כמנתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפה המצייגה את תפוצת האגאו

כּמנתים (געז: ክማንት "כּמנת") קבוצה אתנית קטנה באתיופיה המשויכת לאגאו והחיה בעיקר בחבל ההיסטורי סקלת.

במפקד אוכלוסין משנת 1994 נמנו כמאה שבעים ושניים אלף כמנתים. שפתם הכמנתית מצויה בסכנת הכחדה חמורה, היות שרוב ילדי הכמנתים דוברים כיום אמהרית.

תהליך דומה מוביל לירידת מעמדה של הדת הכמנתית ורוב האוכלוסייה הכמנתית כיום היא נוצרית. המתנצרים נוטים לאמץ זהות עדתית אמהרית.

הכמנתים חיים בשטחים שבין צ'ילגה לקירקיר, צפונית לאגם טאנה. רוב דוברי השפה חיים בסביבות אייקל, כשישים קילומטרים מערבית לגונדר.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת הכמנתית המסורתית נקראת לעתים "פגנית-עברית". הדת שאבה אלמנטים מן היהדות ואלמנטים פגנים. לדברי החוקר פרדריק ק. גאמסט, השפה העברית שבה משתמשת הקהילה והאלמנטיים העבריים שבדת מעידים על כך שהתרבות והדת העברית הגיעה אל הכמנתים לפני כאלפיים שנה, בטרם עברה רבים משינויי היהדות. סקר שפות באתיופיה מעיד על כך שהדת הכמנתית והשפה הכמנתית נמצאות שתיהן בסכנת הכחדה וכי רוב הכמנתים מומרים לנצרות על ידי הכנסייה האתיופית ומוותרים על מורשתם הכמנתית‏[1].

מצוותיהם הדתיות של הכמנתים כוללות את קיום הכשרות על פי פרק י"א בספר ויקרא, ככתבו. בדומה ליהדות המוכרת לנו, חברי הקהילה אוכלים חיות מותרות רק אם עברו שחיטה כשרה. מנהגיהם כוללים העלאת קורבנות וטיפול בחורשה הקדושה.

הפולחן הכמנתי נערך בחוץ, בדרך כלל באתר הקרוב לעץ קדוש שנקרא קולֶה. ככל הנראה מצב זה מדמה את נטיעת האשל בבאר שבע על ידי אברהם וקריאתו את שם השם ‏‏‏[2].

השבת נשמרת ביום שבת. ביום זה חל איסור להדליק אש. מידת החלת איסורים נוספים של היהדות לגבי השבת על קבוצה זו אינם ברורים.

שם האל הכמנתי הוא אדארה והוא קיים בכל מקום, על פי אמונתם. תחת האל קיימים המלאכים. המוערך מכולם הוא ג'אקאראטני. הבאים בחשיבותם הם מזגני ואנזטאטרה. בין המלאכים האחרים ניתן למצוא את קיברוואה, אדראיקי ושמני.

המנהיג הדתי האנושי הגבוה ביותר בקרב הכמנתים הוא "הכוהן הגדול" אשר מכונה וומבר שמשמעותו באמהרית - מושב. הוומבר נחשב מנהיגם של הכמנתים.

קבוצה זו חייתה בשכנות לצד ביתא ישראל אך שניהם היו עוינים זה לזה, ביתא ישראל ראו בכמנתים עובדי אלילים שאימצו חלק ממנהגיהם, גם הנוצרים והמוסלמים מתייחסים כך לקבוצה.‏[3] הכמנתים אינם רואים בעצמם יהודים.‏[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאם של הכמנתים לא ידוע, היות שאין בידיהם היסטוריה כתובה. לפי מסורות שבעל פה, מייסד שבט הכמנתים הוא אדם בשם אנאייר, אשר נאמר כי היה נכדו של כנען בן חם בן נח. לאחר שבע שנות רעב בארצו, נדד אנאייר לאזור אגם טאנה באתיופיה. כאשר נדד עם אשתו וילדיו פגש את מייסד ביתא ישראל אשר נדד באותו כיוון. ככל הנראה היו שני המייסדים מכנען. תוכננה חתונה בין שתי המשפחות אך היא לא התממשה. המסורות שבעל פה לא מסבירות האם דובר בחתונה בין ראשי הבתים או על חתונה של נציגי הדורות הצעירים בין המשפחות (בדומה לנישואים המתוכננים בין דינה בת יעקב לבין שכם בן חמור החיווי).

לדברי המיסיונר מהמאה ה-19, סמואל גובאט, נתפסו הכמנתים על ידי שכניהם האמהרים כמכשפים בדומה ליהודים (ביתא ישראל), לרוב המוסלמים ולכמה נוצרים. מעבר לכך, לא ידע גובאט רבות על הכמנתים‏[5].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Taddesse Tamrat, "Process of Ethnic Interaction and Integration in Ethiopian History: The Case of the Agaw", The Journal of African History, Vol. 29, No. 1, Special Issue in Honour of Roland Oliver, 1988, pp. 5-18
  • James Quirin, "Caste and Class in Historical North-West Ethiopia: The Beta Israel (Falasha) and Kemant, 1300-1900", The Journal of African History, Vol. 39, No. 2 (1998), pp. 195-220
  • Frederick C. Gamst, The Qemant: a pagan-Hebraic peasantry of Ethiopia, Holt, Rinehart and Winston, 1969
  • Graham Hancock, The sign and the seal: the quest for the lost Ark of the Covenant, Simon & Schuster, 1993, ISBN 0671865412

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Leyew (2002), p. 8.
  2. ^ בראשית כ"א, פסוק ל"ג‏
  3. ^ אהרון זאב אשכולי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק, תש"ג 1943, עמ' 144
  4. ^ Olivier Tourny, "‘Kedassie’A Kemant (Ethiopian Agaw) Ritual" in Svein Ege, Harald Aspen, Birhanu Teferra and Shiferaw Bekele (Editors), Proceedings of the 16th International Conference of Ethiopian Studies, Vol. 4, p. 1225 - 1233
  5. ^ Samuel Gobat, Journal of Three years' Residence in Abyssinia, 1851 (New York: Negro Universities Press, 1969), p. 263