כפר בלתי מוכר
כפר בלתי מוכר, כפר לא-חוקי, או הפזורה הבדואית (בהתייחס לכפרים הלא חוקיים בנגב) הוא הכינוי הרוֹוח ליישוב ערבי בישראל שרשויות המדינה אינן מכירות בקיומו ורואות בו כיישוב לא-חוקי הבנוי על אדמת מדינה. רוב היישובים הלא חוקיים נמצאים באזור הנגב.
תוכן עניינים |
סוגי הכפרים הלא חוקיים [עריכה]
הסוג הראשון הוא חלק קטן מהיישובים הערביים, שהיו קיימים עֶרֶב הקמת המדינה, אלו בעיקר יישובים שננטשו במהלך המלחמה, אך תושביהם שבו אליהם לאחריה. הסוג השני הוא היישובים שהוקמו זמן קצר אחרי מלחמת העצמאות על ידי פליטים ערבים (במיוחד הפליטים המכונים בישראל "נפקדים נוכחים", כלומר כאלו שנשארו בישראל אך התיישבו במרחק רב ממקום מגוריהם הקודם). רוב הכפרים הלא חוקיים שייכים לסוג השלישי, והוא יישובים חדשים שהוקמו במהלך השנים האחרונות באופן לא חוקי על אדמות מדינה. רוב היישובים הללו מוקמים על ידי הבדואים בנגב. חלק מהתושבים שהקימו את הכפרים הלא חוקיים טוענים לבעלות על הקרקע.[1]
מספר הכפרים והיקף השטח [עריכה]
הנתונים לגבי הכפרים הלא-מוכרים משתנים מאוד על-פי הערכות של גורמים שונים ועפ"י ההגדרות השונות למונח "כפר". כך שבניגוד לטענת העמותות המייצגות את תושבי הכפרים, שישנם רק כ 92 כפרים לא-מוכרים, 59 מהם יישובים בדואים בנגב[2], על פי ראש מנהלת הבדואים יעקב כץ, וכן הגאוגרף ארנון סופר, באזור הנגב לבדו נכון לשנת 2011 ישנם כ 1,000 ריכוזים[3]בדואים בלתי חוקיים עם למעלה מ-64,000 בתים, ובכל שנה מוסיפים 2,200-2,000 מבנים חדשים.[4] תנועת רגבים מציינת (נכון לשנת 2011) למעלה מ-2,300 ריכוזים עם 3-400 מבנים כל אחד.[5]
על פי מנהל מקרקעי ישראל, תושבי הפזורות בצפון הנגב מונים כשישית מאוכלוסיית תל־אביב אך מחזיקים בשטח הגדול לפחות פי 12 משטח תל אביב.[6] על פי פרופ' סופר, בגלל שטח הפזורה הבדואים תופשים יותר מ־10 אחוזים משטח ישראל שמצפון לבאר שבע, למרות שהם מהווים רק כ 2% מהאוכלוסיה. הבדואים כבר לא מתפשטים רק בנגב, הם גולשים עכשיו ממערב לבאר שבע ומתקרבים להר חברון. הם גם יורדים מדימונה וגולשים לכיוון מדבר יהודה. הם תפשו מרחבים גדולים ליד רתמים ורביבים ומתקרבים עד לרצועת עזה, תפשו שטחים בנגב המרכזי ליד מצפה רמון, ואף מתקרבים אל אזור המרכז. באזור רחובות וראשון לציון קמו בשנת 2010 כ-66 התנחלויות בדואיות.[7][8][9] לטענת ארנון סופר, קצב ההתפשטות ממשיך במהירות רבה לכל הכיוונים ותופש מרחבים שישראל לא הכירה בעבר.[10][11]
בין 1994 ל-2007 הכירה המדינה ב-21 יישובים ערביים שהיו עד אז במעמד דומה.בגליל, רוב הכפרים הלא-חוקיים הוסדרו והוכרו, ומתוך אוכלוסייה של 90,000 בדואים בצפון, רק כמה מאות עדיין מתגוררים בפזורות לא חוקיות.[10] בדרום, על-פי ההערכות, חיים ביישובים הבלתי מוכרים כ-90,000 בדואים, שהם כ45% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב[12].
רקע היסטורי [עריכה]
אזור הגליל [עריכה]
חלק מהכפרים באזור צפון הארץ הינם כפרים שננטשו במהלך מלחמת העצמאות ותושביהם שבו אליהם לאחריה, אך לא הורשו באופן רשמי להתיישב בהם. לפיכך הם התיישבו באופן בלתי חוקי באזורים סמוכים ליישוב המקורי. במרוצת השנים הוכרו חלק מהם וזכו למעמד מוניציפלי, למשל הכפר עין חוד ליד הכרמל, שהוכר בשנת 2005. כיום הרוב המכריע של הישובים הבדואים בצפון הינם ישובים מוכרים שלחלקם מועצות מקומיות עצמאיות וחלקם מאוגד תחת מועצות אזוריות.
הבדואים בנגב [עריכה]
תקופת השלטון העות'מאני [עריכה]
ב-1858 חוקקו הטורקים חוק שקבע כי יש לתעד רשמית את שמות בעלי הקרקעות כאמצעי להסדרת עניינים הקשורים לקרקע באימפריה העות'מאנית.[13] רוב הקרקע בנגב סווגה כמוואת (אדמה מתה, שממה שאינה מתאימה לעיבוד). הבדואים בנגב לא יצרו תיעוד רשום של זיקתם לקרקע, ויש הטוענים כי אף התנגדו לכך מאחר שהדבר היה הופך אותם לנתינים לשלטון, והם היו נדרשים לשלם מסים ולשרת בצבא העות'מאני. כמו כן, בעת פרסומה של פקודת הקרקעות העות'מאנית, לא היה באזור הנגב שום יישוב קבע.[14]
עד שנת 1896 חיו הבדווים בנגב בחופש כמעט מוחלט. העות'מאנים לא התעניינו ולא התערבו בנגב ובבדואים. כדברי ד"ר יוסף בן-דוד. רק בעקבות מלחמה בין שבטית, סימן השלטון התורכי בשנת 1896 את הגבולות הבין שבטיים, אך בהחלט לא נתן לבדואים בהסכם האמור, שום "בעלות" על שטחי הטריטוריה השבטית.
תקופת המנדט הבריטי [עריכה]
השלטון הבריטי אימץ את חוקי הקרקעות העות'מאניים, ואף הוסיף עליהם את פקודת הקרקעות (מתות), שמטרתה הייתה למנוע פלישה לקרקעות ואי הכרה בתפיסה בלתי מורשית של קרקע.
ב-1921 הוציאה ממשלת המנדט הבריטי צו שקרא לתושבי הנגב לרשום את הקרקעות שלהם. על פי צו הקרקעות מ-1921, בדואי שעיבד, החיה ושיפר קרקע מוואת קיבל אישור בעלות על אותה קרקע. הבדואים, שהוענקה להם ארכה מיוחדת של חודשיים לרישום אדמותיהם, מעולם לא עשו כן והקרקעות נותרו לא רשומות.[15]
שלטונות המנדט אף ערכו רישום ראשוני של האדמות והחל משנת 1934 החלו לגבות מסי קרקעות. מפות מנדטוריות מלמדות על מיקומם של שבטים בדואים בנגב אולם אלה לא סימנו את גבולותיו של כל שבט.
לפי המפקדים הבריטיים חיו בנגב בשנת 1945 כ-66,000 בדואים, ומספר הבדואים הכשירים לעבודת שדה (בדואים בגיל 13-60) מוערך בכ-30,000. נציגי הבדואים טוענים כי השטח המעובד על ידי הבדואים באותה התקופה היה 2 מיליון דונמים. לעומתם עולה מהמחקר של שמעוני וטרטקובר שסקר את השטח המעובד, שהשטח לא היה מעל 60,000 דונם.[16] מניתוח אקדמי של אותה התקופה עולה כי לא יתכן ש-30,000 אנשים עיבדו שטח של 2 מליון דונם בתקופה שלא היו להם אמצעים חקלאיים מתקדמים כגון טרקטורים. לכן המושג "עיבוד שטח" מכוון בין השאר לשטחי נוודות, רעייה או לפיזור חיטה (שיטה בה לא חורשים או מעבדים אדמה אלא רק מפזרים חיטה במטרה להגדיל את המזון למרעה). מתוך כך סביר יותר כי השטח שעובד בשנת 1945 אכן עמד על כ-60,000 דונם בלבד כמופיע במחקר.[14]
על פי ששון בר צבי, חוקר תרבות בדווי הנגב, ואריה אפרת ששימש מנהל הכפר הערבי בדרום, המחסור במים באזור הנגב לא איפשר לתושביו להחיות את האדמות באזור ולכן העדיפו חיי הנוודות ורעיית הצאן על עיבוד אדמות מסודר ורנטאבילי; ומשום כך נשארו האדמות באזור שוממת.[17]
לטענת הבדווים, למרות שלא רשמו בעלות על הקרקעות, הכיר השלטון התורכי ואחריו הבריטי, בזכויות הבעלות על הקרקע שבה נדדו, והכרה זו התבטאה בכך שהבדואים מכרו קרקעות בתקופת המנדט לתנועה הציונית, ומכירות אלה הוכרו ונרשמו בספרי המקרקעין (הטאבו). לעומתם ד"ר יוסף בן-דוד מסביר את העובדה הזו בכך שהשלטונות העות'מאניים והבריטיים ראו ברכה בהעברת אדמות מידי הבדואים למבקשי הרישום, בשל הסיכוי לשימוש אינטנסיבי שייעשה באדמות, זאת מבלי להתחשב בכך שאין הבדואים בעלי זכות על הקרקע,[15] כמו כן יהודים שעסקו בגאולת קרקעות בקום המדינה נתנו כספים לפנים משורת הדין על מנת לאפשר רישום מהיר של קרקעות ארץ ישראל בטאבו ולא בהכרח מתוך הכרה בבבעלות חוקית של הבדואים על הקרקע.
לאחר קום המדינה [עריכה]
הבדואים בנגב שרובם היו ערב הקמת המדינה נוודים (כלומר, התפרנסו בעיקר מגידול צאן, ונדדו איתו למציאת אדמות מרעה), ואף חצו את הגבולות המדיניים בנדידתם, הפכו ברבות השנים לנוודים למחצה (פרנסה משולבת מחקלאות ורעיית צאן). תהליך זה החל כבר בתקופת המנדט הבריטי והתגבר מאוד לאחר הקמת המדינה, בפרט לאור העובדה שהנוודות נעשתה כמעט בלתי-אפשרית עם סגירת הגבולות הבינלאומיים ב-1949. בזמן מלחמת העצמאות רוב הבדואים עזבו את הנגב, ועל פי נתונים רשמיים היו בנגב בשנת 1951 כ 12,740 בדואים.
לאחר קום המדינה, שאפו הרשויות לרכז את הבדואים באזור הסייג בצפון הנגב, סמוך לבאר שבע, שהשתרע על 1.5 מיליון דונם. זאת, כדי לפנות שטחים לפיתוח האזור, ולשם פינוי שטחי אש לאימוני צה"ל.
על פי פקודת הקרקעות העות'מאנית, לא היה באזור הנגב שום יישוב קבע, והאדמות לא היו רשומות על שמם במוסדות המנדט (והשלטון העות'מאני לפניו). אדמות לא-רשומות הוכרזו לאחר הקמת המדינה כאדמות מדינה.[18] רק למיעוט קטן מבין הבדווים הטוענים לבעלות על קרקע, ישנם מסמכים המעידים על כך.[19]
משנת 1966, עם סיום הממשל הצבאי, ובעיקר בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, החלה המדינה לפעול במאמץ ליישב את הבדואים ביישובי קבע, ואולם הבדואים התנגדו בטענה כי השלטונות לא התחשבו באורחות חייהם ובצורכיהם כחברה שבטית המתפרנסת מחקלאות. מטרת המדינה, לדבריהם, היתה להשתלט על השטחים שהיו בשימושם ולהלאימם.
המדינה הגבילה את התיישבות הבדואים בנגב לתחומי העיר רהט ושש עיירות אחרות שהקימה. אלפי בדואים, שרובם אינם בעלי קרקעות, עברו ליישובים אלה בעידוד המדינה. שאר האוכלוסייה הבדואית בנגב מתגוררת במאות הריכוזים הכפריים הבלתי חוקיים וממשיכה לבנות בהם.
המציאות בפזורה הבדואית בנגב והגורמים להחרפה [עריכה]
שיעור ריבוי גבוה [עריכה]
הכפרים הלא חוקיים הם בעיה הנוטה להחריף במהירות בעיקר בגלל שיעור הריבוי הגבוה בקרב האוכלוסיה. אצל הבדואים בנגב הגידול הטבעי הוא הגבוה ביותר בעולם ועומד על 5.5% בשנה, שמשמעו הכפלת האוכלוסיה כל 12-15 שנה. כך ב-1951 מנו 12,000, ב-1970 מנו כ-25,000, ב-1990 כ-87,000 נפש, וב-2008 מנו כ-180,000. ב-2020 הם צפויים להגיע ל-400,000.[9] שיעור הפריון הגבוה לכל בדואית, מוחמר ע"י הפוליגמיה (עד 36% מהגברים הבדואים הם פוליגמיים)[20][9] וכן ההסתננות הבלתי חוקית המוערכת בכ 16,000 נשים שהסתננו לצורכי פוליגמיה (עד לשנת 2004) ואליהן הצטרפו גם בני משפחותיהן. [21][9] שיעור הריבוי הגבוה מציב בפני רשויות התכנון בעיה חמורה ביותר, ואין מדינה בעולם היכולה להתמודד מבחינה תכנונית עם ריבוי טבעי של 5.5% (הכפלת האוכלוסייה כל 13 שנים).[9][14]
תאוצה בבנייה בלתי חוקית [עריכה]
נורמות היסוד של שמירת החוק התנפצו בפזורה, בעיקר בכל הנוגע לבנייה הבלתי חוקית שהגיעה לממדים עצומים.[22] בשנת 1945 היו בפזורה 290 מבנים בלתי חוקיים, בשנת 1956 היו 955, ב-1994 היו 12,000, ב-1998 היו 24,225, ב-2004 היו 42,561, וב-2011 היו 64,000.[23] בשנים 2001-1998 הופסקה כליל, כמדיניות ממשלתית, הריסת המבנים הבלתי חוקיים, ומבצעי הריסות חודשו לאחר מכן טיפין טיפין. אכיפת החוק נכשלה, ואין עוד אפשרות מעשית לממש את כל צווי ההריסה ולהרוס כל בנייה בלתי חוקית. איום ההריסה אינו מרתיע עוד את התושבים מבנייה בלתי חוקית.[24] על פי גורמי האכיפה לא ניתן לפקח על הבנייה הבלתי חוקית מאחר שהתושבים הבונים בפזורה מטילים על הפקחים איומים פליליים ופח"עיים.[25]
חוסר תשתיות [עריכה]
בהיותם בלתי חוקיים, אין הכפרים מקבלים תקציבים מוניציפליים, אין בהם מערכת שלטון מקומי, חלק מהם אינם כלולים במועצה אזורית, ואין התושבים משלמים מסים וארנונה. בהעדר תכנית מתאר אסורה בהם כל בנייה, לא ניתן לקבל היתרי בנייה, וכל בנייה היא בנייה בלתי חוקית. הדגם המפוזר של ריכוזי הכפרים הלא חוקיים (המגיעים לאלף ריכוזים על פני מאות אלפי דונמים) מקשה על המדינה לספק שירותים לחלק זה של האוכלוסיה.[26][3] האוכלוסייה בכפרים אלה אינה מקבלת שירותים ממשלתיים מסודרים, ואין בהם מרבית התשתיות הבסיסיות (מים, חשמל, טלפון, ביוב, דרכים, תחבורה ציבורית, שירותי בריאות וחינוך וכיוצא באלה). מצב המים עגום ואיכותם ירודה, רק חלק מהתושבים מחוברים בחיבורי מים פרטיים אל צינור ראשי שבאם הדרך, והאחרים מביאים מים ממרחק במכלים. העדר חיבור לרשת החשמל פוגע במיוחד באנשים עם מוגבלויות וחולים כרוניים הנזקקים לציוד רפואי חשמלי או לקרור תרופות. עד שנת 1995 לא היתה בכפרים הבלתי מוכרים ולו מרפאה אחת. לאחר עתירות לבג"ץ קיימות מרפאות רק באחד עשר כפרים ובשמונה כפרים בלבד קיימות תחנות לבריאות המשפחה.
פשיעה ואבטלה [עריכה]
על פי הגאוגרף ארנון סופר, המגורים בפזורות הם אסון, וילדי הפזורות מופקרים ומוזנחים ונוטים לאלימות. נוסף לכל בפזורה הבדואית בנגב ישנה פשיעה חמורה.[27][28][29][30] גידול האוכלוסייה והתפשטותה אשר חריגים ביחס לכל העולם, אינו רק טרגדיה אנושית אלא גם איום אסטרטגי על מדינת ישראל הקטנה והצפופה.[31]
מתעסקת במידה ניכרת בכל העבירות שיש להן שני צדדים של הגבול - כל ההברחות למיניהן. אנחנו מדברים על סחורות, נשים, סמים ואפילו נשק... סחר במכוניות גנובות, גניבות חקלאיות, הסעת שב"חים".
העבריינים הבדואים מעדיפים את החיים בפזורה על המגורים ביישובים מסודרים כי שם ההימלטות ממשטרה קלה ביותר. על פי פרקליטת מחוז הדרום: "כניסה של משטרה לחפש חשוד או עד היא דבר מסוכן ביותר. אלות, יריות, ניקובי צמיגים, סכנת נפשות... האכיפה היא כמעט בלתי אפשרית... יש שימוש מאוד מאוד חופשי בנשק. אי אפשר לבוא לעשות חיפושים ולמצוא את כלי הנשק שמסתובבים בהמוניהם בתוך המקבצים האלה."[4][32][33][34][35][36][37]
השלכות אקולוגיות [עריכה]
פגיעה בבתי גידול [עריכה]
הפזורה הבדואית, גורמת לפגיעה אנושה במערכות אקולוגיות. אדמות הנגב מהוות בתי גידול ייחודיים ומאוימים מאוד. נוסף על כך, כאזור מעבר בין המדבר לאזורי הספר של דרום הרי יהודה והשפלה, מרבית מיני הצומח ובעלי החיים מבצעים מעבר הדרגתי בין בתי גידול, ולכן הרצף הקרקעי חיוני עבורם, בייחוד בעת ההתחממות הגלובלית שבה מינים מדבריים צפויים לנדוד צפונה.[38]
שטחי המגע (ההיקף) של הפזורה (על היישובים, הדרכים והשטחים החקלאיים המפוזרים) עם הסביבה גדולים ביחס לשטחה, ולכן נזקה גדול יותר בעשרות מונים בהשוואה ליישוב רגיל עם שטחי חקלאות.[38]
בפזורה ישנן פגיעות מהותיות בשטחים הפתוחים, שנובעות מנוכחות מוגברת של האדם ושל חיות הבית שלו. לדוגמה כלבים שאינם קשורים ואינם מחוסנים רודפים אחרי יונקים ועופות בפזורה, ואף בתוך השטחים הטבעיים. דרכי העפר הרבות קוטעות את השטח עבור מינים קרקעיים כמו פרוקי רגליים, והתנועה בהם מעלה אבק המכסה את הצמחייה, ודורסת את בעלי חיים.[38]
העיבוד החקלאי שבפזורה הרסני מבחינת בעלי החיים שוכני הקרקע, פוגע בצומח הטבעי ומונע קיום אוכלוסיית חרקים. שטחי המטעים הצמודים לבתים בפזורה, מושכים מיני חי וצומח טבעיים וכך מהווים מלכודות לאותם מינים הנפגעים באופן ישיר מציד של התושבים או חיותיהם. גם מינים המלווים את הפזורות, כמו יונים, תורים, דרורי בית ועורבים אפורים - חודרים ללב מערכות אקולוגיות דוחקים אף הם את המינים המקומיים. גידול והאכלת חיות משק גורמים להכנסה קבועה של מזון צמחי הגדל פרא ומביא להתבססות של צומח פולש. בפזורה מטפלים בחיות-בר המזיקות לחקלאות על ידי הרעלות, הגורמות לפגיעה בטורפים ולהרעלה משנית של עופות דורסים. החזקת עדרי צאן שגדולים מיכולת השטח לקיימם גורמת לרעיית יתר, עד כדי יצירת אזורים נרחבים ריקים מצומח.[38]
ההשפעה המצטברת יוצרת שטחים ענקיים שאין בהם צומח כלל (לא טבעי ולא חקלאי) וללא בעלי חיים. למעשה, מתקבל הרס מוחלט ומתמשך של בית גידול. מינים ייחודיים לאזור כמו קטה, חוברה, שנונית באר שבע וכן אירוסים, נעלמו משטחים נרחבים אלו.[38]
זיהום [עריכה]
עשרות רבות של תחנות דלק פירטיות,[39][40][41] מהוות סכנה לאיכות האוויר, הקרקע ולמי התהום מאחר ומיכליות הדלק אינן עומדות בסטנדרטים הבסיסיים של שמירה על הסביבה תוך הבטחה כי הדלקים לא יחלחלו לקרקע ולמי התהום, כמו כן הדלק עצמו אינו עומד בתקנים סביבתיים. נוסף לכך על פי איתמר בן דודי מהחברה להגנת הטבע היעדר תשתיות ביוב ופינוי פסולת ושחיטה בלתי מוסדרת בפזורות הבלתי־חוקיות מביא להצטברות ולפיזור נרחב של פסולת, אשפה ביתית ושפכים שמוצאים את עצמם לערוצי נחלים, הגורמים למטרדי ריח, בעיות בריאות לתושבים, ולפגיעה בטבע.[42]
יתרונות [עריכה]
זכויותיהם האזרחיות של התושבים כבודדים אינן נפגעות - הם רשומים במרשם האוכלוסין וזכאים לקבל שירותים ביישובים מוכרים סמוכים. ביום הבחירות הם רשומים בקלפי הנמצאת ביישוב המוכר הסמוך. על פי עו"ד יורם בר סלע וכן על פי אבי דותן, מנהל היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה, יש יתרונות למגורים בפזורה ושישנם הרבה בדואים החוזרים מהיישובים החדשים לפזורה "כדאי לזכור שברגע שאתה בפזורה יש המון בעיות כלכליות שנפתרות, הם לא משלמים מסים, ארנונה, אגרות והיטלים". עוד דבר הוא שלא בכל הישובים אין תשתיות, החל משנת 1997, באמצעות עתירות לבג"ץ מקבלים חלק מהיישובים הלא-חוקיים שירותי בריאות, חינוך ותשתיות, ובתי-ספר נבנו לצד דרכים ראשיות וסמוך ליישובים בדואיים גדולים.[37] כמו כן, המועצה האזורית אבו בסמה נותנת שירותי רווחה וחינוך גם ליישובים הבלתי מוכרים.
ניסיונות ההסדרים עם הבדואים בנגב [עריכה]
בשנות השבעים המדינה ריכזה כל "תביעות הבעלות" של הנגב, ללא אישורים וללא הוכחות, וזאת רק לצורך רישום כל הטענות. הבדואים לעומת זאת ראו ברישום כהכרה של המדינה בטענות שלהם. כך הוגשו למעלה מ-3,000 תביעות לבעלות על שטחים בגודל של מעל 800,000 דונם, הכולל למעשה את כל השטח בין ב"ש-ערד-דימונה ועוד שטחים ברחבי הנגב כולו, כולל כאלו ששייכים לקיבוצים ולערים. בשנים הראשונות להסדר כל מי שתבע שטח של למעלה מ 400 דונם, קיבל את האפשרות לקבל 20% מהשטח בטאבו, ועל שאר השטח יקבל פיצוי כספי. מי שתבע פחות מ 400 דונם, קיבל רק פיצוי כספי. כמו כן המדינה פיצתה את הבדואים על כל בית, רפת, פחון ואף עץ, שהציבו בפיצוי גדול יותר משוויים בשוק ואף שעשו זאת בניגוד לחוק.[43] ב 20% מהתביעות הגיעה המדינה להסדר. במקביל לנסיונות ההסדרה נמשכו גם המאבקים המשפטיים, זאת למרות החלטה תקדימית של השופט אברהם חלימה, שקבע כי לבדואי, מעצם הגדרתו כנווד, לא יכולה להיות בעלות על אדמה. בכל 80 המקרים בהם תביעות הבדואים הגיעו לבית המשפט, פסקו השופטים לטובת המדינה, זאת מאחר שלא היה לבדואים שום מסמך המוכיח בעלות על הקרקע.
על פי הנתונים האחרונים שנמסרו לוועדה על ידי מנהלת הבדואים נותרו ביולי 2008, 2749 תביעות, ששטחן הכולל הוא לפחות 592,000 דונם.[44]
במהלך השנים המדינה הקימה שבע עיירות: תל שבע (1969), רהט (1971), שגב שלום (1979), ערערה (1982), כסייפה (1982),לקייה (1985) וחורה (1989), שהיו אמורות לתת מענה לכמעט כל הבדואים השוכנים בפזורה, אלא שהעיירות הללו בפועל לא הניבו תוצאות מספקות ורק מעט יותר ממחצית עברו להתגורר בהן.
הבעיות בהסדרת ההתיישבות [עריכה]
אחת הבעיות הקשות בהסדרה היא החוק הבדואי השבטי הקובע שאסור לאדם להתיישב על קרקע שבדואי אחר טוען עליה בעלות (קלמן, סופר, ראש מועצת הכפרים הבלתי מוכרים - חסיין אבו פיע). "אם היא של אדם שהוא בתביעת בעלות, הוא לא יתקרב. הוא לא יעז. אפילו יושב במערה הוא לא יתקרב". כך יצא שלמרות שהממשלה לא הכירה בבעלות הבדואים על השטחים, היא כן פיצתה אותם בעבור השטחים, אך למעשה הבדואים עדיין המשיכו בתביעת הבעלות בכך שאסרו על תושבים חדשים להתגורר בשטחם. העיירה כסיפה, למשל בנויה כמעט כולה על שטחים ששבטים שונים טוענים עליהם בעלות, ושני שליש ממנה ריקים. בשבע העיירות יחד ישנם יותר מ 7,300 מגרשים גדולים שהמדינה הכינה עבור כל מי שיחפוץ לגור בהם, אך הם נותרים ריקים. כ 45% מהשטחים של שבע עיירות הבדואים נמצאים ב"תביעת בעלות" על ידי משפחות שונות.[45] בתביעת בעלות נמצאים גם 90% מ-13 יישובים שהמדינה החליטה להכיר בהם והם נמצאים בשלבי תכנון שונים.[46]
בעיה קריטית נוספת היא שבדואים רבים לא מקיימים את ההסכמים עליהם חתמו מול המדינה. נפוצה התופעה של בדואים שקיבלו פיצויים ומקום ביישובים חדשים אך למרות זאת שבו לאדמות המדינה. כמו כן רבים מהבדואים קיבלו פיצויים בעבור ויתור על הבעלות מול המדינה, אך כאמור עדיין טוענים לבעלות על השטח מול בדואים אחרים.[47]
עוד בעיה קשה היא שהמדינה היתה נותנת לבדואים 20%-62% מהשטחים עליה תבעו בעלות. כך שהמדינה אינה יכולה לנצל את שטחי הנגב לצורכי פיתוח מאחר שהקרקע מנומרת בשטחים הרשומים בטאבו על שם בדואים. כך למשל לא ניתן לפתח את החלק המזרחי של מטרופולין באר שבע בגלל אותה סיבה.[48][49]
על פי גורמים ממשלתיים יש קושי בכך שאין תאריך סופי למשא ומתן.[8] על פי פרופ' סופר "הבדואים תמיד אומרים 'לא' לניסיון להגיע איתם לפשרה על האדמה שהם תובעים, כי הם יודעים שכל 'לא' רק מחזק אותם. אחת הבעיות המרכזיות בתוכנית הזו היא שאין לה תאריך סופי. צריך לקבוע תאריך שעד אליו אנחנו מוכנים לתת פיצויים מוגדלים למי שימחק את תביעת הבעלות שלו, ומשם והלאה אין יותר פשרות ומגיעים לעימות גם במחיר כואב".
על פי גורמים העוסקים בהסדרים ישנו חוסר אחידות בפיצויים. מנהלת הבדואים מנהלת משאים ומתנים עם כל שבט או משפחה בנפרד. כך כל אחד מצליח לקבל יותר מהשני. המשפחות הפייסניות מקבלות פיצוי אחד, ואילו המשפחות הסרבניות מקבלות פיצוי גבוה יותר. המדינה היתה נותנת פיצוי גבוה יותר למשפחות עם מנהיג שהיא צריכה לצדה, וכן למשפחות שהקרקע עליה הן תובעות בעלות חשובה יותר למדינה. גם משפחות המשתמשות באיומים או באלימות מקבלות פיצויים גדולים.[47] אחת הסיבות לחוסר האחידות היא המשבר במנהיגות העדה הבדואית. כיום אין מנהיגות מוסכמת על הבדואים, בעניין הקרקעות, הבדואים מסרבים להציב נציגות בטענה כי אין לאף אחד סמכות לייצג את כל אחד מתובעי הבעלות.
כמו כן יש הטוענים שאחת הבעיות היא חוסר אחידות בתכניות הממשלתיות. לדוגמה, מאיר דויטש פקח דרום מתנועת רגבים סובר שפסיקות בג"צ אשר חייבו את המדינה לספק שירותים לתושבי הכפרים הלא חוקיים, סייעו להנצחת תופעת המאחזים הלא חוקיים, בכך שאפשרו למעשה את פיתוח היישוב, איכלוסו, וכן עודדו את הבדואים לעבריינות בניה נוספת.[14]
ראש המועצה המקומית לקיה לשעבר, אחמד אל-אסד, שהיה חבר בוועדת גולדברג, סיפר לעמיתיו על התוצאות של מדיניות המינהל שהסכים, במסגרת עסקות עם תובעי קרקע, להעניק מגרשים גם לילדים הקטנים שלהם: "היישוב (לקיה) נכשל. כמעט 60 אחוז מהמגרשים ריקים. המדינה לא מצליחה לשווק אותם וגם גורלם להישאר הרבה זמן ריקים. כי במסגרת הסדר קרקעות המדינה הגיעה לסיכום עם אותן משפחות שהרזרבה המגרשית תישאר להם לעוד 20 שנה, עד שיהיו להם זכאים... אתם רואים רחובות, מגרשים מפותחים, יש תשתיות, יש הכל, אבל מה, המגרשים האלה שמורים לדור הבא... ראיתי מקרה אחד שיש מגרש שנרשם על קטין בן שלוש שנים. אופציה. ואני מחויב לתת לאותו תושב עכשיו גם מדרכה ליד הבית, גם תאורה ונראה בית שומם לעוד 20 שנה".[50]
בין הבעיות הנוספות ביישוב הבדואים, היא למשל סכסוכים שבטיים, על פי עו"ד איתי הבר פרקליט מחוז הדרום לעניינים אזרחיים, "לפעמים אי אפשר ליישב בדואי ליד בדואי אחר כי הבן שלו העליב אותו לפני 20 שנה" על פי פייסל אל הוזייל, עוד סיבה לשמה הבדואים לא מוכנים לעבור ליישובים המסודרים היא ההכרח לעבור לצורת התיישבות עירונית.[51]
ועדת גולדברג להמלצות ההסדרה ותכנית בגין ליישומה [עריכה]
במשך השנים הוקמו ועדות רבות בניסיון להסדיר את ההתיישבות בנגב. הוועדה האחרונה שהתקיימה ב-2007 בהחלטת ממשלת ישראל, הוקמה בראשות השופט אליעזר גולדברג, שופט בית המשפט העליון בדימוס ומבקר המדינה לשעבר. הוועדה הגישה את המלצותיה לאחר כשנה[52]. היא מצאה כי (נכון לשנת 2007) מספר המבנים הבלתי חוקיים בכפרים הלא מוכרים בנגב עומד על 50,000, וכן כי מספר המבנים הנבנים מדי שנה בכפרים הללו נע בין 1,500 ל-2,000. הועדה המליצה שבדואים יקבלו כשטח פרטי מחצית מתביעתם, והשאר יקבלו בפיצוי, וכן החליטה לחבר לתשתיות 50,000 בתים.
תכניות ליישום ועדת גולדברג היו תכנית פראוור (בראשות אהוד פראוור), תכנית עמידרור (בראשות יעקב עמידרור), והתכנית האחרונה: תכנית בגין, בראשות בני בגין.
התנגדות לתכנית מצד הבדואים [עריכה]
תובעי הבעלות הבדואים דורשים קבלת קרקע חלופית גם באזורים שנמצאים מערבית לכביש 40, וכן בהר הנגב או בנגב המערבי.
תובעי הבעלות דורשים פיצויים גם לתובעי בעלות שכבר השתכנו בעיירות חוקיות, ולא רק לאלו המתגוררים בכפרים הבלתי חוקיים.
הבדואים דורשים לגור בכפרים רחבי ידיים ואילו תזכיר החוק מאפשר צורת ישוב אחת: עיירות.
הבדואים דורשים קרקע חלופית אשר מסווגות כאדמות לבנייה, ואילו על פי התכנית הם מקבלים קרקע חלופית לחקלאות בלבד, שאסור על פי חוק לבנות עליה.
תובעי הבעלות מעוניינים בקרקע חלופית שהיא באזור התביעה המקורי של בעל הקרקע ולא במקום אחר כפי שהתכנית עלולה להציע.
המתנגדים לתכנית טוענים שפינוי הבדואים לעיירות תהווה פגיעה באורח החיים המסורתי ואכיפת אורח חיים עירוני על האוכלוסייה הבדואית.
הבדואים מתנגדים לעקירה של 45,000-30,000 נפשות מבתיהן ולפינוי הכפרים הלא-חוקיים.
התנגדות לתוכנית מצד גורמים ישראליים [עריכה]
עם זאת על פי המבקרים,[53][9] התכנית רעה שתצמיח יותר נזק מתועלת.
התכנית היא לא כוללת תיקונים למדיניות האי-אכיפה בנוגע לבניה הבלתי חוקית, ולא תיקונים לחוסר ההרתעה, לתהליכים המשפטיים הארוכים, לאי-פעולת האכיפה המיידית, לחוסר התיאום, למחסור בכוח האדם ועוד.
ישנו העדר מאזן של רווח והפסד מול הבדואים, אין בתוכנית שום מרכיב הקובע סנקציות או אכיפה כך שרבים מהם גם יקבלו קרקעות מדינה וגם יקבלו כספים, אך הם ימשיכו להתיישב באופן לא חוקי ולהשתלט על אדמות המדינה.
לוח הזמנים שנקבע ליישום התכנית לא יפחת מעשר שנים. אלא שבישראל אין רציפות שלטונית והיכולת ליישם תוכנית כזו היא מועטה. במקרה כזה מדינת ישראל תחל בביצוע התוכנית, תעניק לבדואים את ההטבות האמורות, אך כאשר הבדואים יידרשו למלא את חלקם, לא תמצא ממשלה מספיק אמיצה ונחושה כדי לפעול לקידום מהלך הפינוי.
מבחינה מהותית, המתווה לוקה בעמימות באשר לעקרונות התכנון ועמימות זו תנוצל לרעה. התוצאה תהיה מסירת כל מרכז הנגב ויצירת רצף בדווי. זו מציאות שלא המדינה ולא הבדואים עצמם יכולים לחיות איתה.
בנוסף, מבוסס התכנון של ישובי הקבע על קרקעות שיתפנו במסגרת הליכי הפשרות על תביעות הבעלות. אך התנהלות הבדווים עד כה בסוגיה זו מלמדת שגם לאחר שנחתם הסכם הוא לא מכובד בפועל והקרקע שהתפנתה לא ניתנת לניצול.
ניסיון העבר מול בג"צ והעמדות של משרד המשפטים בסוגיות הנוגעות לאיזון בין אינטרסים לאומיים לזכויות הפרט, 'מבטיחות' התערבות שיפוטית שלילית, עיכובים, דחיות, ושינויים כפויים נוספים בתכנית.
זאת ועוד, אף שהתכנית מתיימרת להציג פתרון כולל היא לא עוסקת בסוגיות 'הליבה' (נאמנות למדינה מול השפעת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ריבוי נישואין, יילודה גבוהה ולא בת-קיימא, פשיעה, כלכלה שחורה וכד') והמעטפת (חינוך, השכלה, תעסוקה, תרבות וכד'). כל תכנית שלא תיתן מענה גם לסוגיות אלו תיכשל, כזו היא גם התכנית הזו.
על פי יו"ר עמותת האדריכלים בדרום אלי ארמון,[54][8] להלבנת הכפרים הלא חוקיים תהיה השפעה הרסנית גם על הבדווים וגם על המדינה. "צורת החיים העירונית נותנת אפשרות לצורת חיים נאותה. הבעיה עם הפזורה היא שהיא מפוזרת. זו צורת התיישבות שאין בה כל היגיון תכנוני. זה גר פה וזה גר שם. זה על מצוק ועלול להישטף בגשם הראשון וזה מתחת לקו מתח גבוה ועלול לחלות בסרטן. זו התיישבות שלעולם תהיה רחוקה ממרכז של שירותים. לעולם לא יוקם בקרבתה סניף בנק, סניף דואר או מרכז קניות. לא ניתן לדרוש מהמדינה להעביר כביש שיחבר את כל הנקודות שבהן התיישבו הבדווים; ההוצאה תהיה אדירה. בדרך כלל סוללים כביש והוא משרת שתי שורות בתים משני צדדיו. במקרה הבדווי הבתים לא יושבים על צירים אופקיים. כך גם בכל הקשור לביוב, הזקוק לצנרת שאותה מניחים בצורה מסוימת. ועוד לא דיברתי על חשמל ומים. האינטרס הבדווי הברור הוא להיכנס לערים". "אם לא מרכזים משאבים עירוניים מנציחים התיישבות נחשלת. הכרה בכפרים הלא חוקיים אומרת למעשה שאנחנו מותירים את הקטסטרופה הזו כפי שהיא כיום. מדובר בפצצה מתקתקת שתתפוצץ לנו בפנים. אנחנו מייצרים אוכלוסייה מקופחת שהפערים בינה לבין החברה הישראלית רק הולכים וגדלים. הפערים האלה ייצרו בהמשך השקפת עולם מקופחת שתוביל לזעם, לפריקת עול ולכך ששלטון החוק ייסוג מעוד ועוד אזורים בנגב".
על פי פרופ' סופר, לא רק שלא ניתן כלכלית למתוח קווי תשתית נרחבת בפזורה האדירה, אלא שנוסף על כך, גם אילו יימצאו תקציבים למתן תשתיות הבדואים, כבר עוד כ-10 שנים תוכפל אוכלוסיית הבדואים ויהיו 100,000 בתים לא חוקיים להכשיר, והמדינה תיאלץ להכיר בעוד 60-100 ישובים חדשים. לכן כל ההטבות לבדואים שבתכנית רק יעודדו אותם להמשיך בבנייה לא חוקית. בגלל הריבוי הגבוה, בעוד 10 עד 20 שנה כל הנגב הצפוני ויותר יהפוך לבדואי. אף מדינה לא יכולה לקדם אוכלוסיה שכזאת בתנאים כאלו אל המאה ה-21.
במנהלת הבדואים הודו שהתכנית אינה ישימה בגלל הסרבנות הבדואית. הבדואים לא יסכימו להתפשר ולוותר על חלקים מהאדמות הגזולות. עוד דבר שיתקע את התהליך הוא הריבוי של "בעלי הקרקע". בדואים שהשתלטו על חלקה בשנות ה-70 לדוגמה, כבר הותירו ילדים רבים שהם "בעלי הקרקע". בכדי להעביר בעלות יש צורך בהסכמה של כל צאצאיהם על העברת קרקע, דבר שיקרה בסבירות נמוכה.[47]
על פי אריה אלדד "בשום ארץ ערבית לא הכירו בבעלות של בדואים על השטחים בהם הם נדדו. בעלות על הקרקע של בדואים זו המצאה ישראלית."
לקריאה נוספת [עריכה]
- פורת ח. , הבדווים בנגב, בין נוודות לעיור 1948-1973. מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון, 2008
- אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס, (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר (בר צבי, ששון: "מאפיינים של חיי הבדואים בנגב טרם התנחלות"), משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1979.
- הוועדה להצעת מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, דו"ח הוועדה, 2008.
- ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא המגזר הבדואי בישראל, דו"ח הוועדה, 1996.
- מנהלת פרוייקט תכנית אב מתאר במגזר הערבי בראש משרד הפנים ובשיתוף מינהל מקרקעי ישראל ומשרד ראש הממשלה,לקראת הפעלת דרכים וכלים למימוש הגדלת פוטנציאל המקרקעין לפיתוח היישובים הערביים – דו"ח מסכם, 2000.
- מנהל מקרקעי ישראל, מידע על הבדואים
קישורים חיצוניים [עריכה]
- קלמן ליבסקינד נגב הולך לאיבוד
- יישובים בלתי מוכרים בישראל, באתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"
- קלמן ליבסקינד רק 5 דקות מבאר שבע: כך חוסל שלטון החוק בפזורה הבדואית
הערות שוליים [עריכה]
- ^ ,שרון הורנשטיין, ועוז אלמוג ישובים בלתי מוכרים בישראל 28.11.11 אתר אנשים ישראל
- ^ לפי נתוני "אגודת הארבעים", עמותה הפועלת להלבנת כל היישובים הלא חוקיים [1].
- ^ 3.0 3.1 ארנון סופר הבדואים מתקרבים לתל אביב29/03/11 ערוץ 7.
- ^ 4.0 4.1 אמנון בנימין מבט שני - מדינת נודדים 06.07.11 אתר הערוץ הראשון
- ^ תנועת רגבים יש פתרון אתר תנועת רגבים 01.01.2011
- ^ מנהל מקרקעי ישראל אדמות הנגב 14.11.2010
- ^ רגב גולדמן פולשים בדואים בשפלה? המלחמה כבר כאן אתר nrg 02.01.2012
- ^ 8.0 8.1 8.2 גיל ברינגר פתרון לכל פולש צדק משפט דין והלכה, מקור ראשון 15.04.2011
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 פרופ' ארנון סופר, בעקבות ועדת גולדברג – האם איבדה ישראל את הנגב הצפוני?, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, מרץ 2009, באתר אוניברסיטת חיפה
- ^ 10.0 10.1 פרופ' ארנון סופר, באין משילות נולד השומר החדש, מרץ 2011, באתר השומר החדש
- ^ אורי חודי ארנון סופר: ישובים ערביים ובדואים יחנקו את המדינה 15.12.2011, אתר גלובס
- ^ לפי סקרי "אגודת הארבעים" [2]
- ^ היו חמש קטגוריות של קרקע באימפריה העות'מאנית: מולק (אדמה בבעלות פרטית), מירי (אדמה בבעלות המדינה שניתן לעבדה תמורת תשלום חד פעמי), מווקופה (אדמה בנאמנות דתית או הקדש מוסלמי), מתרוקה (אדמה בלתי מעובדת) ומוואת (שממה שאינה מתאימה לעיבוד).
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 תנועת רגבים המלצות לוועדת גולדברג
- ^ 15.0 15.1 יוסף בן דוד. מריבה בנגב, בדווים, יהודים, אדמות, רעננה: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל. 1996
- ^ י' וייץ, כוחה של ישראל, תש"ה
- ^ סלים עלי אגדיע אל הואשלה ואחרים נגד מדינת ישראל [weblaw.haifa.ac.il/he/Faculty/Kedar/lecdb/bedouins/387.doc ערעור אזרחי מס' 218\74]
- ^ כך למשל ועדת אלבק (1975) פתחה את המלצותיה בקביעה, לפיה כל אדמות אזור הסייג הן אדמות מוואת ("מתות", כלומר לא מעובדות), היות שבעת פרסומה של פקודת הקרקעות העות'מאנית, לא היה באזור הנגב שום יישוב קבע. לפיכך, "אין הבדואים יכולים לרכוש [באדמות אזור הסייג] שום זכויות, אפילו לא מכוח החזקה ועיבוד ממושכים, ולפיכך כל האדמות הנן אדמות מדינה"
- ^ דוגמא שהובאה על ידי ד"ר יוסף בן-דוד בהופיעו בפני הוועדה, הייתה של שבט אבו-כאף).
- ^ הוועדה לקידום מעמד האישה, פוליגמיה בקרב האוכלוסיה הבדואית בישראל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת
- ^ פרופ' ארנון סופר וסא"ל גיל שלו, מימושה בפועל של "תביעת השיבה" הפלסטינית, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, יולי 2004, באתר אוניברסיטת חיפה
- ^ על פי סעיף 67 בדוח גולדברג
- ^ על פי סעיף 68 בדוח גולדברג
- ^ על פי סעיף 69 בדוח גולדברג
- ^ על פי עדותו של תת ניצב מנשה ארביב, ראש מינהלת תיאום פעילות אכיפה מול חברי הועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג
- ^ כך צויין למשל על ידי מומחים לתכנון בועדת מנע
- ^ דליה טל יש כיום אינתיפאדה בדואית 25.08.05 אתר גלובס
- ^ קלמן ליבסקינד רק 5 דקות מבאר שבע: כך חוסל שלטון החוק בפזורה הבדואית 23.07.10 אתר nrg
- ^ רון בן-ישי בדואים בנגב: פצצת זמן בחצר האחורית של ישראל 19.06.06 אתר yet
- ^ ארצי חלפון נא להכיר: היחידה המשטרתית למלחמה בפשע במגזר הבדואי 01.11.03 אתר yet
- ^ משטרת ישראל שילוב זרועות – מבצע אכיפה מחוזי בדרום 13.03.13 אתר משטרת ישראל
- ^ אלחנן גרונר בדואים גובים "פרוטקשן" מקבלני משנה של מע"צ 07.02.12 אתר הקול היהודי
- ^ הפקרות בדרום – תאגיד מים משלם מיליון ש"ח בשנה פרוטקשן לבדואים 10.07.11 אתר הקול היהודי
- ^ מג"ד שריון: "בדואים גונבים בצאלים ציוד לאור יום – צה"ל מתמגן" 02.01.12 אתר הקול היהודי
- ^ המשטרה מעריכה: רק בחודש האחרון – 5 צעירות יהודיות נחטפו בדרום 26.12.11 אתר הקול היהודי
- ^ ,יהודה פרל פרוייקט בטחוני בעלות מליארדים מתעכב שנים בשל פלישה בדואית 28.11.11 אתר הקול היהודי
- ^ 37.0 37.1 לקסיקון מונחים מיעוטים בישראל: בדואים 01.07.12 אתר הכנסת
- ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 38.4 דותן רותם (אקולוג השטחים מחטיבת המדע של רשות הטבע והגנים), ועזרי אלון (מתכנן מחוז הדרום מרשות הטבע והגנים), ההשפעות האקולוגיות של הפזורה בנגב, פברואר 2012, מגזין אקולוגיה וסביבה
- ^ גדי גולן האסון כבר בדרך 08.06.12 אתר ישראל היום
- ^ פונו תחנות דלק פיראטיות בישובי בדואים 19.12.12 אתר ynet
- ^ דורון הרמן והילה שי-וזאן תחנות דלק פיראטיות בדרום מוכרות סולר מזויף ומסוכן אתר נענע10 08.06.2011
- ^ על פי עדותו של איתמר בן דודי, מתכנן אגף שמירת טבע בחברה להגנת הטבע מול חברי ועדת גולדברג, 13.03.2008
- ^ מנהל מקרקעי ישראל מידע על הבדואים אתר מנהל מקרקעי ישראל
- ^ על פי נתוניו של פקיד ההסדר מר רמי דמארי
- ^ על פי אלי עצמון בכיר לשעבר במנהלת הבדואים
- ^ היישובים הם: מכחול, ביר הדאג', קצר א-סר, אבו קרינאת, אום בטין, אל סייד, תראבין א-סאנע, דריג'את, מולדה, כחלה, אבו-תלול, עובדת ואל פרעה
- ^ 47.0 47.1 47.2 קלמן ליבסקינד נגב הולך לאיבוד: כך כשלה המדינה בטיפול בבדואים בדרום אתר nrg 16.07.2010
- ^ על פי דודו כהן חבר הוועדה להסדרת מדיניות ההתיישבות בנגב
- ^ אהוד פראוור ולירית סרפיס, הבדואים בנגב, מדיניות, קשיים והמלצות, ינואר 2006, המועצה לביטחון לאומי
- ^ עמותת רגבים [weblaw.haifa.ac.il/he/Faculty/Kedar/lecdb/bedouins/368.doc פרוטוקול הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב] 17.02.2008, אתר אוניברסיטת חיפה
- ^ עמותת רגבים פרוטוקול הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב 15.01.2008, אתר אוניברסיטת חיפה
- ^ http://www.moch.gov.il/odot/rashut_beduim/Pages/goldberg.aspx
- ^ עמותת רגבים הסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב – אנחנו בעד, אבל אחרת11.03.2011
- ^ אלי ארמון הוא יו"ר עמותת האדריכלים בדרום והיה מהנדס העיר באר שבע בתנופת הבנייה שלה
