כל אנשי הנשיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כל אנשי הנשיאאנגלית: All the President's Men) הוא סרט משנת 1976 המתבסס על ספרם התעודי באותו שם של בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, שני העתונאים שחקרו את פרשת ווטרגייט מטעם הוושינגטון פוסט. בעיבוד לסרט מגלמים רוברט רדפורד את וודוורד ודסטין הופמן את ברנשטיין, הוא הופק בידי וולטר קובלנץ, נכתב בידי ויליאם גולדמן ובוים בידי אלן ג'יי פאקולה.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "כל אנשי הנשיא" עובד לקולנוע בידי ויליאם גולדמן. הספור גולל את קורותיהם של העתונאים החוקרים זוכי פרס הפוליצר וודוורד וברנשטיין החל מהדיווח הראשוני שלהם על הפריצה לווטרגייט ועד לחשיפתם את מסע התעמולה המושחת של ממשל ניקסון שמחבל במירוץ לבחירות של יריביו הפוליטיים. הוא מתאר את האירועים שעמדו מאחורי סיפורים מרכזיים שכתבו השניים עבור הוושינגטון פוסט, הם נוקבים בשמותיהם של כמה מקורות שבתחילה סירבו להזדהות למאמרים הראשוניים, במיוחד יו סלואן. הוא גם מספק דיווח מפורט של פגישותיהם הסודיות של וודוורד עם המקור "גרון עמוק", שזהותו נשמרה בסוד במשך למעלה משלושים שנה.

רק בשנת 2005 נחשפה לבסוף זהותו של "גרון עמוק" כסגן מנהל ה-FBI מארק פלט. ‏[1]

ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט רדפורד רכש את זכויות ספרם של וודוורד וברנשטיין ב-1974 עבור סכום של $450,000 כשחשב לעבד אותו לסרט עם תקציב של $5 מיליון. ‏[2] בן בריידל הבין שעומדים להפיק את הסרט בין אם הוא יאשר זאת או לא והוא חש ש"צריך להכניס בו יותר היגיון כדי להשפיע על הדיוק בעובדות"‏[2] העורך הכללי של הוושינגטון פוסט קיווה שלסרט תהיה השפעה חשובה על אנשים שהייתה להם תדמית שלילית של העתונות.

הבמאי אלן ג' פקולה ורדפורד לא היו מרוצים מהטיוטה הראשונית שכתב התסריטאי גולדמן.

וודוורד וברנשטיין גם קראו אותו ולא אהבו אותה. רדפורד ביקש מהם הצעות, אבל ברנשטיין והסופרת נורה אפרון כתבו טיוטה משלהם. רדפורד קרא ולא אהב אותה, באומרו, "הרבה מזה נכתב ברמה של תלמידי השנה השנייה באוניברסיטה והוא רחוק מלתאר סקופים."‏[2] הוא ופקולה שקדו ימים ארוכים בעבודה על התסריט. הבמאי בילה שעות בראיונות עם העורכים והכתבים, ורשם לעצמו את סיפוריהם.

דסטין הופמן ורדפורד הסתובבו במשרדי הוושינגטון פוסט במשך חודשים, ישבו במסיבות עתונאים וניהלו מחקר עבור תפקידיהם.‏[2] הפוסט לא אישר להפקה לצלם בחדר החדשות, כך שהתפאורנים נטלו את מידותיהם של משרדי העתון, צילמו כל דבר, וקופסאות ואשפה נאספו והועברו כדי ליצור מחדש את חדר החדשות בשני אולמות באולפני ברבאנק Burbank של הוליווד בעלות של $200,000. הקולנוענים עשו רבות כדי לשוות דיוק ואמינות, בכלל זה יצירת העתקים של ספרי טלפונים שלא היו כבר בשימוש.‏[2] כמעט 200 מכתבות בעלות $500 של האחד נקנו מאותה חברה שמכרה לפוסט ב-1971. השולחנות נצבעו גם בדיוק באותו הצבע. ההפקה צוידה בלבנה מהאולם הראשי של הפוסט כך שהיא תוכל לשכפל את הפיברגלס בשביל אתר ההסרטה. הצילומים החלו ב-12 במאי 1975, בוושינגטון הבירה.‏[2]

הסרט הלך בעקבות הנוסחה של ג'יימס סטיוארט וג'ון ויין בסרטו של ג'ון פורד האיש שירה בליברטי ואלנס (1962), כשרדפורד הופיע יותר מהופמן בפוסטרים ובקדימונים בעוד שהופמן שיחק יותר מרדפורד בסרט עצמו.

הבדלים בין הספר לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו הספר, הסרט עצמו מכסה את שבעת החודשים הראשונים של פרשת ווטרגייט, מזמן התפרצותה לכניסתו של ניקסון לקדנציה השנייה ב-20 בינואר 1973. סדרת כותרות מסיימות את הסרט, חושפות את כדור השלג של מאמציהם של וודוורד וברנשטיין לגלות את הסיפור, ומסיימות בהודעת ההתפטרות של ניקסון באוגוסט 1974.

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי האתר Box Office Mojo הכנסותיו של הסרט בקופות הסתכמו ב-$70,600,000.

ב-2007 התווסף הסרט לרשימת 100 הסרטים הטובים ביותר במאה השנים האחרונות של מכון הסרטים האמריקני כמקום 77 ברשימה. מכון הסרטים גם בחר בסרט במקום 34 ברשימת הסרטים מעוררי ההשראה ביותר של אמריקה ובמקום 57 ברשימת מאה המותחנים הטובים ביותר. דמויותיהם של בוב וודוורד וקרל ברנשטיין חולקות את המקום ה027 ברשימת מאה הגיבורים והנבלים הבולטים במאה השנים האחרונות שבחר מכון הסרטים האמריקני. העתון Entertainment Weekly דירג את כל אנשי הנשיא כאחד מ-25 "המותחנים הפוליטיים החזקים ביותר." ‏[3]

הסרט, שהדגיש את כוחה של המילה הכתובה, הביא לעלייה בשיעור הנרשמים לחוגי התקשורת בארצות הברית ויש הטוענים שתרגם גם להצלחתו של ג'ימי קרטר בזכייה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1976. ‏[4]

זכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (ג'ייסון רוברדס)
  • פרס האוסקר לארט דיירקטורים הטובים ביותר (George Jenkins ו-George Gaines)
  • פרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר (ויליאם גולדמן)
  • פרס האוסקר לעיבוד הקול הטוב ביותר (Arthur Piantadosi, James E. Webb, Les Fresholtz ו-Dick Alexander)
  • פרס ממבקרי הסרטים של העיר קנזס (Kansas City Film Critics) לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)
  • פרס National Board of Review לבמאי הטוב ביותר
  • פרס National Board of Review בחר אותו במקום הראשון בין עשרת הסרטים הטובים ביותר של השנה
  • פרס National Board of Review לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)
  • פרס מבקרי הסרטים של העיר ניו יורק (New York Film Critics) לבמאי הטוב ביותר (אלן ג' פקולה)
  • פרס מבקרי הסרטים של העיר ניו יורק (New York Film Critics) לסרט הטוב ביותר
  • פרס מבקרי הסרטים של העיר ניו יורק (New York Film Critics) לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)
  • פרס גילדת הכותבים של אמריקה (Writers Guild of America)‏ (WGA) לתסריט המעובד הטוב ביותר (ויליאם גולדמן)

מועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר (אלן ג' פקולה)
  • פרס אוסקר לעריכה הטובה ביותר (רוברט ל. וולף)
  • פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר
  • פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר (ג'יין אלכסנדר)
  • אגודת עורכי הקולנוע האמריקני (American Cinema Editors)‏ (ACE) לעריכה הטובה ביותר (רוברט ל. וולף)
  • פרס באפט"א לשחקן הטוב ביותר (דסטין הופמן)
  • פרס באפט"א לצילום הטוב ביותר (גורדון ויליס)
  • פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר (אלן ג' פקולה)
  • פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר
  • פרס באפט"א לעריכה הטובה ביותר (רוברט ל. וולף)
  • פרס באפט"א לעיצוב ההפקה/ארט דיירקטור הטובה ביותר (ג'ורג' ג'נקינס)
  • פרס באפט"א לתסריט הטוב ביותר (ויליאם גולדמן)
  • פרס באפט"א לפסקול הטוב ביותר (Arthur Piantadosi, James E. Webb, Les Fresholtz ו-Dick Alexander)
  • פרס באפט"א לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)
  • פרס באפט"א לשחקן המשנה הטוב ביותר (Martin Balsam)
  • פרס גילדת הכותבים של אמריקה (Writers Guild of America)‏‏ (WGA) להישג במאי יוצא מן הכלל (אלן ג' פקולה)
  • פרס גלובוס הזהב לבמאי הטוב ביותר (אלן ג' פקולה)
  • פרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר
  • פרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר (ויליאם גולדמן)
  • פרס גלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר (Jason Robards)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ David Von Drehle (June 1, 2005). "FBI's No. 2 Was 'Deep Throat'". The Washington Post.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Shales, Tom; Tom Zito and Jeannette Smyth (April 11, 1975). "When Worlds Collide: Lights! Camera! Egos!" Washington Post.
  3. ^ "Democracy 'n' Action: 25 Powerful Political Thrillers". Entertainment Weekly.
  4. ^ שלמה זאנד, הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים, עם עובד, 2002, עמ' 53.