כרמית גיא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
כרמית גיא (נולדה ב-13 בדצמבר 1949), עורכת ושדרנית רדיו וטלוויזיה, עיתונאית, סופרת ומתרגמת ישראלית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
נולדה בגבעת חיים להורים ניצולי שואה יוצאי הונגריה. חודשים אחדים אחרי לידתה עברה המשפחה לקיבוץ יד חנה ("הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם") שהוריה נמנו עם מייסדיו. גדלה והתחנכה ביד חנה עד 1965, מועד בו עברה לבת ים, שם סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון העירוני במגמה מזרחנית.
לאחר סיום שירותה בצה"ל, בשנת 1969, התקבלה לעבודה ברשות השידור. במקביל למדה תולדות האמנות ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.
מתגוררת בירושלים. נשואה לפרופ' אלי שאלתיאל. אמא של אורי, סבתא של איתי ונמרוד.
[עריכה] רשות השידור
במשך שלושים וחמש שנים (2004-1969) עבדה גיא ברשות השידור. היא החלה את דרכה כקריינית ב"קול ישראל", ובהמשך החלה לעבוד במקביל גם ב"ערוץ הראשון" (בשנים ההן: "הטלוויזיה הישראלית", ערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל ששידר בשחור-לבן). גיא התחילה כמגישת רצף ואחר כך שימשה גם כקריינית במהדורת החדשות "מבט". כמו כן הגישה תוכניות תרבות כגון "מצב הרוח" (עם קובי מידן).
בימים שקדמו למהפכה הפמיניסטית בישראל, נוהל "הערוץ הראשון" בגישה שוביניסטית שמנעה מנשים להתקדם ולתפוס עמדות בכירות (וזאת בניגוד למדינות אחרות, ובהן ארצות הברית, שבהן גברים ונשים מבוגרים מגישים את החדשות). בסוף שנות ה-80 נדחקו בסופו של דבר גיא, וקרייניות אחרות בנות דורה, אל מחוץ לאולפני "הערוץ הראשון".
גיא המשיכה בעבודתה ב"קול ישראל", שם שימשה כקריינית ואחר כך גם כמגישה של יומני חדשות ותוכניות אקטואליה ובהן "הכול דיבורים" ברשת ב' (בחלק מהזמן ביחד עם חיים זיסוביץ'). בשנות ה-80 התחילה לערוך חדשות והייתה רכזת בחדר החדשות (במקביל לעבודת ההגשה).
בסוף שנת 2004, על רקע קשייה הכלכליים של רשות השידור והאווירה שנוצרה ברשות בימי כהונתו של יוסף בראל כמנכ"ל הרשות, פרשה גיא מרשות השידור ויצאה לפנסיה מוקדמת (יחד עם קבוצה גדולה של מגישים ועורכים ובהם: חיים זיסוביץ', נילי אמיר, חנן נוה, צבי ישראלי, אריה שור ואסנת לנדר).
בתוכניות האקטואליה שהגישה, ובמיוחד בעת הטיפול בנושאים פוליטיים ובסוגיית ההתנחלויות, נתנה גיא ביטוי לערכי הדמוקרטיה והשוויון שלאורם גדלה והקפידה להציג את עמדות שני הצדדים. פעילי ימין ומתנחלים ראו בה דוגמה לשלטונם של אנשי השמאל ברשות השידור, אבל הקפידו לציין את גישתה ההגונה והתרבותית גם כלפי מי שנחשבו ליריבים אידאולוגיים שלה.
[עריכה] המכון הישראלי לדמוקרטיה
משנת 1996 נמנית גיא עם חברי מערכת כתב העת "העין השביעית" (ביחד עם עוזי בנזימן (העורך), נחום ברנע ורפי מן). "העין השביעית" הוא דו-ירחון שמוציא המכון הישראלי לדמוקרטיה והוא מתמקד בתקשורת ההמונים בישראל. במהלך השנים פרסמה בו גיא עשרות מאמרים. כמו כן, היא מופקדת על ניהולו של פורום "העין השביעית" [1], אשר אמור להוות - לראשונה במסגרת כתב העת - במה פתוחה לציבור לשמוע ולהשמיע דיעותיו ביחס לנושאים של ביקורת התקשורת ודמותה המקצועית.
משנת 2005 מנהלת גיא את "פורום השולחן העגול ע"ש ג'ורג' שולץ", במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. בפורום נדונים נושאים אקטואליים שיכולה להיות להם השפעה על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית ואיכותה.
[עריכה] ספרים שכתבה
- מסע ליד חנה (עם עובד, 1992), הוא ספר אוטוביוגרפי המתאר את הרקע וההשלכות שהיו לפילוג בקיבוץ יד חנה בראשית שנות ה-50.
- המלכה נסעה באוטובוס - רובינא ו"הבימה" (עם עובד, 1995), המתאר את פרשת חייה של חנה רובינא ("הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי").
- בר לב, ביוגרפיה (עם עובד 1998), על חייו של מי שהיה הרמטכ"ל השמיני של צה"ל ואחר כך חבר כנסת, שר בממשלות ישראל ושגריר ישראל ברוסיה.
[עריכה] תרגום ועריכה
בסוף שנות ה-70 החלה גיא לתרגם ספרים מאנגלית לעברית, ומאז תרגמה עשרות ספרים ובהם:
- ספרי עיון, בין היתר מפרי עטם של ארווין יאלום (חמישה ספרים), פאולו פריירה, אנטוני ביוור, אריק הובסבאום ומארק מאזוור.
- ביוגרפיות, ובהן ביוגרפיות של לאונרדו דה וינצ'י, צ'רצ'יל, לו אנדריאס סלומה וישעיה ברלין.
- סיפורת, ובכלל זה יצירות של דוריס לסינג, רוברט לואיס סטיבנסון, ארצ'יבלד ג'וזף קרונין, מייקל קנינגהם, ברברה טוכמן, ג'ק לונדון, פול סקוט וג'ון לה קארה.
כמו כן עסקה גיא בעריכת ספרים.
[עריכה] תחומי עשייה אחרים
- מרצה בקורסים של "אסכולות" (בית הספר ללימודים רב תחומיים ולתרבות הדעת של האוניברסיטה הפתוחה): קורס "מעצבי תרבות" וקורס "נשים על נשים". כמו כן הנחתה סדנאות של כתיבת זיכרונות.
- מנחה, מרצה ומראיינת בכנסים ובימי עיון בנושאי תקשורת, ספרות וחברה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פורום השולחן העגול באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- אתר העין השביעית
- פורום העין השביעית
