כלורלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלורלה (שם מדעי: Chlorella) היא סוג של אצה חד תאית בגודל של 2 עד 10 מיקרון. האצה נתגלתה בשנת 1890 על ידי המיקרוביולוג ההולנדי בייג'רניק (Beijernick). באמצעות תהליך הפוטוסינתזה האצה יכולה להכפיל את עצמה במהירות תוך שימוש באור השמש, מים, פחמן דו-חמצני וכמות קטנה של מינרלים כדי להתרבות. השם כלורלה נגזר מהמילה היוונית chloros שמשמעותה "ירוק" ומהסיומת הלטינית ella שמשמעותה "קטן".

גם השימוש בה לראשונה יוחסו לכלורלה סגולות של תוסף חלבון לא יקר המסייע לתזונה האנושית. המצדדים באצה מדברים על יתרונות נוספים בצריכתה כגון: שמירה על המשקל, מניעת סרטן ותמיכה במערכת החיסונית.

כלורלה כמקור מזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלורלה נחשבת למקור מזון רב גוני בשל מגוון חומרים מזינים חיוניים המרכיבים אותה: כאשר היא מיובשת, האצה מכילה בסביבות 45% חלבון, 20% שומן, 20% פחמימות, 5% סיבים ו - 10% ויטמינים ומינרלים. הרכבה המגוון של הכלורלה הופך אותה לאחד ממקורות המזון העשירים ביותר בעולם. בשונה מתוספי תזונה שפותחו ובודדו באופן מלאכותי, המרכיבים התזונתיים באצה מגיעים כמכלול טבעי ושלם.

חלבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריכוז הגבוה של החלבון בכלורלה מכיל חומצות אמינו חיוניות ומופיע בריכוז הגבוה כמעט פי שלושה מריכוזי החלבון במזונות המגיעים מן החי. בנוסף, בשונה מחומצות האמינו המורכבות המגיעות מן החי, החלבון בכלורלה מגיע בצורת חומצות אמינו מבודדות – דבר שמקל על ספיגתן בגוף האדם [1]. בהקשר זה איכות הכלורלה היפנית נחשבת גבוהה נוכח ריכוז חלבון גבוה שעולה על 60%.

חומצות גרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריכוז חומצות הגרעין באצה הוא הגבוה ביותר מבין צורות החיים המוכרות כיום: כ 3% RNA וכ- 0.3% DNA (1). לשם השוואה, בקרב סרדינים הנחשבים לאחד המקורות העשירים בחומצות גרעין – ריכוזן אינו גבוה מ- 0.6%. חומצות הגרעין אמונות על תהליכים של גדילה, שיקום והתחדשות התאים.

ויטמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצת הכלורלה מכילה ריכוז גבוה יותר של ויטמין B12 ביחס לריכוז המצוי בכבד בקר [2]. ויטמין זה הינו מרכיב חשוב בתזונתם של אנשים צמחוניים.

כלורופיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלורלה מכילה את הריכוז הגבוה ביותר של כלורופיל מבין כל הצמחים המוכרים לאדם. כך למשל ריכוזו בכרלורלה גבוה פי חמישה מאשר ריכוזו בעשבי חיטה ושעורה [3]. הכלורופיל, אחד המרכיבים בתהליך הפוטוסינתזה, נמצא יעיל בעצירת התפתחות זיהומים, טיהור הגוף מרעלים והפחתת תהליכים דלקתיים.

תהליך ההפקה של האצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהאצה גדלה באופן טבעי, לצורך הפקה המונית מגדלים אותה באופן מבוקר בבריכות מים מתוקים עגולות. כדי לאפשר לאדם לעכל את החומרים המזינים הרבים המצויים באצה פותח הליך הפקה השובר באופן מכני את דופן האצה ואינו פוגע בחומרים המזינים המצויים בה. לאחר מכן טוחנים את האצות לאבקה ומפיקים ממנה טבליות [4].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה - 40' ותחילת שנות ה - 50' ראו בכלורלה מקור מזון מבטיח שעשוי לסייע במציאת פתרון למשבר הרעב העולמי, זאת בשל ראיית האצה כמקור מזון באיכות גבוהה שעלות הפקתו נמוכה.

הפוטנציאל הגלום באצה גרם לגופים רבים לבצע בה מחקרים, לרבות קרן רוקפלר והוועדה לאנרגיה אטומית. בעקבות מלחמת העולם השנייה והגידול באוכלוסייה החריפה בעיית המזון העולמית בכלל והפקת בשר בפרט – בשל העלויות היקרות וצריכת האנרגיה הגבוהה.

אחת מדרכי ההתמודדות עם המחסור במזון הייתה לחקור את משאבי הים הלא מנוצלים אשר אצת הכלורלה נמנתה עליהם. בדיקה ראשונית שבוצעה על ידי מכון המחקר בסטנדפורד הראתה כי האצה המיובשת מכילה כ 50% חלבון [5]. יעילות הפוטוסינתזה של האצה הובילה למסקנה שביכולתה לייצר יותר חלבון לכל יחידת שטח בהשוואה לכל צמח אחר, אך ממצאי המחקרים השונים לא הובילו להפקה המונית של האצה. זאת למרות התייחסותה של הספרות המדעית לאצה כפתרון אמיתי לבעיות הרעב והצפי כי בעתיד בריכות הגידול של האצה יכילו את היבול החקלאי החשוב בעולם [6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלורלה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ley BM. Chlorella. Detroit Lakes, MN, U.S.A: BL Publications, 2003
  2. ^ Lee WH, Rosenbaum M. Chlorella. McGraw-Hill, 1987
  3. ^ Pitchford P. Healing with whole foods. Berkeley, California, U.S.A: North Atlantic Books, 2002
  4. ^ Merchant R, Andre C. Dietary supplementation with Chlorella pyrenoidosa produces positive results in humans with cancer or suffering from certain common chronic illnesses. JANA 2001;4(2):31-8.
  5. ^ Belasco, Warren (July 1997). "Algae Burgers for a Hungry World? The Rise and Fall of Chlorella Cuisine". Technology and Culture 38 (3): 608–34
  6. ^ Burlew, John, ed. (1953). Algal Culture-from Laboratory to Pilot Plant. Carnegie Institution of Washington. p. 6.