כריסטיאן רוזנקרויץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקדש החכמה העליונה, איור מאת תאופילוס שוויגרדט, 1618

כריסטיאן רוזנקרויץ (Christian Rosenkreuz, מילולית: "כריסטיאן צלב הוורד") הוא דמות אלגורית, המייסד כביכול של מסדר צלב הוורד, אגודת סתרים מיסטית אגדית. לפי האגדה רוזנקרויץ היה בן למשפחת אצולה גרמנית שחי במאה ה-15. לפי מקור אחד הוא יליד 1378 וחי 106 שנים. הוא נסע כביכול במזרח התיכון ולמד חכמה מפי כוהני דת ממצרים, פרס וטורקיה. בין היתר השתלם בסודות החוכמה הסופית והזורואסטרית. עם חזרתו לאירופה ייסד אגודת סתרים, שהוא עמד בראשה בשם Frater C.R.C והקים את מקדש החכמה עליונה. שמו מוזכר לראשונה כמייסד המסדר ב-1614 בחיבור פסאודואפיגרפי שהתפרסם בעיר קאסל כדיווח של מסדר צלב הוורד המקומי (Fama Fraternitatis Rosae Crucis) המדווח על מציאת קברו של המייסד ונקרא "המניפסט הראשון" ולאחר מכן בהמשכו, "המניפסט השני" שהופץ ב-1615 מפורטות הוראותיו של רוזנקרויץ לבני המסדר בשעתו ולעתיד לבוא. ב-1616 הוא מוזכר במסגרת החיבור המיסטי-אלכימי "נישואיו הכימיים של כריסטיאן רוזנקרויץ" (Chymische Hochzeit Christiani Rosencreutz) שפורסם בשטרסבורג. כל החיבורים אנונימיים ותפקידם לייחס לאגודת סתרים חדשה אב-מייסד נכבד ועלום ומסגרת תוכנית עשירה ומושרשת בחוכמת עמי הקדם. פרסום הכתבים גרם לגל של פרסומים וניסיונות של מלומדי אירופה, בהם רוברט פלאד[1] ורנה דקארט[2] ליצור קשר עם אנשי המסדר הנעלמים.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ה"מניפסטים", יצא רוזנקרויץ, שכבר ידע יוונית עתיקה, ערבית ועברית למסע לימודים במזרח. הוא ביקר, בין השאר בכנסיית הקבר בירושלים, בדמשק ובפס שבמרוקו. למד גאומטריה ופיזיקה בד בבד עם קבלה וסוגים שונים של מאגיה מאת מורים שקיבלו ידע זה בשלשלת העברה מהחכמים הקדומים ותירגם ספר מסתורי בשם Liber M (אולי רמז לספר יצירה הקבלי), בו מצויות כל ההתאמות בין העולם לבין האדם (המיקרוקוסמוס). ככלל הוא מגיע לתובנה שככל שהחברה האנושית, באמצעות שליחים ומורים מוכשרים, תדע יותר על העולם, כך יקל עליה לשלוט בו, לשפר את החיים ולהאריכם.

לאחר שחזר מן המזרח דרך צפון אפריקה, הגיע רוזנקרויץ לספרד והגיע להכרה שעליו להקים מרכז שתפקידו יהיה להדריך את השליטים בדרכי התבונה ועשיית טוב. רוזנקרויץ אסף סביבו חבורה, אך מספר חבריה, זהותם ומעשיהם נותרו סוד. הם התחייבו להפרש לכל קצווי העולם, לשמור על תורתם וזהותם בסוד ולהסוות עצמם כבני המקום. כמו כן התחייבו לסייע לנזקקים, להוועד פעם בשנה במקום מוסכם ("מקדש החוכמה הנצחית" (Sanctus Spiritus) הממוקם באי מרוחק וסודי, מוגן כבלתי-נראה על ידי כוחות כישוף) ולשמור בסוד על עצם תנועתם וזהות מייסדה במשך מאה ועשרים שנה.

רוזנקרויץ עצמו לא מוזכר עוד במניפסטים לאחר מכן פרט לעובדה שבשנת 1484 מתגלה סרקופג בארמון החוכמה הנצחית עליו כתוב: "POST CXX ANNOS PATEBO" (אחרי מאה ועשרים שנה אפתח). ואכן, 120 שנה מאוחר יותר הגיע מחבר המניפסט לאי, מצא את הסרקופג וגילה את הדברים.

זהותו האגדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן סן ז'רמן. גלגול של רוזנקרויץ?

120 שנה לאחר מותו (כלומר, ב-1604) נמצא כאמור קברו של רוזנקרויץ. הקבר היה טמון בארץ רחוקה, בעומק האדמה וגופתו של רוזנקרויץ נשמרה בו במצב מצוין בתוך סרקופג. זאת, בהתאם למוטו של האלכימאים VITRIOL: "Visita Interiora Terrae Rectificando Invenies Occultum Lapidem ("בקר בחלקי הפנים של כדור הארץ; היה והלכת בדרך הישר ומצאת את האבן הסודית"), כלומר מבחינה סמלית מקושר רוזנקרויץ לאבן החכמים.

דמותו של רוזנקרויץ נקשרה בשנים שלאחר מכן בחיבורים שונים ופרשנויות שונות בשמם של הוגים רבים. בהם פרנסיס בייקון (מחבר אטלנטיס החדשה, חיבור החולק מספר מאפיינים משותפים עם חיבורים הקשורים למסדר צלב הוורד[3]), מרטין לותר (שסמלו הוא צלב-ורד[4]), אייזיק ניוטון, רנה דקארט, לאונרדו דה וינצ'י ואחרים.

לפי מספר חיבורים רוזנקרויץ לא מת באמת אלא מתגלגל מדור לדור בדמויות שונות, המרכזית היא דמותו של הרוזן סן ז'רמן, אלכימאי שחי בין השנים 1710 - 1784 ושהתעטף במעטה חשאיות ומסר מספר הסברים סותרים בנוגע למקורו, בין היתר טען שהוא בנו הלא חוקי של פרנסיס בייקון, יורש חוקי לכתר אנגליה, בנו של נסיך טרנסילבניה, בנו הבלתי חוקי של מלך פורטוגל ועוד.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו של אומברטו אקו "המטוטלת של פוקו" מהווה רוזנקרויץ את אחת הדמויות המרכזיות אחריהן מתחקה העלילה הנפתלת.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים מלאים בתרגום לאנגלית:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Rosicrucian Enlightenment
  • The Occult Philosophy in the Elizabethan Age
  • Ideas and Ideals in the North European Renaissance (1984) Collected Essays III

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]