כרוניקה של מוות ידוע מראש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הספר בתרגומו לאנגלית

כרוניקה של מוות ידוע מראשספרדית: Crónica de una muerte anunciada) הוא רומן של גבריאל גארסיה מרקס שיצא לראשונה בשנת 1981. הספר, מיצירותיו החשובות של מרקס (יחד עם "מאה שנים של בדידות"), מספר על טרגדיה, מקרה של מוות בכפר קטן. על קיום הטרגדיה ועל אופיה לומד הקורא כבר בכותרת שמהווה ספוילר מובהק, כאשר במהלך הספר לומד הקורא על עומק הטרגדיה ועובר תהליך נפשי של ממש.

הספר עובד לסרט קולנוע באותו השם בשנת 1987 בבימויו של פרנצ'סקו רוסי. הספר ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1988, בתרגום טל ניצן.

ניתוח ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציר הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "כרוניקה של מוות ידוע מראש" עוסק ברצח המתבצע בעיירה קטנה. הנרצח הוא סנטיאגו נסאר שהואשם בבעילתה של אנחלה ויקאריו והרוצחים הם פדרו ופאבלו ויקאריו, אחיה של אנחלה. הסיפור אינו מסופר בצורה כרונולוגית אלא קופץ מההווה לעבר ומתאר מאורעות שונים לפני ואחרי הרצח. תמצית הסיפור (בצורה כרונולוגית): יום אחד הגיע לעיירה ברנש עשיר בשם ביארדו סן רומאן וביקש להינשא לאנחלה ויקאריו. אנחלה ויקאריו לא אהבה אותו, אך הוריה דחפו אותה להינשא לו, מסיבות כלכליות. אנחלה נישאה לביארדו אך היה עליה להסתיר מפניו עובדה מצערת – אי היותה בתולה. בליל כלולותיהם גילה ביארדו סן רומאן את סודה של אנחלה והחזיר אותה באותו לילה למשפחתה. כאשר אנחלה נשאלה מי היה זה שגזל את בתוליה, הסגירה את סנטיאגו נסאר. אחיה של אנחלה, פדרו ופאבלו, הרגישו מחויבים לנקום בסנטיאגו, אך לא רצו לעשות זאת. על מנת לחלץ את עצמם מהצרה שנקלעו אליה, ניסו לגרום למעצרם על מנת שלא יהיו מחויבים לבצע את הרצח. לכן הם קנו סכיני שחיטה, השחיזו אותם בפומבי והלכו איתם בצורה מופגנת. כמו כן, סיפרו לכל מי שהסכים לשמוע שהם מתכננים לרצוח את סנטיאגו נסאר. וזה למעשה החלק המעניין בספר – רוב העיירה ידעה על תכנון הרצח של האחים ויקאריו, אך כמעט אף אחד לא הרים אצבע על מנת לנסות לעצור אותם, ולכן לא הייתה לאחים ויקאריו ברירה אלא לבצע את הרצח. בודדים לא ידעו על הרצח המתוכנן, ובתוכם כמובן סנטיאגו נסאר, שנרצח בסופו של דבר.

על המספר בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור כתוב מנקודת מבט מרוחקת, וכביכול אובייקטיבית. רגשות המספר לא מתערבים בנובלה, ולרוב גם דעותיו.

מספר הסיפור הוא תושב בעיירה הקטנה שככל הנראה הכיר את כל הנפשות הפועלות בטרגדיה. אין אנו זוכים לדעת מיהו בדיוק המספר, אך אנו יכולים לראות כי הוא היה מכר של סנטיאגו נסאר ומשתתף משני בטרגדיה:

"סנטיאגו נסאר ואני הלכנו עם אחי לואיס אנריקה ועם קריסטו בדויה אל בית-החסדים של מריה אלחנדרינה סרונטס. לשם הגיעו, עם עוד רבים אחרים, גם האחים ויקאריו, והם שתו אתנו ושרו עם סנטיאגו נסאר חמש שעות לפני שהרגו אותו"

לא רק שהמספר עצמו היה שותף באירועים שהתרחשו לפני הרצח, אלא גם משפחתו - אמו ואחותו, היו מעורבות:

"אחותי מרגוט, שהייתה איתו [סנטיאגו נסאר] על הרציף, מצאה אותו במצב רוח מצוין, משתוקק להמשיך בחגיגה, אף על פי שגלולות האספירין לא הקלו עליו כלל. "הוא לא נראה מצונן, וחשב רק על מחיר החתונה," אמרה לי."

במהלך הספר אנחנו למדים לא רק על משפחתו ועל כך שכנראה הכיר את סנטיאגו נסאר ואף היה מיודד איתו, אלא גם שככל הנראה הוא חקר את כל התקרית שנים לאחר המעשה. המספר מספר לעתים קרובות על אירועים שסיפרו לו אנשים שונים שהיו מעורבים בפרשה וכמו כן גם די ברור שהוא חקר אנשים אלו ואחרים על מנת להגיע לאמת בנוגע לאירועים שהתרחשו. ניתן לראות זאת במקומות רבים בטקסט, למשל:

"את כל השאר סיפרה לי בגילוי-לב גמור, אפילו את אסון ליל הכלולות. [...] האמת היא שדיברה על אסונה בלי כל בושה כדי להסוות את אסונה האחר, האמיתי, שבער בקרבה. איש לא היה חושד, עד שהיא עצמה החליטה לספר לי זאת, שביארדו סן רומאן לא מש מחייה לרגע מאז שהחזיר אותה לביתה."

דמות המספר בספר הוא משתתף לא פעיל אך יודע פרטים רבים מכיוון שחקר והעמיק בנוגע לאירועים שהתרחשו בסיפור ואף חווה את חלקם על בשרו. אין הוא מספר יודע-כל משום שידיעותיו מוגבלות למה שחקר, ראה במו עיניו ושמע מאנשים שונים עמם שוחח.

ישנן רמיזות לכך שהמספר הוא מרקס עצמו, על פי השמות של חברי המשפחה שלו למשל, אם כי זה לא מופיע במפורש.