כל החיים לפניו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הספר "כל החיים לפניו"

כל החיים לפניוצרפתית: La Vie devant soi) הוא רומן של הסופר הצרפתי אמיל אז'אר (שם העט של רומן גארי) אשר יצא לאור בהוצאת מרקור דה פראנס בשנת 1975. הספר זכה ב"פרס גונקור" בשנת 1975, ועובד להצגה ולסרט.

פרטי העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הרומן מתרחשת בבית ישן בן שש קומות וברחובות הסמוכים לו, ברובע בלוויל שבפריז. הרובע מאוכלס בזרים המצויים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי של החברה הצרפתית. יהודים, ערבים ושחורים ממושבות אפריקה של צרפת האימפריאלית נתקבצו יחד, ודאי מתוך אמונה ותקווה לעתיד טוב יותר, ושאיפות להתקדם ולממש את חלומותיהם הכלכליים והחברתיים בפריז, שבה עוצבו המיתוסים המהפכניים של חירויות האדם וזכויות האזרח.

המציאות עגומה ביותר. הזרים הגרים במקום מתוארים כעלובי החיים בשולי החברה ועל גבול הפשע. זונות וסרסורים, גנבים וסוחרי סמים, סבלים גברתניים ואמני רחוב מפוקפקים ממלאים את הנוף המקומי. בתוך כך, מתגלה גלריה של דמויות אנושיות יוצאות-דופן, המנסות לשמור על אורח-חיים נורמלי ולנהל בינן לבין עצמן מערכות יחסים המבוססות על טוב-לב ואהבת-אדם.

במרכז היצירה עומד מעין פנסיון המנוהל על ידי רוזה, קשישה יהודייה ניצולת שואה, זונה לשעבר, המטפלת בילדי זונות אשר הופקדו אצלה למשמרת. רוזה, אשר בעקבות גילה המבוגר אינה יכולה לעסוק עוד בעיסוקה הקודם כזונה, מתוארת כאישה טובה, אשר דואגת לכל הילדים בפנסיון, כולל אלו שאמהותיהם שכחו מהם והפסיקו לשלוח לה המחאות למימון הטיפול בהם. קשר מיוחד נוצר בינה לבין נער ערבי צעיר בשם מומו (מוחמד) שננטש במקום 11 שנים קודם לכן. הרומן מלווה את השניים עד למותה של רוזה ועזיבתו של מומו לבית אחר.

דמותו של מומו, הנער בן ה-14, עומדת במרכז הספר. מומו נולד למציאות אשר מותירה בפניו מעט מאד אפשרויות - עוני, מיעוט הזדמנויות וחוסר השכלה מהווים מכשלה בדרכו להגשים את חלומותיו. ועם זאת, זהו רומן חניכה קלאסי, בו מומו גדל ומפתח תודעה והתפכחות הולכת וגוברת לסביבה בה הוא גדל. כיון שהסיפור מסופר בגוף ראשון מזווית מבטו הייחודית, אנו למדים להכיר סביבה של פשיעה וזנות כסביבה היכולה להיות תומכת ומגוננת. כך אנו למדים על הכמיהה שלו לאם, על עברה המסויט של רוזה ועל אדישות החברה למהגרים בפריז.

במהלך הרומן ניכרת הביקורת כלפי החברה הגבוהה, המתעלמת מאלו החיים בתחתית הסולם החברתי. דוגמה בולטת לביקורת מופיעה בסיום הרומן, במשפט הנאמר על ידי מומו: "... קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח!". הסופר מבטא את שיא הביקורת כלפי צרפת והאליטה החברתית בה, האדישה למתרחש בכל אירופה. האליטה מתעלמת משולי החברה וניזכרת בה רק כשהאנשים ש"בשוליים" מתים ומפריעים לסדר היום בעקבות ריקבון גופם, אבל קודם לא חשבו לעזור ולמנוע מצב כזה, מכיוון ש"לחיים אין ריח".

עיבודים ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר זכה בשנת 1977 לגרסה קולנועית זוכת אוסקר בבימויו של משה מזרחי ובכיכובה של סימון סיניורה והשחקנית הישראלית מיכל בת-אדם.

בשנת 2007, העלה בישראל תיאטרון "הבימה" את גרסת המחזה אשר זכתה בפרס מולייר להצגה ולעיבוד. המחזה הועלה בכיכובה של ליא קניג בתפקיד ניצולת השואה הזונה לשעבר, ובתפקיד הנער הערבי המטופל על-ידה שיחק אושרי כהן.

גארי טען במאמרו "חייו ומותו של אמיל אז'אר"‏‏‏[1] כי דמותו של מומו מבוססת על בנו, אלכסנדר דייגו גארי, וכי דמותה של גברת רוזה מבוססת על האומנת הספרדייה הזקנה של בנו, אשר שימשה לו כאם בילדותו. גארי העיד כי האומנת הייתה חולה בדלקת ורידים שפגעה ברגליה, אך לא הפסיקה לעלות ולרדת במדרגות מדירתו לדירת בנו, וכי גם לה, כמו לגברת רוזה, "הגיעה מעלית".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תורגם על ידי אביטל ענבר ופורסם כנספח בסוף הספר "עפיפונים"‏.