כמאל ג'ונבלאט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כמאל ג'ונבלאט
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

כמאל פואד ג'ונבלאטערבית: كمال فؤاد جنبلاط  ; 6 בדצמבר 1917 - 16 במרץ 1977) היה פוליטיקאי לבנוני ממוצא דרוזי שייסד והנהיג את המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית.

שנותיו הראשונות ורקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמאל ג'ונבלאט נולד במוכתרה שבאזור הרי השוף למשפחת ג'ונבלאט, מנהיגיה המסורתים של העדה הדרוזית בלבנון, אביו פואד ג'ונבלאט ששימש כמושל מחוז הרי השוף נרצח ב-6 באוגוסט 1921. לאחר מות האב הפכה אימו של כמאל, נזירה ג'ונבלאט למשתתפת פעילה ומרכזית בפוליטיקה הלבנונית במשך כרבע מאה.

בשנת 1926 התחיל ג'ונבלאט ללמוד בבית הספר על שם האב לזרוס באינטורה, בשנת 1937 הוא קיבל תעודת בגרות. ג'ונבלאט המשיך ללימודים על תיכוניים בצרפת ונרשם ללימודים בסורבון, הוא קיבל תואר בפסיכולוגיה, חינוך וסוציולוגיה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא חזר ללבנון והמשיך בלימודיו באוניברסיטת סנט ג'וזף ובשנת 1945 סיים תואר במשפטים.

ב-1 במאי 1948 הוא נישא למאי ארסלן, בת לאחת המשפחות הדרוזיות המשפיעות ביותר, כעבור שנה ב-7 באוגוסט נולד בנם היחיד וליד ג'ונבלאט.

תחילת הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 נכנס ג'ונבלאט לזירה הפוליטית לאחר פטירתו של קרוב משפחתו חיכמת ג'ונבלאט. בספטמבר 1943 הוא נבחר בפעם הראשונה לפרלמנט הלבנוני כנציג מחוז הרי השוף. הוא הצטרף לאופוזיציה לממשלה בראשות מפלגת הבלוק החוקתי שהונהגה על ידי נשיא לבנון בשארה אל-ח'ורי. בשנת 1946 הוא מונה לראשונה לשר כאחראי על משרד הכלכלה, החקלאות והרווחה.

הוא נבחר שוב לפרלמנט בשנת 1947, אך הגיש את התפטרותו כמחאה על זיופים במהלך הבחירות ומשטרו המדכא והמושחת של הנשיא אל-ח'ורי והפך למממן הראשי של התנועה הלאומית הסוציאליסטית שהפכה לקבוצת האופוזיציה העיקרית לנשיא.

ב-17 במרץ 1949 ייסד ג'ונבלאט את המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית. למרות הצהרותיו על התנגדות המפלגה לעדתיות, התמיכה במפלגה נשענה על העדה הדרוזית בכלל ועל משפחת ג'ונבלאט בפרט. הוא גם יזם כינוס של מפלגות סוציאליסטיות מרחבי העולם הערבי בשנת 1951, אז גם נבחר לפרלמנט בפעם השלישית, כנציג הרי השוף.

ב-1952 ייצג את לבנון בועידת חופש התרבות שנערכה בשווייץ. באוגוסט אותה שנה הוא אירגן את הוועידה של החזית הלאומית סוציאליסטית שנערכה בדיר אל-קמר בה קרא להתפטרות הנשיא, שאכן התפטר כתוצאה מהלחצים שהופעלו.

מלחמת האזרחים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 ג'ונבלאט נבחר לפרלמנט בפעם הרביעית, והוביל את האופוזיציה לנשיא החדש כמיל שמעון. הוא הקים את החזית הסוציאליסטית העממית, כפאן-ערביסט ונאצריסט הוא התנגד לקשריו הקרובים של הנשיא עם מדינות המערב. המחלוקת הועמקה עוד יותר כאשר במלחמת סיני שמעון ורוב העדה המארונית חברו לתמוך בקואליציה המערבית בעוד שג'ונבלאט ובני בריתו תמכו במצרים.

בשנת 1956 נכשל ג'ונבלאט בבחירות לפרלמנט, לטענתו כתוצאה מזיוף הבחירות על ידי השלטונות. שנתיים לאחר מכן היה לאחד המנהיגים הבולטים בהתקוממות כנגד ממשלתו המרונית של שמעון, שהסלימה במהרה לקרבות ולמלחמת גרילה. המלחמה הסתיימה לאחר התערבות ארצות הברית, ובסדר הפוליטי החדש שלאחר המלחמה מונה פואד שהאב להיות נשיא לבנון.

גיבוש האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונבלאט שימש כיו"ר ועידת העמים האפרו-אסייתים בשנת 1960 ויסד את חזית המאבק הלאומי, באותה שנה נכנס שוב לפרלמנט לאחר שהחזית זכתה ב-11 מושבים. הוא שירת כשר החינוך עד שנת 1961, ואחר כך מונה לשר הפנים, משרה שהחזיק עד שנת 1964.

ב-8 במאי 1964 הוא זכה בכיסא בפרלמנט בפעם השישית, בשנת 1965 הוא התחיל להקים חזית אחידה של לאומנים ערבים ומפלגות פרוגרסביות. בשנת 1966 הוא מונה לשר העבודה. ג'ונבלאט גם ייצג את לבנון בקונגרס הסולדריות האפרו-אסייתי ועמד בראש המשלחת הלבנונית לסין בשנת 1966.

מסיבות אידאולוגיות וכתוצאה מרצונו לקבל תמיכה במחנות הפליטים הוא תמך במאבק הפלסטיני כנגד ישראל, הוא השתמש במחנות בניסיונו לבנות אופוזיציה לאומנית חזקה לשליטת המארונים על ידי שימוש במאבק הפלסטיני. דרישתו הייתה לסדר לבנוני חדש שיהיה מבוסס על חילוניות, סוציאליזם ופירוק המערכת העדתית, הוא התחיל לקבל תמיכה מצד שיעים, סונים ונוצרים מהמחנה השמאלי.

לקראת מלחמת האזרחים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 במאי 1968 נבחר ג'ונבלאט לפרלמנט בפעם השביעית, בשנת 1970 הוא מונה לשר הפנים כתוצאה מתמיכתו בסולימאן פרנג'יה במאבק על הנשיאות. בתור שר הפנים הוא ביטל את ההוצאה מחוץ לחוק של המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ושל המפלגה הסורית הלאומית סוציאליסטית. בשנת 1972 הוענק לו פרס לנין לשלום על ידי ברית המועצות, ובאותה שנה הוא נבחר לפרלמנט בפעם השמינית. בשנת 1973 הוא נבחר ליו"ר החזית הערבית, קבוצה מהפכנית שתמכה במאבק הפלסטיני.

עם התגברות המתח בין הממשלה לאופוזיציה, ג'ונבלאט התחיל לגבש את האופוזיציה בצורת התנועה הלאומית הלבנונית וכרת ברית עם אש"ף.

מלחמת האזרחים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1975 ג'ונבלאט הכריז על כוונתו לערוך רפורמות במערכת הפוליטית הלבנונית ובכך קרא תיגר על לגיטימיות הממשלה ובאוקטובר פרצו הקרבות הראשונים ומלחמת האזרחים השנייה החלה.

במהלך שלבי המלחמה הראשונים שימש ג'ונבלאט כמנהיג המחנה הרידיקלי והצליח להשתלט על כ-70% משטחה של לבנון, דבר זה הביא להתערבות סורית בשל חששו של חאפז אל-אסד מהתמוטטות המשטר הנוצרי בלבנון, בשנת 1976 פלשו 40,000 חיילים סורים ללבנון והביסו בקלות את כוחותיו של ג'ונבלאט. הצדדים הגיעו להפסקת אש שהחזיקה מעמד זמן קצר ובשנת 1977 הלחימה נמשכה.

ב-16 במרץ 1977 נהרג כמאל ג'ונבלאט בהתנקשות. החשודים העיקרים היו הפלגים הלבנונים הפרו-סורים ומפלגת הבעת' הלבנונית. בנו וליד ג'ונבלאט ירש אותו בתפקיד מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית.

ביוני 2005 טען ג'ורג' חאווי, מזכ"לה לשעבר של המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, בראיון ברשת אלג'זירה שרפעת אל-אסד היה אחראי לרציחתו של כמאל ג'ומבלט. חאווי נרצח מספר ימים אחרי מתן הראיון מפצצה שהוטמנה במכוניתו. החשודים העיקרים כאחראים לרצח הם סוריה, הגם שגורמים במפלגה הקומוניסטית האשימו גם את ישראל.