כלכלה התנהגותית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

כלכלה התנהגותית (Behavioral economics) היא ענף במחקר הכלכלי בו משולבים היבטים מתחום הפסיכולוגיה ותורת המשחקים בעיקר בהקשרים של קבלת החלטות כלכליות. הכלכלה ההתנהגותית מאתגרת הנחות יסוד בכלכלה הקלאסית. התיאוריה הכלכלית הקלאסית מניחה כי פרטים משיאים את תועלתם האישית ומקבלים החלטות תוך אופטימיזציה, רציונליות וידע מושלם ומיידי על השוק. המחקר בכלכלה ההתנהגותית, בעיקר באמצעות ניסויים ומחקרים אמפיריים, מצביע על מגבלות, הטיות ובעיות אחרות הכרוכות בקבלת החלטות בפועל, דבר שממנו ניתן להסיק כי ההנחות התיאורטיות מן הכלכלה הקלאסית אינן מתקיימות במלואן במציאות.

התפתחות התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הכלכלית הקלאסית, במיוחד בעקבות אדם סמית', גרסה כי בני־אדם פועלים בשוק כדי לקדם את מטרותיהם. ידיעותיו של כל אדם חלקיות ומוגבלות, כשהמידע המנחה העיקרי העומד לרשותו הוא מחירם של המוצרים או השירותים בהם הוא מעוניין.

פיתוחן של תאוריות התועלת השולית של ג'בונס, ואלרה ומנגר, בשנות ה-70 של המאה התשע עשרה הוביל להדגשה של דירוג העדפות הצרכן באופן סובייקטיבי, אך ממשיכו של ג'בונס, אלפרד מרשל, הוסיף לאלו את ההבחנה החשובה, שעיצבה את פניה של התפישה הנאו־קלאסית, בהבחנה בין הטווח הקצר, בו מושלים שיקולים סובייקטיביים, מוגבלים ומוטים של צרכנים; ובין הטווח הארוך, בו השוק אכן פועל, באופן כולל, באופן קרוב יותר לאופטימלי.

הזרם המרכזי בהגות הכלכלית בעולם האנגלו-סקסי פסע בעקבותיהם של ג'בונס ומרשל, בהעמיקו את ההבחנה בין התנהגות הפרט לבין התנהגות השוק בכללו, ובהדגשה הולכת וגוברת של רמת ה"מקרו" של השוק בכללו, על חשבון העיסוק ברמת ה"מיקרו" של הפרט. דגש זה בלט במיוחד בעיוניהם של ממשיכי דרכו המוניטריים של מרשל, כמו קנוט ויקסל, אירווינג פישר וראלף ג'ורג' האוטרי.

משנות ה-20 של המאה ה-20 בלטה הנטייה למתמטיזציה בתחום החקר הכלכלי והתפתחה ההנחה כי כדי לאפשר שימוש במודלים מתמטיים ניתן לזנוח את ההעדפות הסובייקטיביות ואת ידיעותיו המוגבלות של הפרט, ולהניח קיומו של "אדם כלכלי" (הומו אקונומיקוס) הנהנה מידיעה מושלמת על פעולת השוק בכל נקודת זמן, ושהחלטותיו מבוססות על שיקול רציונלי טהור המכוון להעצמת (מיקסום) הרווח. החשיבה האקונומטרית, שראשיתה בהגותו של לאון ואלרה, הובילה כלכלנים כוסילי ליאונטייף, פרנסיס אדג'וורת', וילפרדו פארטו לפתח דגמים מתמטיים מורכבים של פעולת השוק. בעקבות פועלם פותחה תורת המשחקים מיסודם של ג'ון פון נוימן ואוסקר מורגנשטרן. במקביל, הופיעה גם ביקורת על דגמים אלו, מכלכלנים (ומתמטיקאים) כמו פיירו סראפה, אדוארד צ'מברליין, היינריך פון שטאקלברג וג'ואן רובינסון, שהצביעו על בעיות קשות ועל קיומה של "תחרות לא מושלמת."

ביקורת חריפה מכיוון אחר כלפי "האדם הכלכלי" באה מכיוון האסכולה המוסדית. אסכולה זו, ששורשיה הרוחניים באסכולה ההיסטוריציסטית של גוסטב שמולר ובתפישות הגליאניות, התבטאה אצל ג'ון בייטס קלארק וממשיכו, תורסטן ובלן, בדחיית הרעיון כי קיימים כללים כלכליים כלשהם. "האדם הכלכלי" לא היה בעיניה הפשטה פגומה אלא פרי הדמיון. לגרסת אסכולה זו, פעולתו של קולקטיב אנושי ניתנת לשליטה והכוונה (הנדסה חברתית), ועל החוקר לעסוק באיסוף מידע ונתונים, שיוכלו לשמש אותו באיתור ובהתוויית דמותה של ההתפתחות ההיסטורית של הכלכלה.

שילוב מסוים של התפישה הנאו-קלאסית, הביקורת עליה והתפישות המוסדיות ניתן למצוא בהגותו של ג'ון מיינרד קיינס. לגישתו של קיינס, פעולתו של הפרט בזירה הכלכלית שונה מאוד מזו של "האדם הכלכלי" ומונחית על ידי חשיבה לא רציונלית, אינטואיציה, ידע מוגבל ו"אינסטינקטים חייתיים". קיינס, הנחשב אבי הגישה ה"מקרו-כלכלית", גרס כי פעולתו הבלתי-רציונלית והמוטית של הפרט ניכרת גם ברמת השוק בכללו, ומאפשרת לממשלות לפעול כדי לחולל מניפולציות ארוכות-טווח באופן הפעולה הכלכלי.

תרומה חשובה ומאריכת ימים להתפתחות הכלכלה ההתנהגותית העלה בשנות ה-40 ובשנות ה-50 של המאה ה-20 הסוציולוג ואיש מדע המדינה הרברט סימון, שהתמקד בתחום המיקרו-כלכלי. סימון, שביקש למזג את התאוריה הכלכלית עם מתמטיקה וסטטיסטיקה, הצביע על־כך שלא ניתן להראות כי היזם בשוק פועל באופן רציונלי המכוון למקסום רווחים. היזם בשוק ניצב בפני מצבים של אי וודאות ביחס לעתיד ומול קשיים ועלויות הכרוכים בקבלת מידע בהווה. מסיבה זו, יכולתו לקבל החלטה רציונלית לחלוטין מוגבלת. במצב כזה של "רציונליות מוגבלת" יעדיף אדם לבחור פתרון שאינו אופטימלי, אך מספק מבחינתו.

חוקרים בתחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979, פרסמו הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי את המאמר "תורת הסיכויים: ניתוח קבלת החלטות בתנאי סיכון" (Prospect Theory: An Analysis of Decision under Risk). על מאמר זה ועבודות נוספות בתחומי פיתוח תורת הערך והכלכלה ההתנהגותית זכה דניאל כהנמן בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002 (טברסקי כבר לא היה אז בחיים).

חוקר נוסף שעסק בתחום הוא ורנון סמית' שזכה בפרס נובל לכלכלה ב-2002 יחד עם כהנמן. מחקריו עסקו אף הם בהשפעת תהליכי קבלת החלטות על תהליכי השוק.

הכלכלן האוסטרי ארנסט פהר, שעוסק בתהליכי קבלת החלטות אף הוא, היה בין מפתחיו של תת-תחום בשם נוירו-כלכלה, ענף הבוחן את ההשפעות הביולוגיות והפסיכולוגיות על קבלת החלטות בכלכלה. אחד ממחקריו הראה כי אנשים יעדיפו להעניש כספית משתתפים בניסוי שאינם משתפים פעולה להעלאת התועלת הקבוצתית, גם אם הדבר כרוך באובדן תמורה כלכלית עבור עצמם, מכיוון שהם זוכים ל"תמורה פסיכולוגית" - הדמיות PET באנשים אלו הראו כי חלק המוח האחראי לתחושת הסיפוק, פעיל יותר כאשר הושגה נקמה על ידי ענישה מעין זו‏‏.

כלכלה התנהגותית ומשבר הסאב-פריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ משבר הסאבפריים בארצות הברית וביתר שאת עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי של 2008 בעקבותיו, עלו שאלות בדבר התנהגות הצרכנים והמלווים והתעוררו תאוריות הניזונות מגישת הכלכלה ההתנהגותית. אחת השאלות החשובות העולות לדיון היא השאלה מדוע האמינו האמריקאים כי, למרות ניסיון העבר, מחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

*Carmen M. Reinhart & Kenneth S. Rogoff, This Time Is Different: Eight Centuries of Financial Folly, Princeton University Press, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרייג א. למברט נולד בשנת 1969, בעל תואר דוקטור משנת 1978. משמש כסגן העורך של כתב העת הרווארד מגזין.