לאדן ולאלה ביג'אני

לאדן ולאלה ביג'אני
لادن و لاله بیژنی

לאדן (משמאל) ולאלה ביג'אני בסינגפור. משמאלן - ד"ר קית' גו
מקום קבורה	Lohrasb
פטירה	סינגפור
השכלה	אוניברסיטת טהראן

לאדן ולאלה ביג'אני (בפרסית: لادن و لاله بیژنی; 17 בינואר 1974 – 8 ביולי 2003) היו תאומות סיאמיות איראניות, שהיו מחוברות בראשיהן (Craniopagus). הן התפרסמו כתאומות סיאם הבוגרות הראשונות שנעשה ניסיון להפרידן בניתוח. ניתוח ההפרדה, שנערך בבית חולים בסינגפור, הביא להפרדתן אך הסתיים במות שתיהן, בגיל 29.

ראשית חייהן

התאומות נולדו בפירוזאבאד, עיר בדרום מערב איראן. בילדותן הן הופרדו מהוריהן במהלך המהומות של המהפכה האסלאמית באיראן, ואומצו על ידי גבר אחר. הוריהן גילו אותן כעבור מספר שנים והאימוץ בוטל, אך התאומות בחרו לבלות את ילדותן אצל הגבר שאימץ אותן.

התאומות היו בעלות תכונות אישיות שונות. לאדן תיארה את אחותה כמופנמת ואת עצמה כדברנית. היו להן גם תחביבים שונים. בבגרותן הן גם רצו בתחומי עיסוק שונים: לאדן רצתה להיות לעורכת דין ולאלה העדיפה עיתונאות. כיוון שהיה עליהן ללמוד תחום אחד, הן למדו בסופו של דבר משפטים באוניברסיטת טהראן במשך ארבע שנים.

התלות ההדדית והשוני ביניהן גרמו לתאומות סבל נפשי רב. הן רצו בהפרדה כבר מאז שהיו ילדות. הן גם רצו לגור בערים שונות באיראן. לאלה רצתה להגשים את רצונה ללמוד עיתונאות ולאדן רצתה להמשיך בלימודי המשפטים.

כבר בגיל 14 יצאו התאומות לגרמניה בניסיון למצוא רופא שינתח אותן. אז נאמר להן שסיכויי ההצלחה של ניתוח שכזה הם אפס. ב-1996, בגיל 22, הן הגיעו שוב לגרמניה. מספר רופאים בדקו אז את התאומות וסירבו לנתחן בנימוק שהסיכון הכרוך בניתוח גדול מדי.

ניתוח ההפרדה

ההכנות לניתוח

בחודש נובמבר 2002 באו התאומות לסינגפור על מנת לפגוש את ד"ר קית' גו (Keith Goh), נוירוכירורג מבית החולים ראפלס (Raffles) המקומי, שהתפרסם בהפרדה מוצלחת של תאומות סיאמיות נפאליות שהיו מחוברות בראשן. ד"ר גו ערך לתאומות סדרה של בדיקות ובהתייעצות עם מנתחים אחרים הגיע למסקנה שניתוח הפרדה שלהן הוא בר-ביצוע, אם כי כרוך בסיכון של 50% למוות, וכן בסיכון לנכות. הסיכונים נבעו מגילן של התאומות, שכן מוחותיהם של ילדים עשויים לעמוד טוב בהרבה בניתוח מאשר מוחותיהם של אנשים בוגרים. בנוסף, הבדיקות העלו שלתאומות היה כלי דם משותף במוח – חלק מן הוריד העיקרי שניקז דם ממוחות שתיהן (Superior sagittal sinus), והשתלת מערכת ניקוז ורידית נוספת הייתה פעולה מסוכנת. התאומות היו נחרצות ברצונן בעריכת הניתוח על אף הסיכון הכרוך בו.

החלטתו של ד"ר גו כי הניתוח הוא אפשרי נשענה על השימוש במערכת הדמיה רפואית ממוחשבת חדישה. מערכת זו יצרה תמונות תלת-ממדיות מפורטות של האנטומיה של מוחות התאומות, על בסיס נתונים של בדיקות הדמיה במכשירי CT ו-MRI ובצינתורי מוח. באמצעות מערכת זו תוכנן הניתוח מראש.

ההכנות לניתוח נמשכו כשבעה חדשים וכללו גם הערכה פסיכיאטרית של התאומות. ד"ר גו כינס לצורך הניתוח צוות רפואי גדול בראשותו, שכלל גם נוירוכירורג ידוע - ד"ר בן קרסון, מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה לילדים בבית החולים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, ארצות הברית ולימים מזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית. בסך הכל נכללו בצוות 28 רופאים בתחומי התמחות שונים ו-100 אנשי צוות אחרים, שנועדו לעבוד במשמרות. לקראת הניתוח תוכנן כסא מיוחד, כדי שאפשר יהיה לנתח את התאומות בתנוחת ישיבה. הכיסא תוכנן כך שניתן יהיה להפרידו לשניים עם השגת ההפרדה הפיזית בין התאומות. ממשלת איראן סיפקה חלק ממימון הניתוח (לא ידוע אם סיפקה מימון מלא).

בית החולים ראפלס היה מעוניין בעריכת הניתוח בין השאר בשל העובדה שטיפול בהפרדת תאומים סיאמיים סייע לפרסומם של בתי חולים. מרכזים רפואיים רבים כבר ערכו עד אז ניתוחי הפרדה לתאומי סיאם, על מנת להעלות את המוניטין שלהם, דבר שגם סייע בגיוס כספים עבורם בהמשך.

הניתוח, שבית החולים נתן לו את השם "מבצע תקווה" (Operation Hope), עורר תשומת לב בינלאומית ועשרות עיתונאים הגיעו לקראתו לבית החולים.

הניתוח

תרשים הסינוסים במוח (הסינוס הסגיטלי העליון נמצא בחלק העליון)

הניתוח החל ב-6 ביולי 2003 בשעה 11:00.‏ 12 שעות נדרשו לשם פתיחת הגולגולות של התאומות. 16 שעות נוספות נדרשו כדי להשתיל במוחה של לאדן כלי דם שנלקח מרגלה (הוריד המקורי נועד לשמש את אחותה). אז החל השלב של הפרדת רקמות המוח של התאומות, שהתגלה שהן היו אחוזות זו בזו בחזקה. שעה לאחר תחילתו של שלב זה נחסם כלי הדם המושתל בקריש. הקריש סולק, אך מן העובדה שהלחץ במוחות התאומות לא עלה במהלך החסימה באופן ניכר הבינו הרופאים שבבסיס הגולגולת קיים וריד מנקז נוסף, אשר קיומו לא התגלה במהלך בדיקות ההדמיה.

ד"ר גו וד"ר קרסון ניגשו לעדכן את קרובי המשפחה של התאומות על השינוי במצב ושאלו אותם לרצונן של התאומות. הקרובים מסרו לרופאים שהתאומות מעוניינות בהשלמת ההפרדה ביניהן בכל מחיר.

הרופאים נחלקו ביניהם לגבי המשך הניתוח: ד"ר קרסון סבר שיש להפסיק אותו, לייצב את מצבן של התאומות ביחידה לטיפול נמרץ, לערוך עוד בדיקות ולהשלים את ההפרדה בסדרת ניתוחים שתיערך על פני תקופה של מספר שבועות. ד"ר גו סבר שמבנה כלי הדם במוחותיהן של התאומות כבר שונה על ידי המנתחים מעבר לנקודת האל-חזור, ושהסיכון של הופעת זיהום או שבץ אצלן במהלך השהייה בטיפול נמרץ היה גדול מדי. בעקבות כך הוא החליט להמשיך בניתוח.

לאחר 49 שעות מתחילת הניתוח הסתיימה הפרדת רקמות המוח והגולגולות של שתי התאומות והן נותרו מחוברות רק בווריד בבסיס המוח – זה שקיומו התגלה במהלך הניתוח. הוריד נחתך וחולק בין שתי התאומות ובכך הושגה הפרדה פיזית ביניהן. אז הופרד כיסא הניתוחים לשניים והצוות הרפואי התפצל לשני צוותים, שכל אחד מהם המשיך בניתוח אחת התאומות.

לאחר מכן הידרדר המצב במהירות: רקמת הוריד האחרון לא הייתה יציבה, ונוצר ממנו דימום קשה אצל שתי התאומות. שתיהן איבדו נפח גדול של דם ומצבן הפך קריטי. למרות מאמצי הצוות הרפואי נפטרה לאדן שעה לאחר ההפרדה. לאלה נפטרה שעה וחצי אחרי אחותה, בשעה ה-53 של הניתוח – ב-8 ביולי, בשעה 16:00.

לאחר הניתוח

סיפורן של התאומות זכה לקראת הניתוח לפרסום רב באיראן, והציבור שם הגיב באבל כבד על מותן.

התאומות נקברו בכפר מגוריהן באיראן, בקברים נפרדים אך צמודים. בהלוויה השתתפו כ-20 אלף איש. בעיתונות דווח כי התאומות ציוו את רכושן לילדים עיוורים וליתומים. כן דווח, שאחיהן החורג של התאומות הצהיר, שבכוונתו לתבוע את בית החולים ראפלס ואת הרופאים המנתחים. הוא טען כי "רופאים ועסקנים מסינגפור ומאיראן סחרו בדם שלהן למען הכסף והפרסום."

בסתיו 2003 שודר בבריטניה סרט תעודה טלוויזיוני, שסקר את הדרך לניתוח ההפרדה ומהלכו.

מקורות

• Joshua Davis, "Till Death do us part, באתר Wired, אוקטובר 2003. תאריך כניסה: 8 באפריל 2011.
• נקברו התאומות האיראניות; המשפחה מתכוונת לתבוע, באתר ynet, 13 ביולי 2003

קישורים חיצוניים

• דיווח על כישלון ניתוח ההפרדה, באתר ה-BBC.
• דיווח על הודעת מנהל בית החולים ראפלס על מות התאומות, באתר ה-BBC.
• יובל דרור, מתו התאומות הסיאמיות שהופרדו בניתוח, באתר הארץ, 8 ביולי 2003