כנסיית הדורמיציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כנסיית הדורמיציון
מבט ממשכנות שאננים
כנסיית הדורמיציון
מגדל הפעמונים בטרם הזריחה
מבט משער יפו
כנסיית הדורמיציון בשנות השלושים
הדורמיציון מבעד לגגות ימין משה
מגדל הפעמונים
פסל מרים הנרדמת בקריפטה של הכנסייה
הכנסייה ביחס טופוגרפי להר הבית
עיטור בתוך הכנסייה

כנסיית דורמיציון (פירוש המילה "שינה" או "תרדמה") היא כנסייה של המסדר הבנדיקטיני הממוקמת על הר ציון, בירושלים, בקרבת שער ציון, קבר דוד ובסמוך לחומה הדרומית של העיר העתיקה. לפי אחת המסורות, הכנסייה ניצבת במקום בו נרדמה מרים, אם ישו לשנת הנצח (dormitio בלטינית פירושו 'לישון'). יש הטועים וקושרים את שם הכנסייה עם מיקומה על הר ציון, אולם אין קשר בין הדברים. בשנת 1998 שונה שם הכנסייה על ידי המסדר ל'האגיה מריה סיון' (Hagia Maria Sion).

המסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית החדשה לא מספרת מה עלה בגורלה של מרים, וכך התפתחו מסורות שונות אודות קורותיה. מותה ועלייתה של מרים לשמים מתוארים בחיבור אפוקריפי "הירדמות מרים" מהמאה השנייה. לפי חיבור זה, היא לא מתה כדרך כל אדם, ותחת זאת נפלה עליה תרדמת נצח, שלאחריה הובאה למנוחתה ומשם נאספה לזרועות בנה בשמים. אחת המסורות מציגה את הר ציון כמקום בו הלכה מרים לישון את שנתה האחרונה, ממנה לא התעוררה.

לפי המסורת הנוצרית מרים קבורה בקבר מרים בנחל קדרון לרגלי הר הזיתים. על פי מסורת אחרת, מרים לא מתה בירושלים, אלא יצאה ממנה לאחר צליבת בנה. על פי מסורת זו היא הקימה את ביתה ליד העיר אפסוס, שבמערב אנטוליה (כיום בטורקיה) ושם נפטרה. האתר ניצב על ראש הר מדרום לשרידי אפסוס, והוא ידוע כבית האם מרים (Meryem Ana Evi).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנצרות זיקה להר ציון עוד מימי הקיסרות הביזנטית - האימפריה הנוצרית הראשונה. עדויות מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל מלמדות על כנסיות ומנזרים שנבנו בהר ציון, כשהבולטת בה היא כנסיית ציון הקדושה (האגיה ציון) ששרידיה נחשפו במהלך בניית כנסיית הדורמיציון. בתקופה זו החלו להיקשר בהר ציון המסורות הנוצריות המוכרות לנו כיום, ואשר מקמו בו את ביתו של כייפא הכהן, את אירוע התכחשותו של פטרוס הקדוש לישו ועוד.

העות'מאנים בנו אמנם את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר. בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים.

רכישת השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הוקמה על שטח שבעבר שימש כבית-קברות פרוטסטנטי. ברוב המקורות, כגון ספרו של זאב וילנאי "ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה" ו"ירושלים החדשה בראשיתה" מאת פרופסור יהושע בן אריה, מצוין כי את השטח נתן הסולטאן עבדול חמיד השני לקיסר הגרמני וילהלם השני כמתנה בעת ביקורו של זה האחרון בארץ הקודש בשנת 1898.

גרסה נוספת לדרך בה הגיע שטח האדמה לידי הכתר הגרמני מופיעה במחקר בירחון הפלסטיני המקוון "Jerusalem Quarterly". על פי המחקר, המתבסס על רישומי רשם בית המשפט העות'מאני של ירושלים, בנובמבר 1891 רכש סגן הקונסול הגרמני חלקה ששטחה 2,137 מטר מרובע בהר ציון, בסמוך לקבר דוד בחלק הדרומי של העיר העתיקה. על פי הרישומים שילם הכתר הגרמני 3,000 לירות זהב צרפתיות, סכום נכבד באותה עת. תיק העסקה בארכיון רשם בית המשפט עתיר במסמכים המצביעים כי ההליך ארך זמן רב, מאחר שהחלקה שנרכשה הייתה בבעלותם של מספר גורמים ואנשים פרטיים.

העברת המגרש לקתולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 20 באוקטובר 1898 שלח הקיסר וילהלם השני מברק לאפיפיור לאו השלושה עשר, ובו בישר לו על קבלת המגרש במרומי הר ציון לידיו, וכן הצהיר על כוונתו להעביר את המגרש לידי המוסדות הגרמנים קתוליים על מנת שיוכלו להקים עליו כנסייה ומנזר. באותו יום הועבר המגרש בטקס חגיגי לידי ארגון 'אגודה גרמנית של ארץ הקודש' (Deutscher Verein vom Heiligen Lande) כמחווה מטעם הכתר הגרמני.

תכנון ובניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רישומי רשם בית המשפט העות'מאני של ירושלים, לכנסייה ניתן רישיון בנייה בחודש מרץ 1901, וזאת לבקשת השגריר הגרמני, שישב באיסטנבול. אישור הבנייה כלל הקמת מבנה שמידותיו 60X60X38 מטרים, וגובהו של מגדל הפעמונים 47 מטר. כן ניתן היתר לבניית מבנה נוסף בצמוד למבנה זה, שנועד לשמש כבית הארחה למבקרים ולנזירים ששוהים במקום. גודלו של מבנה זה היה 100X93X12 מטר. באישור הבניה נקבע כתנאי, כי בין הכנסייה העתידה לקום על השטח ובין מבנה קבר דוד, תפריד דרך שרוחבה שלושה מטרים ואורכה 55 מטרים.

אבן הפינה לכנסייה הונחה בטקס חגיגי ב-7 באוקטובר 1900. תכנון המבנה ובנייתו הופקדו בידי היינריך רנרד (Heinrich Renard), אדריכל בעל שם מהארכידוכסות של קלן, שתכנן בניינים בחבל הריין. במהלך עבודות הבניה נתגלו באתר שרידים של כנסייה ביזנטית שזוהתה בשם 'ציון הקדושה' (Hagia Sion). כנסייה זו נהרסה בשנת 1099 במהלך המצור הצלבני על ירושלים.

בתכנון הכנסייה השתמש רנרד בתצלומים מרחוק ובתצלומי פנורמה, על מנת להבטיח יחסים מתאימים בין המבנה העתידי של הכנסייה, חומת העיר העתיקה ומגדל המבנה המיוחס לקבר דוד המלך. רנרד שילב בתכנון הכנסייה מאפיינים של אר נובו, כמו הגג המדורג, ומאפיינים של בניה מקומית, כפי שניתן לראות בכיפת האבן המקומית שסגנונה מקומי-מסורתי. הוא עשה זאת מתוך הערכה לתכונות הדקורטיביות של האבן ירושלמית המשמשת לבניין בירושלים.

הנזירים הראשונים הגיעו מגרמניה במהלך שנת 1906, וב-10 באפריל 1910 הושלמה מלאכת הבניה באופן רשמי, בטקס חנוכת בית שנחגג ברוב פאר, כאשר 700 עולי רגל ונכבדים גרמנים קתולים ופרוטסטנטים הגיעו לארץ הקודש לכבוד החגיגות. בין החוגגים היו נסיכים קתולים מממלכת בוואריה ונסיך ונסיכה פרוסיה שהיו נציגים רשמיים של המלוכה הגרמנית המאוחדת. גם נכבדים מקומיים נכחו בטקס ובהם הפטריארך הלטיני של העיר ירושלים, בישופים, ראשי מנזרים בארץ הקודש ואורחים רמי מעלה אחרים. מן החגיגה שלחו ראשי 'איחוד הגרמנים בארץ הקודש' מברק תודה וברכה לקיסר וילהלם השני.

מלחמת השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת השחרור היה אזור הר ציון שדה קרב בין חיילי צה"ל וחיילים ירדניים שהתבצרו על החומה. כתוצאה מהקרבות נגרם נזק לכנסייה. מגדל הפעמונים נתפס על ידי צה"ל ושימש כנקודת תצפית עד לכיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.

פעילות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמינר אקומני תאולוגי שנתי המיועד לסטודנטים דוברי גרמנית מתנהל בכנסייה מאז שנת 1972. בכנסייה נערכים לפרקים קונצרטים של מוזיקה עתיקה ושל מוזיקת בארוק. הנזירים במקום מעניקים אחת לשנתיים פרס לפועלים למען אחווה ושלום בין העמים.

מבנה הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הדורמיציון נבנתה בסגנון הכנסיות הרומנסקיות של מחוז הריין בגרמניה. מתכנן הכנסייה שאף למזג את הסגנון האירופי עם האדריכלות המקומית. הכנסייה ניכרת במבנה רוטונדה עיקרי ומרשים, בקוטר של כ-15 מטר. חלקו הפנימי של המבנה מתנשא לגובה 34 מטר ומשרה על המבקר הרגשה של מרחב. ברוטונדה קבועות מספר קפלות ובהן מוצבים מזבחים. במבנה יש גם בית מקהלה ושני גרמי מדרגות ספירליים המובילים לקריפטה. מהגלריה בה נמצא עוגב הכנסייה ניתן לטפס לשניים מארבעת המגדלים הצמודים למבנה המרכזי ומהם נפתח יציע פתוח, המקיף את המבנה העיקרי וממנו נפרש נוף פנורמי של העיר.

מגדל הפעמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל הפעמונים של הכנסייה הוקם בנפרד מהמבנה המרכזי וזאת על מנת למנוע מהמגדל להטיל צל על בית התפילה המוסלמי שבחדר הסעודה האחרונה. במרומי המגדל ניצב תרנגול עשוי נחושת, זכר לקריאת התרנגול המוזכרת בברית החדשה בספר הבשורה על פי לוקס:

"ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא ידעתי מה אתה אומר', ועודנו מדבר והתרנגול קרא. וייפן האדון ויבּט אל פּטרוֹס, ויזכור פּטרוֹס את דבר האדון אשר דיבר אליו לאמור: 'בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים'. ויצא פּטרוֹס החוצה וימרר בבכי."

בספרו 'ירושלים' מספר זאב וילנאי כי עם השלמת בניית המגדל לא נמצא בירושלים בעל מקצוע שהסכים להכין דמות של תרנגול. רק לאחר קבלת אישור מהרב שמואל סלנט (הרב האשכנזי הראשי של ירושלים), הסכים רב אומן יהודי להכין את התרנגול, ובתנאי שישמש קישוט חיצוני ולא כאיקונין באולם התפילה. נראה כי לסיפור זה אין שחר, שכן הנוצרים יכלו בקלות למצוא אמן בן דתם ליצירת התרנגול.

אולם התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורתו של אולם התפילה מעוגלת ובקירותיו קבועים פסיפסים המתארים אירועים מחיי קדושים. באפסיס שמול המבואה מוצב מזבח, ומעליו פסיפס של המדונה והילד. בפסיפס נראה ישו אוחז ספר ועליו רשום "אני הוא אור העולם". מתחתיו נראות דמויות של נביאי ישראל: מיכה, ישעיהו, ירמיהו, דניאל, חגי, זכריה ומלאכי. מעל ראשיהם מופיע בלטינית ציטוט מדברי הנביא ישעיהו: "הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז' יד).

סביב אולם התפילה מספר קפלות וגם הן מקושטות בעבודות פסיפס. באחת מהן נראית דמותו של בנדיקט הקדוש מייסד המסדר. קפלה סמוכה מוקדשת למדינת בוואריה, זו שלידה מוקדשת לעיר קלן ותמונת הקתדרלה המפורסמת של העיר מופיעה בפסיפס. על הרצפה פסיפס ובמרכזו שלושה עיגולים משולבים - סמל השילוש הקדוש הנוצרי, סימני גלגל המזלות וכתובת מספר משלי.

הקריפטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמי מדרגות מובילים אל הקריפטה ובה פסלה של מרים הרדומה. בתקרה מעליה ישנו פסיפס ובו דמויות של נשים מהתנ"ך: חווה, אסתר, רות, מרים הנביאה אחות משה רבנו ועוד. במרכז הפסיפס דמותו של ישו וסביבה ציטטה מספר שיר השירים "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך" (שיר השירים ב,י; ב,יג). בקפלות שסביב הקריפטה מוצבים מזבחות שהוקדשו על ידי ארצות שונות: אוסטריה, הונגריה, חוף השנהב, ארצות הברית, ברזיל וונצואלה. בחלקה הקדמי של הקריפטה נמצאת "קפלת רוח הקודש" ובה תמונה של מרים ושנים-עשר השליחים. שמה של הקפלה מזכיר את ירידת רוח הקודש על הסועדים בחדר הסעודה האחרונה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]