כתב הסובלנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתב הסובלנות

כתב הסובלנות או צו הסובלנותגרמנית: Toleranzedikt או Toleranzpatent) הוא צו שהוציא קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואוסטריה, יוזף השני, בו הגדיר את זכויות היהודים. כתב הסובלנות ביטא מגמה חדשה בזירה הפוליטית והחברתית באירופה ביחס ליהודים. היסטוריונים שונים רואים במסמך זה את ראשית האמנציפציה ליהודים. ביסודה של ההצהרה עמדה השפעת רעיונות הנאורות.

היהודים עצמם התייחסו ברובם בספקנות רבה לכתב וראו בו המשך לגזרות שהטילו השלטונות על היהודים. חריג מבחינה זו היה המשכיל נפתלי הרץ וייזל, שפרסם מיד אחרי הוצאת כתב הסובלנות חוברת בשם "דברי שלום ואמת",‏[1] שבה קרא ליהודים לאמץ את הצו ולערוך שינוי מקיף במערכת החינוך היהודי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב הסובלנות ניתן ב-13 באוקטובר 1781 לזרמים הנוצרים שאינם קתוליים (אורתודוקסים ופרוטסטנטים) וב-2 בינואר 1782 ליהודי אוסטריה. הכתב הרחיב את חירויות הפרט, והעניק רשות ליהודים להשתתף בחיי החברה והכלכלה, בוטלו ההגבלות במגורים ובתנועה וכן העניק הקלות בתחומים נוספים. הכתב הדגיש את זכות היהודים להגנה חוקית, כשהוא מתיר ליהודים להקים מפעלים יצרניים. אולם בכתב אין הענקת שוויון זכויות מלא, ויש בו הגבלות בריבוי האוכלוסייה ובמקומות ההתיישבות.

בכתב הסובלנות נכתב: "...שמנו לנו, כאחת ממטרותינו החשובות, שכל נתינינו, ללא הבדל אומה ודת, לאחר שהם מתקבלים ונסבלים במדינותינו, יקחו חלק במשותף באושר הציבורי אשר אנו דואגים להגדילו, ייהנו מחירות בהתאם לחוק ולא ייתקלו בשום מניעה להשגת קיומם ולהגדלת חריצותם הכללית בכל דרך מכובדת..."

מטרתו של הכתב הייתה ניסיון לשילוב ועירוב היהודים באוכלוסייה הכללית, וזאת אף במתן זכויות מסוימות ו"הליכה לקראת" היהודים מצד השלטון. לכן כלל כתב הסובלנות הקלות בתחום הפרנסה, ובהן חובתם של היהודים ללמוד, זכותו של כל יהודי ללימודים כלליים, ללמוד מלאכה, לייסד בתי מלאכה ובתי חרושת, ולעסוק במקצועות חופשיים. הותר ליהודים לשכור משרתים נוצרים כפי הנדרש בעסקיהם. (בנוסף להיתר הקודם לשכור משרתים יהודים).

בראשיתו הוחל הכתב על העיר וינה והמחוזות בוהמיה, מוראביה, שלזיה, הונגריה וגליציה. בהמשך ביטא הכתב את המגמה ורעיונות ההשכלה, וציין אבן דרך בתהליך האמנציפציה ליהודים. כך הפרלמנט הצרפתי אישר את רעיון השוויון של הדת היהודית אל הדת הנוצרית הקתולית, בשנת 1848.

הגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הזכויות שהוענקו ליהודים, הונהגו גם כללים נוספים כדי להוביל לטשטוש ייחודיות הקהילה ובכך ניסיון להוביל לזניחת המנהגים הייחודיים ליהודים; הצו התערב באופי החינוך וההתנהגות היום-יומית מתוך מטרה לטשטש את ההבדלים; כך למשל ביטל את החובה לגדל זקן, ביטל את האיסור לצאת מהבית בחגים הנוצריים, הטיל חיובים שונים על הכשרת המורים, ואיסור לכתוב עברית ויידיש בתעודות פומביות. על מנת לעודד השכלה, אסר הצו על מי שלא למד בבית ספר להינשא לפני מלאת לו 25 שנה.

צו הסובלנות אסר הפעלה פומבית של בית כנסת ולא הכיר ביהודים כקהילה דתית. "אין הם מהווים קהילה ממש בהנהגתו של ראש מבני אומתם, אלא כל משפחה לחוד תיהנה בשלוה מהגנת חוקי המדינה לפי הסובלנות שניתנת לה על ידי הממשלה של אוסטריה התחתית. לא יותר להם שום פולחן דתי פומבי, שום בית-כנסת פומבי, שלא יורשה להם להקים בית דפוס משלהם עבור ספרי תפילה וספרים עבריים אחרים." לא הותר ליהודים למנות רב, אלא רק "מפקח על הבשר הכשר".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רייכמן צבי, יהודי וינה מ"כתב הסובלנות" ועד למהפכת 1848/49, עבודה לתואר MA, אוניברסיטת תל אביב 1972.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברי שלום ואמת, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית