כרפס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כרפס הוא ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר - הלילה הראשון של פסח. הטבילה נעשית במי-מלח, בחומץ או אף בחרוסת. השם "כרפס" הגיע מאחד מסוגי הירק המקובלים לצורך כך, שזהו שמו (נקרא גם סלרי). יש המקפידים על ירק זה, עקב הנוטריקון "פרך ס'", רמז לשישים ריבוא בני ישראל שעבדו במצרים בפרך.

המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה (פסחים י,ג) נאמר: "הביאו לפניו, מטבל בחזרת". על פי התלמוד, אין צורך דווקא בחזרת (דהיינו החסה, המרור), והנאמר במשנה הוא רק במקרה שאין לו ירק אחר. נחלקו הראשונים מהו הטיבול האמור, ובמה טובלים. את כלל השיטות מסכם הרב מנחם מנדל כשר בספרו "הגדה שלמה" (עמ' 103):

  1. הטיבול הוא בחרוסת.[1]
  2. הטיבול הוא בחומץ או במי-מלח, שכן עדיין לא הביאו את החרוסת.[2]
  3. אם אוכל חסה, הטיבול הוא בחרוסת; אם אוכל שאר ירקות, הטיבול הוא בחומץ או מי-מלח.[3]
  4. אסור לטבל בחרוסת.[4]
  5. ישנה שיטה שה"טיבול" אינה הטבלה כלל, אלא אכילה.[5]

כיום מקובל לקיים את הטיבול במי-מלח או חומץ, אם כי יש הנוהגים לטבל בחרוסת.

סיבת אכילת הכרפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה על הכרפס והנטילה עליו היא אחת מארבע השאלות שב"מה נשתנה":

"שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".

יש שכתבו שהסיבה היא כדי להתמיה את הילדים, שישאלו "מה נשתנה"‏[6]. ויש שכתבו שבאכילת הירק בטרם הסעודה יש סממן של חירות, כדרכם של בני מלכים האוכלים מעט ירק בטרם הסעודה כדי לעורר התיאבון‏[7].

סוג הירק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, המשנה מדברת על חזרת (חסה), והגמרא מסייגת שזה רק במקרה שבו אין לו ירק אחר, ואז יוצאים בשאר ירקות. להלכה, אין הקפדה בשאלה איזה ירק אוכלים (מלבד חסה, כאמור, אלא אם כן אין לו אחר). עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון של "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים. רבים נוהגים גם לאכול ירקות אחרים, כגון תפוח אדמה, צנון או עלי פטרוזיליה או בצל.

זמן אכילת הירק ונטילת הידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירק נאכל לפני הסעודה, מיד לאחר הקידוש. אז נוטלים עליו ידיים, אך בשונה מנטילת הידיים שלפני אכילת לחם, על נטילה זו לא מברכים ברכה לפי רוב הפוסקים, אבל לפי הגר"א, כן מברכים. מקור דין נטילה זו הוא בתקנת חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה בזמן שדיני טומאה וטהרה היו נהוגים, מכיוון שבמשקים יש יותר כח לטמא מאשר במאכלים יבשים. ואף שכיום אין דיני טומאה וטהרה נוהגים, התקנה לא התבטלה. ואף שרבים אינם נוהגים זאת ביום-יום (לאור דעה המקילה בנושא), אך בפסח בכל זאת עושים זאת; ויש הנוהגים שרק עורך הסדר נוטל את ידיו.

כמות הירק שיש לאכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כתב שיש לאכול מהירק שיעור כזית (על גודלו יש מחלוקת - מגודל של זית בינוני כבזמן התלמוד, דרך 27 סמ"ק - חצי ביצה, ועד 50 סמ"ק). אחרים, כגון ההגהות מיימוניות, חלקו עליו, וסברו שמספיקה אכילה מועטה יותר, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. האחרון פסק שיש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה. בכל אופן, להלכה נפסק שגם אם אוכל כזית, לא יברך לאחריו.

כרפס הנהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפטרוזיליה נקראה "כרפס הנהרות" בשפה הבוטנית[8] וכך היא קרויה גם בתרגומי ספרות. למשל בתרגום אברהם שלונסקי לטיל אוילנשפיגל

"נכנס הפונדקי ועימו ד' טבחים, והביאו לחדר האוכלים את החביתה, מיופה במקלעות של שמיר וכרפס-הנהרות שקורין פטרוסילין."

טיל אולנשפיגל ספר ראשון פרק ל"ה, תרגום: אברהם שלונסקי

המונח "כרפס של נהרות מוזכר אצל הרמב"ם אך לא ברור טיבו של הירק

שלושה שמות ממין אחד כיצד: כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה--אף על פי שלכל אחד מהן שם בפני עצמו--הואיל והן מין אחד, מצטרפין לתבל

משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פרק טז

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כן כתבו רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, רש"י, רמב"ם, רמב"ן ועוד ראשונים.
  2. ^ כן כתב רשב"ם.
  3. ^ כן כתבו התוספות בשם רבנו תם.
  4. ^ כן כתב המנהיג. וכן כתב באור זרוע (שכתב שמי שעושה כן כאילו בועל ארוסתו, כלומר, עושה דבר בטרם עת), ועוד ראשונים.
  5. ^ כן כתב העיטור ועוד מעט ראשונים.
  6. ^ רש"י ורשב"ם, פסחים, קיד ע"א
  7. ^ מהרי"ל
  8. ^ לפי רוביק רוזנטל

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.