כלכלת ברית המועצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לפני התמוטטותה, הייתה ברית המועצות המדינה עם הכלכלה המתוכננת הראשונה והגדולה ביותר בעולם. השלטון קבע את סדר הקדימויות הכלכלי שלו בתכנון מרכזי, כך שהחלטות אדמניסטרטיביות הן שקבעו את חלוקת המשאבים ואת המחירים, ולא כוחות השוק.

תמורות בגוש הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכר הדנייפרוגס הגדול באוקראינה, אחד מסמלי העוצמה של הכלכלה הסובייטית במחצית הראשונה של המאה ה-20.

מאז מהפכת אוקטובר ב-1917, המדינה עברה כברת דרך מחברת איכרים עם תעשייה מינימלית למעצמה התעשייתית השנייה בגודלה בעולם. לפני תחילת הסטטיסטיקה הסובייטית בסוף שנות ה-80, חלקה של ברית המועצות בייצור התעשייתי העולמי גדל מ-4 אחוזים ל-20 אחוזים בין 1913 ל-1980. בין השנים 1928 ל-1991 כל מסלול התפתחות הכלכלה הודרך על ידי סדרה של תוכניות שאפתניות בשם תוכנית החומש.

להסדרת הפעילות הכלכלית במשק בשנת 1947, 1961 וב-1991 בוצעו רפורמות מוניטריות. זאת בנוסף לרפורמה שהתרחשה בשנים 1922-1924. בשנת 1965 אלכסיי קוסיגין הוביל רפורמה כלכלית שקידומה הופסק בתחילת שנות ה-70.

ברית המועצות נהפכה אט אט לאחת משלוש היצרניות הגדולות בעולם בתחום התעשייה הכבדה והמוצרים הבסיסיים, אך מאידך נמנעה מייצור תעשייה הקלה ומוצרי צריכה. עם רדת אירועי מלחמת העולם השנייה, כלכלתה המשיכה לגדול, אך בשיעור לא אחיד. מדדי איכות החיים השתפרו, אם כי במידה מועטה ביחס למערב, אך לאזרח הסובייטי בסוף שנות ה-80 היה ביטחון כלכלי מסוים. בתקופת שיאה של התעשייה הסובייטית תפוקתה היוותה חמישית מהתפוקה העולמית.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינון הכלכלה התבסס על מערכת בעלות ממשלתית שהורכבה מ:
גוספלאן (ועדת התכנון הממלכתית), גוסבנק (הבנק הממלכתי) וגוססנאב (הוועדה הממלכתית להספקת חומרים ומוצרים), ועל מגוון יוזמות כלכליות מתוכננות. עבור כל יוזמה חדשה, שרי התכנון (הנקראו גם מחזיקי הקרן) החליטו על כוח העבודה, חומרי הגלם, לוח זמנים, ערך עלות המוצרים ומחיריהם לצריכה. לאחר 1928 כל התעשייה הכבדה בתחום המתכות, התעשייה הכימית והתעשייה המכנית, התנהלו על פי מודל זה.

שני קובעי מדיניות מרכזיים בברית המועצות, לנין (שמאל) שיצר את נא"פ וסטלין (ימין) שהגה את תוכנית החומש

תוכנית החומש[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית כלל ארצית ראשונה - תוכנית גואלרו אושרה בשנת 1920. התוכנית הייתה מיעודת לחישמול המדינה והייתה צפויה להתבצע תוך כעשור. למרות שדגש בתוכנית זו היה על החישמול, היא טיפלה גם בענפי תעשייה נוספים והייתה בסיס לעיבוד תוכניות חומש בהמשך.

תוכנית החומש של ברית המועצות הייתה תוכנית כלכלית שהגה מנהיגה של ברית המועצות, יוסיף סטלין, ויושמה לראשונה בעולם בשנת 1928 בברית המועצות. ברבות השנים, מדינות נוספות יישמו את תוכנית החומש. התוכנית שינתה לחלוטין את הייצור התעשייתי הסובייטי והגדילה אותו ב-400% מהתחלת התוכנית עד סיומה. תוכנית החומש התבססה על הצבת מטרות אחת לכל חמש שנים. לכלל התוכניות היו חמש מטרות עיקריות:

  • תיעוש מהיר, שיציב את ברית המועצות ברמה טכנולוגית שווה לשאר העולם.
  • קולקטיביזציה של החקלאות, שפירושה ביטול תוכנית הנא"פ והלאמה של אמצעי הייצור בכפרים.
  • ביעור הבורות, העלאת רמת ההשכלה של האוכלוסייה הכפרית.
  • אוטונומיה רוסית והפיכתה של רוסיה למדינה מתועשת ואוטונומית, שאינה תלויה בשאר מדינות העולם (איתם היו בסכסוכים).
  • חיזוק הצבא לאחר ביסוסה הכלכלי של ברית המועצות. סטלין שאף להגדיל משמעותית את הצבא, ולחזק את האימפריה הסובייטית.

הועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית (הפוליטבורו) הייתה מתווה קווי פעולה בסיסיים לתכנון וממנה את האחראים לפרויקטים. החלטות אלה הוגשו לקונגרס המפלגה להצבעה. לאחר ההצבעה, התוכניות הועברו למועצת השרים (הממשלה), ששיכללה את התוכניות ושלחה אותם לגוספלאן שאספה מידע על הגשמתם. ייחודם של תוכניות החומש (ב-1928) היה האופן המיידי שבו החלה להתפתח התעשייה הכבדה ללא הסתמכות על הון זר והמתנה של שנים לצבירת הון והתפתחות תעשייה קלה.

התפתחות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההישגים המרשימים, בשנות ה-80 ניצבו מנהיגים סובייטים בפני בעיות רבות. כמויות הייצור של מוצרים במגזרי החקלאות והצריכה לא תמיד היו מספקים. משברים במגזר החקלאי הביאו לאסון בשנות השלושים, כאשר הניסיון לקולקטיביזציה (הלאמה לרשות הכלל) נתקלה בהתנגדות של האיכרים (קולאקים כפי שנקראו בפי הקומוניסטים). משבר זה הביא לרעב ולמוות המוני של כ-5-10 מיליון בני אדם, בעיקר באוקראינה ומדרום לנהר הוולגה. תקופה זאת נקראת ההולודומור באוקראינה, ומדינות רבות מכירות בה כרצח עם. במגזרי השירותים והצריכה, חוסר בהשקעות הביא לשוק שחור באזורים מסוימים, שהתבטא במכירת תוצרת חוץ של תיירים.

פניו של לנין על שטר של 25 רובל

תחילת הדעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-70, שיעור הגדילה של הכלכלה הרוסית פחת באופן ניכר. פיתוח כלכלי נרחב, המבוסס על שימוש בכמות גדולה של עובדים וחומרים כבר לא היה אפשרי, ואיכות המוצרים הייתה ירודה. בנוסף, הפריון של הנכסים הסובייטיים היה עדיין נמוך יחסית למדינות מתועשות אחרות. מנהיגים סובייטיים עמדו בפני דילמה משמעותית: השליטה המרכזית החזקה שהדריכה את הפיתוח הכלכלי זה זמן רב, לפתע לא הצליחה להביא ליצירתיות ולפריון שכלכלה מפותחת ומודרנית כה צריכה.

המנהיגים של סוף שנות ה-80 הודו בכך שהגישות הכלכליות הישנות לא יכולות להועיל לפתרון בעיות חדשות, ובכך ביקשו ליצור תוכנית של רפורמה כלכלית על מנת לעורר את הכלכלה מחדש. ההנהגה שבראשה עמד מיכאיל גורבצ'וב ניסתה לקדם פתרונות חדשים לבעיות הכלכליות באופן פתוח. דוגמה לכך הוא מדיניות ה("גלאסנוסט") שהיוותה קו מחשבה חסר תקדים בתפיסה הסובייטית. שיטה אחת לשיפור פריון המשק הייתה הגדלת כוחות השוק. אך רפורמות שהגדילו את השפעתן של כוחות השוק היו עתידים לסמן פיחות בסמכות והשליטה של ההיררכיה התכנונית, ובכך להיות ממבשרי התפרקות הגוש הסובייטי.

ברית המועצות והמערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנה של תמורות והתפתחויות בכלכלה היה תפקיד מסובך עבור משקיפים מערביים. במדינה היו פערים כלכליים ואזוריים גדולים מאד, וניתוח מידע סטטיסטי לפי אזור היה תהליך איטי ומסורבל. מעבר לכך, הסטטיסטיקה הסובייטית לא הייתה תמיד בת השוואה לסטטיסטיקה המערבית, שכן נעשה בה שימוש במושגים סטטיסטיים וכלכליים שונים. רוב האנליסטים המערביים, וגם חלק מהסובייטיים, הטילו ספק בדיוקם של הסטטיסטיקות שפורסמו, ואמרו כי שיעורי הגדילה התעשייתית שדווחו היו בדרך כלל גדולים יותר משהיו באמת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]