כריסטיאן אמנפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריסטיאן אמנפור
12 בינואר 1958
Christiane amanpour world economic forum 2009.jpg
כריסטיאן אמנפור, 2011
מקום מגורים ניו יורק, בארצות הברית
השכלה אוניברסיטת רוד איילנד
מקצוע כתבת, עיתונאית
תפקיד

כתבת חוץ ראשית
מנחה
מגישת טלוויזיה

בן זוג ג'יימס רובין
http://us.cnn.com/CNNI/Programs/amanpour/

כריסטיאן אמנפוראנגלית: Christiane Amanpour; בפרסית: کریستیان امان‌پور, נולדה ב-12 בינואר 1958), היא מגישת טלוויזיה וכתבת חוץ. היא הכתבת הראשית של רשת הטלוויזיה האמריקאית CNN ומנחה את תוכנית הראיונות והאקטואליה היומית "אמנפור". במרץ 2009 הודיעה כי תצטרף לרשת ABC לאחר כשלושים שנה ב-CNN, ותנחה את התוכנית "This Week".‏[1] כשלוש שנים אחר כך חזרה ל-CNN.

אמנפור דיווחה מאחדים מאזורי העימות המסוכנים בעולם וזכתה בפרסי עיתונות יוקרתיים רבים. היא דורגה על ידי מגזין "פורבס" כאחת ממאה הנשים החזקות בעולם, וקיבלה תוארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטאות שונות על תרומתה לעיתונות. היא דוברת אנגלית, פרסית וצרפתית באופן שוטף ונחשבת לעיתונאית דעתנית ולאחת מכתבות החדשות המוּכרות ביותר בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנפור נולדה ב-12 בינואר 1958 בלונדון שבאנגליה למוחמד, עובד חברת תעופה איראני ולפטרישיה הבריטית. זמן קצר לאחר לידתה עברו הוריה לטהראן, שם חיו חיים נוחים תחת שלטון מוחמד רזא שאה פהלווי.‏[2] היא עזבה את איראן לאנגליה בשנת 1969, ולמדה בבית הספר לבנות "ניו הול סקול" בצ'למספורד, אסקס. הוריה נמלטו מאיראן בפרוץ המהפכה האיראנית.

אמנפור עברה לארצות הברית כדי ללמוד עיתונאות באוניברסיטת רוד איילנד. היא סיימה את לימודיה לתואר ראשון בעיתונאות בהצטיינות יתרה בשנת 1983.‏[3]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך לימודיה האקדמיים עבדה אמנפור כמעצבת גרפית במחלקת החדשות של תחנת רדיו מקומית בשם WBRU השייכת לרשת NBC ומשדרת מפרובידנס.‏[4] בשנת 1983 נשכרה על ידי רשת CNN כסייעת בדסק חדשות החוץ של הרשת. בשנת 1989 נשלחה על ידי הרשת לפרנקפורט שבגרמניה משם דיווחה על המהפכה הדמוקרטית שהתרחשה באותה העת במזרח אירופה. בהמשך לכיבוש כווית על ידי עיראק בשנת 1990, דיווחיה של אמנפור בעת מלחמת המפרץ הקנו לה הכרה בקרב הציבור והעלו את CNN ברמת הדיווחים החדשותיים. בעקבות כך נשלחה לסקר את מלחמת בוסניה ולדווח מאזורי מלחמה נוספים.

במקביל לדיווחי החוץ השוטפים שלה עבור מהדורות החדשות, בין השנים 19962005 הייתה חתומה על חוזה עם התוכנית "60 דקות" לפיו תגיש בכל שנה כחמש כתבות מעמיקות בנושאים בינלאומיים בתור כתבת אורחת בתוכנית. דיווחים אלה זיכו אותה בשנת 1998 בפרס פיבודי לשידורי רדיו וטלוויזיה, בנוסף לזה שזכתה בו שנת 1993. עבודתה בתוכנית הופסקה לאחר חילופי העורך הראשי של התוכנית.

בשנים האחרונות החלה אמנפור לדווח פחות מהשטח, כמאפיין אותה, ולתעד סוגיות ונושאים לעומק. היא עסקה בבודהיסטים טיבטיים, ביתומי האיידס ובמרדף אחר בין לאדן ויצרה סרט דוקומנטרי בשם "דור האסלאם" המנסה לקשור בין המצוקה של ילדים וצעירים מוסלמים ממקומות שונים כמו עזה ואפגניסטן, ובין נכונותם להתגייס לשורות ארגוני טרור אסלאמי.

היא חברה בוועדה להגנת העיתונאים (CPJ) יחד עם עיתונאים בכירים נוספים.

ביקורת על אופי דיווחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווחיה הרגשניים מסראייבו במהלך המצור על סראייבו הביאו כמה צופים ומבקרים לפקפק באובייקטיביות המקצועית שלה, בטענה כי דיווחיה מוטים לטובת המוסלמים הבוסניים. טענות דומות נשמעו גם לאחר שדיווחה על טבח סרברניצה. אמנפור הגיבה לטענות אלה באומרה: "יש מצבים שבהם עיתונאי אינו יכול להישאר נייטרלי; כאשר אתה נייטרלי אתה הופך למשתף פעולה. אובייקטיביות אינה מתן יחס שווה לשני הצדדים - אלא מתן זכות דיבור לכל צד".‏[5][6]

טענות דומות נשמעו גם בישראל נגד סיקור רשת CNN את הסכסוך הישראלי פלסטיני. לכך הגיבה אמנפור: "צר לי שאנשים סבורים שאנחנו נוקטים בצד אחד או אחר ואני דוחה את הטענה הזאת".‏[7]

עיקר פעילותה ב-CNN[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנותיה ככתבת לעניינים בינלאומיים דיווחה כמעט על כל משבר ואזור עימות בעולם: עיראק, אפגניסטן, הרשות הפלסטינית, איראן, הודו, ישראל, פקיסטן, סומליה, רואנדה, הבלקן וניו אורלינס במהלך סופת ההוריקן קתרינה.

אמנפור ערכה ראיונות בלעדיים עם מנהיגים רבים במזרח התיכון, באירופה ובאפריקה: היא ראיינה את נשיאי סודאן, אפגניסטן וסומליה, וכן ראיינה כל נשיא איראני החל משנות ה-80', חלקם אף לראשונה, כגון מוחמד ח'אתמי ומחמוד אחמדינז'אד.‏[7] יחד עם זאת בשנת 2002 נאסרה כניסתה למדינה על ידי הממשלה האיראנית, ללא הסבר.‏[8] כמו כן הייתה הראשונה לראיין את עבדאללה השני, מלך ירדן.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר הייתה הראשונה לראיין את ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, את נשיא צרפת ז'אק שיראק ואת נשיא פקיסטן פרבז מושארף.

מלבד סיקוריה מבוסניה, בלטו במהלך הקריירה של אמנפור נקודות רבות בעשייתה העיתונאית. בישראל זכור סירובו של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון לשוחח עמה, וכן ראיון טלפוני שערכה עם יאסר ערפאת במהלך מבצע חומת מגן בעודו נצור במוקטעה ברמאללה בו טרק לה את הטלפון.‏[9] חמישה ימים לאחר שנודע על חדירת מטוס קרב ישראלי לסוריה בספטמבר 2007, שעל פרטיה הוטל איפול בישראל ובסוריה, דיווחה אמנפור לראשונה שמדובר בתקיפת מטרה בסוריה.‏[10]

לאחר קונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בקוריאה הצפונית היא ראיינה את מנהל המשא ומתן בנושא הגרעין של המדינה, קים קיי-גוואן ובשנת 2008 היא תיעדה את ביקורה בכור הגרעיני שם.‏[11] בשנת 2009 היא סיקרה את מערכות הבחירות באיראן ובישראל.

לאחר יותר מ-26 שנים של דיווחים מהשטח החלה להנחות ברשת CNN תוכנית משלה בת חצי-שעה בשם "אמנפור" בה היא מראיינת מדי ערב אישים בולטים בפוליטיקה העולמית. בתוכנית התראיינו בין היתר האנס בליקס, סאיב עריקאת, חאמיד כרזאי, רוברט מוגאבה וריצ'רד גולדסטון.‏[6]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה העיתונאית של אמנפור זכתה להוקרה חסרת תקדים בתחום ההוקרה הטלוויזיונית; היא זכתה תשע פעמים בפרסי אמי בתחום החדשות והדוקומנטריה, ארבע פעמים בפרס פיבודי, פעמיים בפרס ג'ורג' פולק, שלוש פעמים בפרס duPont-Columbia, בפרס האומץ בעיתונות, בפרס Edward R. Murrow ובפרסי עיתונות נוספים.

אמנפור קיבלה תוארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת אמורי, אוניברסיטת ניו יורק, מכללת סמית', אוניברסיטת ג'ורג'טאון והאוניברסיטה האמריקאית בפריז. היא דורגה על ידי מגזין "פורבס" כאחת ממאה הנשים החזקות בעולם. בשנת 1998 העניקה לה עיריית סראייבו תואר אזרחית של כבוד.

בשנת 2007 הוענק לה על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת תואר מפקדת (CBE) במסדר האימפריה הבריטית על תרומתה לעיתונות.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנפור נשואה לג'יימס רובין, עיתונאי ודובר לשעבר של מחלקת המדינה של ארצות הברית, ונכון ל-2009 מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה ויועץ בלתי-רשמי בנושא מדיניות חוץ להילארי קלינטון וברק אובמה. בשנת 2000 נולד בנם דאריוס ג'ון רובין, והמשפחה מתגוררת בניו יורק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים ולקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]