עצמו מכוח מידת חסידות; ועכשיו הוא להפך - בקומה זקופה אינם נזהרים, ואדרבה הגאים והעשירים הולכים נטויי גרון, ובגילוי הראש נזהרים לא מחמת חסידות, אלא סוברים דת יהודית הוא" (שו"ת מהרש"ל סימן עב). מסקנתו היא, שרק כאשר אדם עוסק בדבר קדושה (כמו תפילה), עליו לכסות ראשו (ואף זאת ממידת חסידות), אך אין חובה לכסות הראש במצבים אחרים. הגאון מווילנה, הגר"א, שחי במאה ה-18, פסק כי כיסוי ראש הוא רק ממידת הקדושים העוסקים בעבודת ה'[5]. פוסק ההלכה הרב יוסף קאפח אמר בתשובה לשאלה, שאין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש, אלא שחבישת כיסוי ראש ראויה ומכבדת את האדם.

יחד עם זאת, פוסקים שונים פסקו כי מאחר שאין חיוב הלכתי חד-משמעי בנושא, מותר ליהודי ללכת בגילוי ראש כאשר כיסויו עלול להביא אותו לסכנה. בנוסף, נקבע כי בעיסוקים בהם חבישת כיפה עלולה לסכן את האדם יהא האדם פטור מחבישתהּ.

זיהוי חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום יכולה הכיפה לרמוז על החוג והזרם הדתי שאליו משתייך החובש אותה. כיפה שחורה חובשים לרוב חרדים; כיפה סרוגה (שצבעיה מגוונים) חובשים דתיים לאומיים ציוניים; כיפה סרוגה לבנה גדולה (ירמולקה) חובשים אנשי העדה החרדית וחסידי ברסלב; וכיפת לבד יחבשו בדרך כלל יהודים מיהדות התפוצות וכאלה שאינם רוצים להשתייך לשום ציבור. בתוך ההגדרות הכלליות הללו ישנם תתי-גוונים רבים, שיש בהם כדי להעיד על השתייכותו החברתית של חובש הכיפה ועל מידת אדיקותו, כמו גם בגודל הכיפה ובמידת הצמדתה לראש.

בעשורים האחרונים התפתחה האופנה בקרב צעירים חובשי כיפות סרוגות לסרוג דוגמאות וסמלים שונים על הכיפה עצמה (החל מהיחידה הצבאית שאליה משתייך החובש וכלה בקבוצת הספורט האהובה), ואף להביע על גביה דעות פוליטיות.

"שבבניקים" עשויים לחבוש במהלך פעילויות מסוימות כיפה המייצגת זרם דתי שונה, בדרך כלל זרם דתי הנחשב אדוק פחות בעיני הזרם שאליו הם משתייכים, כדי שלא לבייש את הזרם הדתי אליו הם משתייכים.

גודל וצורת הכיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה דעה של רבי שלמה קלוגר (ה"חכמת שלמה") שלפיה על הכיפה להיות בגודל שיכסה את רוב הראש; אך מרבית הפוסקים חלקו עליו וסברו שדי שחלק מהראש יכוסה, ומכל מקום רבים כתבו שצריך שהכיפה תראה מכל צדדי הראש, כך מכל צד שיסתכלו על האדם יראה שחובש כיפה.

חבישת כיפה אצל נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות האורתודוקסית רק גברים נוהגים לחבוש כיפה. על פי דין הגמרא[6] נשים חייבות לכסות את שער ראשן מחמת הצניעות, אך דין זה מקויים באמצעות כיסוי ראש מיוחד לנשים או פאה נכרית. מאידך, ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית יש נשים החובשות כיפה בשעת התפילה על מנת להשוות את הנהגתן הדתית לזו של גברים.

סוגי כיפות (גלריה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יד, טו
  2. ^ או"ח, צא, ג
  3. ^ אורח חיים ב,ו
  4. ^ שולחן ערוך הרב סימן ד'.
  5. ^ ביאור הגר"א סימן ח' ס"ק ו'
  6. ^ במסכת כתובות דף עב', מביאה מדרש הלכה על הפסוק "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה, י"ח) שנאמר לגבי סוטה, שלומד מציווי מיוחד לפרוע את ראש האישה הסוטה לפני השקייתה, שיש חובת כיסוי הראש לאשה מהתורה.
  7. ^ דנצ'ו ארנון, כובעים בראש, תל אביב: עם עובד, תשנ"ה 1995, עמ' 93.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.