כלכלה השתתפותית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה השתתפותיתאנגלית: Participatory Economics או בקיצור Parecon) היא מערכת כלכלית תאורטית המבוססת על תהליך קבלת החלטות השתתפותי המדריך את הקצאת המשאבים והצריכה בחברה נתונה. המערכת היא תחליף הן לכלכלת השוק הקפיטליסטית העכשווית, והן לכלכלה המתוכננת הסוציאליסטית, ומתוארת כ-"חזון כלכלי אנרכיסטי" ‏[1]. המערכת נהגתה על ידי האקטיביסט והוגה הדעות הפוליטי, מייקל אלברט, ועל ידי הכלכלן הרדיקלי רובין האנל, בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20.

הערכים הבסיסיים שפאראקון מבקשת ליישם הם שוויון, סולידריות, מגוון וניהול עצמי. היא מציעה להשיג את המטרות הללו בעיקר באמצעות העקרונות והמוסדות הבאים:

  • מועצות עובדים וצרכנים הפועלים בשיטות של ניהול עצמי בקבלת החלטות.
  • מכלול משרתי מאוזן
  • תגמול על פי מאמץ והקרבה
  • תכנון השתתפותי

אלברט והאנל מדגישים שפאראקון מתייחסת רק למערכת כלכלית חלופית ושהכרחי שיתלוו אליה חזונות אלטרנטיביים החשובים במידה שווה בתחומים של פוליטיקה, תרבות ושארות. סטפן ר. שלום החל לכתוב על חזון פוליטי השתתפותי אותו הוא מכנה בשם פארפוליטי. יוצאי התאוריה מציעים אלמנטים של אנרכיזם בתחום של פוליטיקה, קוסמופוליטיות בתחום של תרבות, ופמיניזם בתחום המשפחה ויחסי המגדר, כבסיס אפשרי לחזונות חלופיים עתידיים בתחומים אלו של החברה.

המסגרת המוסדית של כלכלה השתתפותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון קבלת ההחלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהעקרונות המרכזיים בפאראקון הוא שלכל אחד צריכה להיות אפשרות להביע את עמדתו בנוגע לכל החלטה, בהתאמה למידה בה הוא מושפע מההחלטה. לדוגמה, לאדם המשתמש באופן בלעדי בשולחן עבודה כלשהו בעבודתו, צריכה להיות שליטה מוחלטת על סידור וארגון השולחן שלו, כל עוד הארגון שהוא בוחר לא פוגע בצורה משמעותית באחרים. אותו הגיון מרמז שבהקשרים יותר חברתיים, תהליך קבלת ההחלטות יהיה יותר מבוזר וכוללני, בהתאמה למידה ההשפעה על האנשים. רובין האנל הסביר את העקרון בהשתמשו בדוגמה של זיהום אוויר:

"אם רק תושבי הרובע השני של וושינגטון הבירה מרגישים שהם מושפעים לרעה מ[חומר מזהם שמשוחרר לאוויר ברובע השני, אזי הרובע השני הוא האזור הרלוונטי. אך אם הפדרציה שמייצגת את תושבי כל הרבעים של וושינגטון הבירה מחליטה שהגורם המזהם מהרובע השני משפיע על תושבי כל הרבעים, אזי כל העיר וושינגטון היא האזור הרלוונטי...אולם, ההליך המתואר לעיל בתהליך התכנון השנתי מגן על הסביבה בצורה מספקת רק אם התושבים כיום באזור המושפע הם היחידים שמושפעים לרעה. בעוד זהו המקרה בחלק מהגורמים המזהמים, לעתים קרובות הדורות הבאים סובלים ממחיר גבוה יותר מהמחיר שמשלמים היום על הזיהום. האינטרסים של הדורות הבאים צריכים להיות מוגנים לטווח הארוך בתהליך השתתפותי ועל ידי תנועה חברתית פעילה להגנת הסביבה." ‏[2]

לעתים קרובות מתייחסים לעקרון תהליך קבלת ההחלטות הנ"ל כניהול-עצמי. בפאראקון, הוא מרכיב תחליף לתפיסה הכלכלית המקובלת של חופש כלכלי, שהמחברים טוענים שהיא תפיסה בלתי מתאימה ומטעה, שאינה מסוגלת לספק הדרכה יעילה למצבים בהם חירויות של בני אדם מתנגשות אחת עם השנייה. הם טוענים שהמעורפלות של התפיסה אפשרה את הניצול שלה על ידי אידאולוגים קפיטליסטים. בספריו "הא-ב של פוליטיקה כלכלית" ו-"צדק כלכלי ודמוקרטיה", האנל מציע ביקורת על התפיסה המקובלת כפי שנוסחה על ידי מילטון פרידמן בספרו "קפיטליזם וחירות". לדוגמה, האנל טוען שהבעיה הראשונה עם דרכו של פרידמן להמשגת הרעיון שאנשים צריכים לשלוט על החיים הכלכליים של עצמם, היא בפתירת כל הבעיות על ידי שיטה לא ברורה של זכויות רכוש. הבעיה השנייה היא שבעוד פרידמן והוגים קפיטליסטים אחרים מדברים רבות על חופש כלכלי, הם אינם מדברים כמעט בכלל על מה היא שיטת זכויות הרכוש הראויה. מה שחסר, על פי האנל, הוא נסיון לפתח קריטריונים לחלוקת זכויות רכוש ראויה.

מועצות צרכנים ומועצות יצרנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת ליישם את עקרון קבלת ההחלטות, חברת פאראקון תהיה מאורגנת במועצות צרכנים ומועצות יצרנים. אנשים רבים ישתתפו בשני סוגי המועצות. אלו יהיו המקבילות, בהתאמה, למועצות עובדים.

גאוגרפית, מועצות אלו ישכנו ככל הנראה במועצות שכונתיות, מועצות רבעים, מועצות עירוניות או אזוריות ומועצות ארציות. החלטות יתקבלו על ידי קונצנזוס, החלטות רוב או על ידי אמצעים אחרים המתאימים לעקרון. השיטה הטובה ביותר תוחלט על ידי כל מועצה.

החלטות מקומיות כגון בנייה של מגרש משחקים ייעשו אולי במועצות הצרכנים הרובעית או העירונית, ככל הנראה באינטראקציה הן עם מועצת היצרנים העירונית והן עם מועצת היצרנים הארצית. החלטות ארציות, כגון בנייה של מערכת מהירה של תחבורה ציבורית, יוחלטו על ידי מועצת הצרכנים הארצית, ככל הנראה באינטראקציה עם מועצות יצרנים עירוניות בעיר בה החומרים מיוצרים, או עם מועצות יצרנים ארציות או בינלאומיות.

מועצות היצרנים יתאמו עם מועצות במקומות העבודה בכל מקום עבודה, ומקומות עבודה דומים יצתוותו עם מועצות מתאימות במרחבים גאוגרפים גדולים יותר. לדוגמה, מועצת בית הדפוס בנהריה, תיצור קשרים עם מועצת בית הדפוס הארצית, שתיצור קשרים עם מועצת בתי הדפוס באירופה או במזרח התיכון, וכך הלאה.

גמול על מאמץ והקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי הכלכלה ההשתתפותית מחזיקים בדעה שזה לא שיוויוני, וגם לא יעיל לתגמל אנשים על בסיס בעלות על רכוש (בעל הרכוש בחברה קפיטליסטית זכאי לרווחים שהצטברו מהשימוש בו). כמו כן, הם דוחים את הטענה שאדם מתוגמל על בסיס התוצרת שלו לחברה, מאחר שלא נלקחים בחשבון גורמים כמו כוח התאגדות, חוקים (שכר מינימום, זכויות קניין) וסטאטוס חברתי (מגדר וגזע). לכן, הכלכלה ההשתתפותית תומכת כעקרון מרכזי בתגמול על מאמץ והקרבה, משמע, משך זמן עבודתך, הקושי שבעבודתך, וההקרבה הכרוכה בכך. לכן אדם שעובד בכרייה – שנחשבת עבודה מסוכנת, לא נוחה ואינה מעניקה שום כוח לעובד – יקבל הכנסה גבוהה יותר ממישהו שעובד במשרד את אותו מספר שעות, מה שיאפשר לכורה לעבוד פחות שעות, וכך הנטל של עבודות מסוכנות ושדורשות הרבה מאמץ יחולק בין האוכלוסייה.

אדם לא ירוויח יותר עקב העובדה שהוא מכר יותר, במחיר יותר גבוה, או על פי כשרונות ומיומנויות. התגמול הוא על פי מאמץ והקרבה, אך אלו צריכים להיות יעילים מבחינה חברתית.

המאמץ וההקרבה ייקבעו על ידי העמיתים לעבודה שלנו, או על ידי אלו שמונו לכך במקום העבודה, אם זו הגישה שמועצת העובדים החליטה שהיא המתאימה ביותר.

בנוסף, פאראקון מאפשרת מרחב תמרון מסוים, וויתור על עקרון גמול על מאמץ. מוצע שאנשים עם מוגבלויות שאינם מסוגלים לעבוד (ילדים, קשישים, ועובדים שבאופן לגיטימי לא יכולים לעבוד באופן זמני עקב נסיבות שונות), יתוגמלו על פי צורך. משמע, פאראקון מניחה שתהיה מחויבות לכל אדם מבוגר שיכול לעבוד, לבצע עבודה יעילה מבחינה חברתית כדרישה לשם קבלת תגמול. אף כי זה נעשה בהקשר של חברה שמספקת שירותי בריאות וחינוך בחינם - קורסים של הכשרה במיומנויות שונות, והחופש לבחור בין מקומות עבודה שבנויים באופן דמוקרטי עם עבודות מאוזנות שמספקות העצמה ואינן כפויות.

תכנון כלכלי – משוב חוזר ורציף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל תקופת תכנון תתחיל בכך שוועד מארגן, שישתמש בתוצאות שנה שעברה כמדריך, יכריז על "מחירים רשומים" שייצגו את עלות ההזדמנות החברתית השולית המוערכת לכל הסחורות והשירותים, הון, משאבים טבעיים, וקטגוריות של עבודה. בשימוש במחירים אלה כמדריך, האזרחים יגיבו בהצעת הצריכה הפרטית שלהם, וישתתפו ביצירת הצעות צריכה קולקטיביות ברמה השכונתית, אזורית והפדרטיבית. באותו זמן, מועצות עובדים, מועצות תעשייתיות ופדרציות ייצור יגיבו בהצעות ייצור, ויתארו את התפוקות שהם מציעים לייצור ואת התשומה שהם מעריכים שתדרש לייצור.

לאחר מכן, ועדות ארגון יחשבו ביקוש-יתר והיצע-יתר, בהתבסס על ההצעות, ויתאימו את המחיר הרשום לכל סחורה או שירות, הון, משאב טבעי או קטגוריה של עבודה. בשימוש במחיר הרשום החדש, מועצות צרכנים ועובדים ופדרציות ינסחו מחדש ויגישו מחדש את הצעותיהם. עובדים וצרכנים פרטיים ימשיכו לנסח מחדש הצעות עד שתוגש הצעה שתוסכם על ידי המועצות האחרות.

החזרתיות הזו תמשיך בהתאם לשיטה מוגדרת מראש, ותסתיים תוך זמן שנקבע מראש. תוכנית כלכלית ישימה תושג כאשר לא יהיה יותר ביקוש-יתר לכל סחורה, קטגוריה של עבודה, או תשומות עיקריות.

ועדות הארגון יפעלו במידה מקסימלית של שקיפות רדיקלית תחת פיקוחן של המועצות המשתתפות, ויהיו בעלות סמכות מוגבלת של תיאום בלבד. ההחלטות האמיתיות בקשר ליצירה וליישום של התוכנית ייעשו על ידי מועצות הצרכנים ומועצות היצרנים.

מכלול משרתי מאוזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן משימות ועבודות שהן יותר נוחות מאחרות, וחלק מהמשימות יותר מעצימות מאחרות. להשגת חלוקה שיוויונית של עבודה, מוצע שכל אדם יבצע משימות שונות, שבחישוב כללי, יביאו לממוצע של נוחות ולממוצע של העצמה.

בפאראקון, למערך המטלות שמרכיב כל סוג של עבודה, יש בממוצע אותה מידה של העצמה והשפעה על איכות חיים של העובד. בכל סוג של עבודה, ישנו ערבוב של מטלות במידת קושי שונה. כל אדם עובד בעבודה על פי כישוריו ונטיותיו, אך עוסק בערבוב של מטלות בדרגות קושי שונות (שנקבעות על ידי כל העובדים במקום העבודה), כך שבסך הכל, מידת ההשפעה על ההעצמה ועל איכות החיים היא ממוצעת לכולם. על כל עובד לקבל על עצמו משימה לא נעימה ושוחקת לתקופת זמן מסוימת בכל יום עבודה או בכל שבוע. כל העובדים מבצעים גם את המשימות היותר נעימות ומעצימות במקום העבודה. בצורה כזו, העובדים חולקים ביניהם גם את הנטל וגם את היתרונות של מקום העבודה.

אפשרי גם שאדם יעבוד במשך תקופה ארוכה בעבודה בעלת דרגת קושי מסוימת, אך לאחר תקופה זו, ייאלץ לבחור בעבודה בעלת דרגת קושי שונה. לדוגמה, אדם שעובד בוועדת תיאום במשך שנה, יצטרך לעבוד לאחר מכן במפעל פלדה או במקום עבודה פחות נוח אחר, על פי בחירתו, למשך שנה. במידה ויסרב לעשות זאת, יקבל משכורת נמוכה מהמקובל לכולם. שיטה זו מבטיחה שלא יווצר מעמד של מתאמים.

על מנת שהמכלול המשרתי המאוזן יתפקד, אין אפשרות שבמקום העבודה יהיו מנהלים או בעלים, מאחר שכל המטלות מאוזנות למטרה של העצמה.

הרעיון יושם לראשונה בשנות ה-70, על ידי הוצאת ספרים שלא למטרות רווח. בשנות ה-90 נפתחו בקנדה ובארצות הברית מספר מקומות עבודה נוספים שאימצו את הרעיון של מכלול משרתי מאוזן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Albert, Michael Parecon: Life After Capitalism
  2. ^ Economic Justice And Democracy: From Competition To Cooperation pp. 198-200, Hahnel, Routledge, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]