כתב יתדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתובת שומרית בכתב יתדות קדום מהמאה ה- 26 לפנה"ס

כתב יתדות או בלעז: כתב קוניפורמי – שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה. סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שם הכתב) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כשהסימן הופיע כחלק ממילה הבין הקורא שמדובר בהברה שנקראת כך כחלק ממילה שלמה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

מקור הכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב היתדות הוא מן צורות הכתב הקדומות ביותר בתולדות האנושות. הכתב פותח על ידי השומרים סמוך לשנת 3000 לפנה"ס מכתב ציורים של עם קדום אשר התגורר בדרום מסופוטמיה (עם שכנראה לא היה ממוצא שומרי או שמי). סימני התמונות הועברו אל מילים בעלות צליל דומה לשמותיהן או מילים בעלות משמעות דומה. בתחילת השימוש בכתב מספר הסימנים היה כ-2,000, במשך הזמן כמות הסימנים הצטמצמה ל-600 – 800 סימנים.

התפתחות הסימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתב היה בשימוש במשך כ-3,000 שנה, במשך זמן זה חלה התפתחות בכתב והוא עבר מספר שלבים. הכתב היה בשימוש עד המאה הראשונה לספירה ואז נעלם. הכתב הוחלף לחלוטין בכתב אלפביתי. הכתב מורכב מצירוף של סימנים הברתיים ועיצורים. רוב הסימנים הם רבי הגאיים, כלומר אפשר לקרוא אותם ביותר מדרך אחת, ומובנו של הסימן הוא לפי ההקשר. ובמקביל ישנם הגאיים אשר יש להם סימנים שונים. כתב היתדות עבר מספר שינויים במשך כל תקופת השימוש בו. הדוגמה שלהלן מדגימה את השינויים שהכתב עבר.

  • הסימן סָג שמשמעותו היא ראש
SAG.svg


  • שלב 1 – מראה את המילה בשלב של כתב הציורים בערך 3000 לפנה"ס.
  • שלב 2 – מתוארך ל-2800 לפנה"ס הסימן של הראש הסתובב על צידו
  • שלב 3 - הציור הופך מופשט יותר וקיבל סימן (אידאוגרמה), זהו הכתב הקדום המתוארך ל-2600 לפנה"ס.
  • שלב 4 – שלב 4 הינו שלב 3 כאשר הוא כתוב באמצעות יתד על גבי חרס.
  • שלב 5 - מייצג את הסימן בסוף האלף השלישי לפנה"ס
  • שלב 6 - מייצג את הכתב האשורי הקדום בתחילת האלף השני לפנה"ס, כתב זה אומץ על ידי החיתים
  • שלב 7 – הינו סימן פשוט יותר של כתב היתדות האשורי מתחילת האלף הראשון לפנה"ס ועד להיעלמות הכתב.

בתקופות הקדומות ביותר הסימנים סודרו בתיבות והשורות נקראו מלמעלה למטה. לאחר מכן שונה כוון הסימנים ב-90 מעלות והשורה נקראה משמאל לימין.

השימוש בכתב על ידי עמים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של אד-רימי מלך אללח' במאה ה-15 לפנה"ס על הפסל נמצא טקסט של 104 שורות המפרט את קורות חייו

התעודה הראשונה בכתב היתדות נמצאה בארך בשכבה מסוף האלף הרביעי לפנה"ס. ב-2500 לפנה"ס לערך אימצו האכדים את הכתב השומרי. האכדים היו עם ממוצא שמי אשר שפתם הייתה שונה לחלוטין, אי לכך עיצורים שמים רבים אי אפשר היה לבטא במדויק באמצעות הסימנים שבכתב השומרי. ברבע האחרון של האלף השלישי לפנה"ס אומץ כתב היתדות על ידי החורים והעילמים. כתב היתדות היה בשימוש בבבל ואשור. טקסטים בכתב היתדות נמצאו במאה ה-18 לפנה"ס באללח' על חופו המזרחי של הים התיכון. מכתבי אל-עמרנה שנכתבו במצרים במאה ה-14 לפנה"ס נכתבו בכתב זה. השימוש בכתב הגיע במאה התשיעית לפנה"ס גם לאוררטו. הכתב נמצא בשימוש גם אצל החיתים. כתב היתדות השומרי-אכדי שימש יסוד גם לשתי שיטות של כתבי יתדות אלפביתיים: כתב היתדות של אוגרית שהכיל כ-30 סימנים, וכתב היתדות הפרסיאחמני הקדום אשר הכיל 41 סימנים.

היעלמות הכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס החל הכתב האלפביתי הארמי-עברי לדחוק את השימוש בכתב היתדות. גם בבבל ובפרס בתקופה האחמנית ואחר כך בתקופה הממלכה הסלאוקית, עד שהשימוש בכתב נעלם כליל במאה הראשונה לספירה. המסמך האחרון בכתב יתדות שנמצא הינו טקסט אסטרונומיה מבבל המתוארך לשנת 75 לספירה. כתב היתדות נשתכח במשך השנים שלא היה בשימוש. התיירים האירופאים הראשונים אשר הגיעו למסופוטמיה במאה ה-18 שנתקלו בסימנים החרותים, אף לא זיהו את הסימנים ככתב.

פענוח כתב היתדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר התרבויות העתיקות שהשתמשו בכתב יתדות נקרא אשורולוגיה. בסוף המאה ה-16 ביקר האציל האיטלקי פיטרו דלה ואלה במסופוטמיה והוא הראשון אשר זיהה את חורבות בבל, כאשר חזר לאירופה הביא איתו מבבל מאור ומפרספוליס לוחות עם כתובות, הוא הבין שהלוחות כתובים באותיות דמויות יתד. הלוחות פורסמו לאחר מותו. בשנת 1778 עשה הדני קרסטן ניבור העתקים מכתובות שונות של פרספוליס. אלו היו העתקים הראשונים אשר היו מקיפים ומדויקים מספיק כדי לשמש בסיס לפענוח. בשנת 1802 בדק ג' פ' גרוטפנד את העתקיו של ניבור והצליח לזהות נכון 12 מסימני כתב היתדות הפרסי העתיק. זו הייתה תחילתו של הפענוח. בשלב ראשון בודדו הסימנים שסימנו את שמות המלכים, שמות אבותיהם ותואריהם. השמות האלה הושוו לשמות אשר היו ידועים ממקורות אחרים: מקורות עבריים, יווניים ופרסיים מאוחרים יותר.

הטקסט הראשון המלא אשר פוענח כהלכה היה כתובת של דריווש הראשון, הנקראת כתובת ביסותון אשר הייתה כתובה בשלוש שפות. הפענוח נעשה על ידי הנרי ק' רולינסון אשר טיפס על סלע והעתיק את הכתובת. החפירות הראשונות בצפון מסופוטמיה שהחלו בשנת 1842 הביאו לגלויים רבים, חשיפת ארמונות, תבליטי אבן ועוד. בשנת 1854 נחשפה הספרייה הגדולה של אשורבניפל בנינוה אשר גילויה אפשר המשך פענוח של הכתב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • W. Horowitz and T. Oshima with S. Sanders, Cuneiform in Canaan. Cuneiform from the Land of Israel in Ancient Times, Israel Exploration Society and the Hebrew University of Jerusalem, 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]