לאומיות ואנטישמיות באירופה המודרנית: 1815–1945
 | |
| בכריכת הספר ציורו, לזכר הפוגרום ביהודי קישנב, של אפרים משה ליליין | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | שמואל אלמוג |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | היסטוריה של עם ישראל |
| הוצאה | |
| הוצאה | מרכז זלמן שזר, המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון |
| תאריך הוצאה | 1988 |
| מספר עמודים | 181 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 9652270512 |
| הספרייה הלאומית | 001042524 |
לאומיות ואנטישמיות באירופה המודרנית 1945-1815 הוא חיבור היסטורי של פרופ' שמואל אלמוג אשר ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר והמרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תשמ"ח 1988; כאחד מסדרה על תולדות האנטישמיות.
הספר דן בעלייתה של האנטישמיות והלאומיות באירופה בתקופה שהחלה עם חלוקתה הטריטוריאלית של אירופה לאחר קונגרס וינה ב-1815, ועד סיומה של מלחמת העולם השנייה. במהלך התקופה פשטה האנטישמיות את צורתה המסורתית והישנה, ולבשה צורות חדשות וקיצוניות, בדמותן של האידאולוגיה הנאצית ואירועי השואה. תובנות הספר, שנושאיו במוקד פעילותם המחקרית של היסטוריונים ברחבי תבל, עשויות לתרום להבנת האידאולוגיה האנטישמית בעת החדשה, התפתחותה וגווניה, וכיצד הכשירה את הלבבות והתודעה לביצוע רצח העם ללא תקדים בתקופת השואה.
פרקי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקדמה - "עִם הספר"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהקדמה סוקר ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר את הספר והשאלות העיקריות שעלו בו; ומסכם, כי הוא "מראה בצורה ברורה את תהליך ההקצנה של האידאולוגיה הלאומית במדינות אירופה במשך המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים ואת הקשר ההדוק שלו לשנאת ישראל פעילה ולאנטישמיות".[1] הוא מציין כי המונח "אנטישמיות", הוטבע "בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, התאים למושגיהם של משכילים אירופאיים רבים באותו זמן, שעל סמך הישגי הביולוגיה, האנתרופולגיה, והבלשנות ניסו למצוא בסיס מדעי-אובייקטיבי, כביכול, להבחנה בין קבוצות אנושיות שונות ולדירוגן".[2]
מבוא: "התחלות ראשונות"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרק זה דן המחבר, שמואל אלמוג, בקשרים שבין אנטישמיות ללאומיות, האנטישמיות ראשיתה בעת העתיקה, ואילו הלאומיות בעת החדשה. אולם, במאה ה-19, האנטישמיות, כזרם הגות, הושפעה רבות מהלאומיות, אשר חתרה למדינת לאום אחידה. אלמוג מתאר קווים ראשונים להופעתה של תביעת האחידות באוכלוסייה, בשלהי ימי הביניים, כאשר ממלכת ספרד גרשה את היהודים והמוסלמים משטחי ריבונותה, בחצי האי האיברי ובדרום איטליה. הוא מצטט בהקשר זה את תובנותיו של ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, על המכנה המשותף של ארצות שונות אשר שליטיהן גירשו את היהודים משטחן: "ליצור מצב של אחידות באומה לא רק מבחינת ההשתייכות הדתית, אלא אף מבחינת המצב הגזעי, אורח החיים, הלשון, המנהגים, השלטון וההיסטוריה".[3]
פרק ראשון: "הלאומיות הרומנטית"[עריכת קוד מקור | עריכה]
"טוב יהיה לגשת אל הלאומיות המודרנית בהצגתה של הלאומיות הרומנטית",[4] מציע אלמוג בתחילת הפרק. הלאומיות הרומנטית, שהתפתחה בגרמניה במאה ה-19, גם הזרם השמרני שבה, הייתה תנועת מחאה, תגובה לתמורות המודרנה בפוליטיקה, בכלכלה, בטכנולוגיה ובאמנות בתקופתה, כך קובע אלמוג על פי יעקב טלמון.[5] הלאומיות הרומנטית בגרמניה התפתחה מתוך ההתמודדות והמאבק בהשפעת המהפכה הצרפתית וכיבושי צבאות נפוליון ברחבי אירופה, במפנה המאות ה-18 - ה-19. היא העלתה על נס את ההיקשרות לנופי הארץ, השפה, הפולקלור וההיסטוריה הגרמנית, שראשיתה בשלהי העת העתיקה, וכמהה אל "היצירה הגרמנית האותנטית".[6] על גבי הלאומיות הרומנטית טענה האנטישמיות העדכנית, כי "היהודי" אינו מסוגל לקחת חלק ביצירה הגרמנית מעצם מהותו, וגם אם יטען לנאמנות ומסירות למולדת הגרמנית, הרי שמהותו היא אוניברסלית, ואין בה תואם מובנה ללאומיות פרטיקולרית.
"מהפיכות ומהפיכות-שכנגד"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 ידעה החברה האירופאית סדרת מהפכות שביטאו שינוי בתפיסת עולמם של המונים, תמורות בסדר הפוליטי ובהגדרה העצמית הלאומית. תמורות אלו השפיעו בין השאר על תפיסת מקומם של היהודים בחברה האירופית, בעיני עצמם ובעיני החברה הסובבת. אולם המהפכות, שמלכתחילה הובלו על ידי מיעוט או רוב יחסי, לא התקבלו על דעת הכל, והמתנגדים עוררו תנועות חזרה או מחאה, שחתרו להחזרת המצב הישן על כנו, או לפחות בגרסה מעודכנת. בהקשר זה, מתאר אלמוג את המרידות הפולניות בשליט הרוסי בשנים 1830 ו-1863; המרד הראשון התחולל לאחר הפלת בית בורבון בצרפת מכס המלוכה ביולי 1830, ובהשפעתו התחוללה סדרת התקוממויות כנגד שלטונות זרים בלאומים שונים ברחבי אירופה; במערבה ובמזרחה, ובכלל זאת בפולין שתושביה התמרדו כנגד השלטון הרוסי הצארי. במהלך המרידות ניצלו המונים את האנדרלמוסיה השלטונית, פרצו אל בתי היהודים ובזזו אותם. אז גם עלו חילוקי דעות קשים בתוככי שתי החברות: בחברה היהודית ובחברה הפולנית, בשאלה: האם יוּתר ליהודים להצטרף אל המרידה הלאומית? וכך, אירועי המהפכה שפעיליה נתכוונו לשחרר מעול ריבון זר, גם חשפו יחס מזלזל לגבי כושרם של היהודים להיות אנשי צבא, ותפיסה מורכבת, "דו-ערכית", בשאלת שיתופם של יהודים במאבק לאומי, ותרמו להופעתם של מבעים אנטישמיים.
מגמות אלו התגברו בתקופת מהפכות אביב העמים, שראשיתה בפריז בשנת 1848. ההתקוממויות כוונו כלפי שליטים מקומיים, אולם שאלת היהודים השתרבבה אליהן, בהיותם קבוצת מיעוט אתנית ודתית שונה מסביבתה, באורח חייה, באמצעי כלכלתה, בשפתה ובתרבותה. מנהיגי התנועות הלאומיות נכונו להכיר בזכויות של כל "הקבוצות הלאומיות הזרות, לרבות היהודים", כותב אלמוג; אולם, לאחר המהפכה התחוללה מהפכת-נגד וחל מפנה במצב המדיני והלוך הרוח השליט. משהוחזר על כנו "המשטר הישן", הלכה ונשתנתה מגמתן של התנועות הלאומיות והן נעשו פחות ליברליות ופחות דמוקרטיות ויותר שמרניות ומסתגרות".[7] אלמוג מתאר את הזיקה ההדדית בין האכזבה ממהפכות "אביב העמים" לבין התגברות העמדה השמרנית שהופיעה לאחריהן ביתר שאת ועמה אנטישמיות עדכנית. השמרנים והאנטישמים הבולטים, בהם וילהלם מאר, ריכרד וגנר ופיודור דוסטויבסקי טענו, כי השתלבותם של היהודים בחברה הכללית היא מזיקה, שהם טפילים, אוהבי בצע, חתרנים ורודפי שלטון ומניעיהם שכלתנים וקרים.
פרק שלישי: "עליית האנטישמיות הפוליטית"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברבע האחרון של המאה ה-19, גאתה האנטישמיות בהגות ובאירועים קשים; יש הקושרים זאת עם סדרת משברים כלכליים שהתחוללה במקביל באירופה. אלמוג מציין כי "יש רגליים להשערה, שהאנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה התעוררה בתגובה על גמר תהליך האמנציפציה של היהודים. בציבור נוצר הרושם כאילו האירה ההצלחה את פניה ליהודים על חשבונם של הלא-יהודים".[8] תהליך דומה אירע בצרפת. האנטישמיות התגברה, כהלך רוח ציבורי, בעקבות פנייתו של הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק לכיוון שמרני ימני בשנת 1879; אליה נלוותה השפעתם של המטיף הנוצרי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון טרייצ'קה, שהתפלמס עם ההיסטוריון היהודי צבי גרץ. האנטישמיות הרבגונית שבוטאה אז במערב אירופה גרמה לפולמוסים על מקומם של היהודים בחברה הכללית, אשר נוהלו על ידי משכילים או פטריוטים, כגון הרב ד"ר שמואל יוסף בלוך ופרופ' אלויס צוקר. ברוסיה, שהגבילה את רוב נתיניה היהודים לאזור תחום המושב ישב אז הקיבוץ היהודי הגדול בעולם (45 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בתבל). רצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני על ידי מהפכנים, גרר גל פרעות, "הסופות בנגב", אשר פגע במאות קהילות, והחיש את תנועת ההגירה היהודית מהמדינה. אנטישמיות שררה גם ברומניה. היא הגיעה לעצמאות מ-1859, "שאפה להרחיב את גבולתיה ופיתחה לאומנות תוקפנית וגם אנטישמית. הרומנים חזרו על הטענה שיהודים הם זרים ברומניה ולפיכך אין להם לטעון לאזרחות בארץ זו".[9]
פרק רביעי: "מהמאה התשע-עשרה למאה העשרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנים האחרונות למאה ה-19 והראשונות למאה ה-20, "כונו בפי בני הדור בשם "La belle èpoque" ("התקופה היפה")".[10] הן התאפיינו ברווחה כלכלית והתפתחות טכנולוגית חדשה בחיי היום יום בחברה המערבית. הלאומיות היהודית והתנועה הציונית ידעו בשנים אלו התפתחות נמרצת, ארגונית, רעיונית וכלכלית, בין השאר, בדמותם של הקונגרסים הציונים והכלים הפיננסים שהוקמו למימוש המפעל הציוני בארץ ישראל. לכאורה, הן לאנטישמים והן לציונים הייתה שאיפה משותפת, והיא הוצאתם של היהודים מאירופה והבאתם למקום נפרד ורחוק, שבו יקימו מדינה ריבונית משלהם. בהקשר זה, מזכיר אלמוג, את מפגשיו של בנימין זאב הרצל עם שר הפנים הרוסי פלווה, אותן סיכם ביומנו.[11] אולם במרוצת הזמן התברר, שאנטישמים מובהקים שוללים את הלאומיות היהודית, ובמקביל עוררה הציונות טינה אצל תנועות לאומיות שצדדו בשילוב היהודים ובטמיעתם בחברה הכללית.
"הזעזוע הגדול בא על היהודים ב-1903, בפרוץ מאורעות קישנב", בירת בסרביה.[12] התקשורת העולמית מסרה על המאורעות האכזריים בהרחבה, ובעקבותיה הובעה מחאה בארצות רבות, בהשתתפות יהודים ולא יהודים, אנשי שם ומלומדים. אך למעשה, הן בישרו על גל חדש של פרעות ברוסיה שבו נרצחו ונפצעו אלפי יהודים, בשנים 1904-1906, בעתות מלחמת יפן-רוסיה ומהפכת הנפל ב-1905. השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בעמימות וברגיעה יחסית; "ברוסיה הייתה אנטישמיות רשמית, אך החוגים הנאורים הסתייגו ממנה עכשיו. באירופה המרכזית והמערבית היה הגל האנטישמי בירידה ... עם זה הייתה לאנטישמיות השפעה ניכרת, הן במישור החברתי והן ברמה הפוליטית".[13]
פרק חמישי: "במלחמה ולאחריה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת העולם הראשונה, המהפכות ומלחמת האזרחים ברוסיה, אירועים שהתמשכו משנת 1914 עד 1921, בא הקץ על הקיסרויות "הרב-לאומיות הישנות: אוסטריה הונגריה, האימפריה העות'מאנית ובמידה מסוימת גם הקיסרות הרוסית", כותב אלמוג.[14] על חורבותיהן קמו מדינות לאום חדשות, שתוקפן, בעיני ההמונים, נשען על "הזכות להגדרה עצמית של העמים", ומצא תוקף מוסרי ברעיונות הדמוקרטיה, השוויון בין בני אדם וחלוקת המשאבים הצודקת, בגלגוליהם הסוציאל-דמוקרטיים או הקומוניסטים. אחת מהן הייתה אוקראינה, שהתנועה הלאומית בה הרימה ראש עם התפרקות הקיסרות הרוסית. אלמוג מציין, כי "שנים מספר הייתה אוקראינה שדה קרב עקוב מדם. השלטון עבר מיד ליד וגייסות שונים פשטו על הארץ, השתוללו ובזזו את תושביה. כשהותר הרסן ניתנה הרשות למשחית לפרוע ביהודים. גדודי הקוזקים, הצבאות הסדירים וכן גם איכרים ופורעים אחרים מבני המקום נקמו את נקמתם באוכלוסייה היהודית ... התחוללו לפי האומדן כאלפיים פוגרומים ונהרגו בהם כ-75,000 יהודים וכמספר הזה בערך נפצעו".[15]
היהודים התגייסו לצבאות השונים בהתלהבות, פטריוטית או מהפכנית, והשתתפו בחזיתות המלחמה והמהפכות השונות, ובדרך כלל, משני צדי המתרס. חלקם היה רב בין המנהיגות המהפכנית, שעוררה מהפכות ומרידות, כושלות בחלקן, בהם רוזה לוקסמבורג, ולטר רתנאו, קורט אייזנר, אריך מיזם, ארנסט טולר, גוסטב לנדאואר, אויגן לווינה, ליאו יוגיכס וישראל הלפנד במרכז ומערב אירופה, ולאון טרוצקי, גריגורי זינובייב, לייב קמנייב, יולי מרטוב וקרל רדק ברוסיה. ריבוים של מנהיגים מהפכנים ממוצא יהודי, חלקם אף שנולדו במזרח אירופה והיגרו למרכזה ומערבה, עורר אי נחת בקרב המונים ועלתה טענה שמהותן של המהפכות, והמהפכנות בכלל, היא "יהודית", ו"היהודי" משחק תפקיד של "מהפכן בינלאומי" בכל אתר ואתר.
ב-2 בנובמבר ניתנה הצהרת בלפור, שהראתה תשומת לב ליהדות כגורם קובע בפוליטיקה העולמית, לפחות בקרב המדינאים של הממלכה המאוחדת.
פרק שישי: "בין שתי מלחמות עולם"[עריכת קוד מקור | עריכה]
זכויות המיעוטים, אותן קבוצות אתניות קטנות שנקלעו לאחר המלחמה העולמית לבין גבולותיהן של מדינות לאום גדול, היו מהנושאים שעל סדר היו הפוליטי הבינלאומי לאחר מלחמת העולם הראשונה. אם בעבר יכלו קהילות להימנע מעימות ישיר עם קבוצות אתניות אחרות בקיסרות רב לאומית, הרי שעתה נחשפו למאבק ישיר בלתי נמנע. אלמוג מציין, כי "המצב היה חמור במיוחד באזורי המריבה, שהיו שנויים במחלוקת בין שתי מדינות ושעברו מיד ליד".[16] המצב החדש זכה לתשומת לבם של מנהיגים יהודים, שקיוו להכרה או אוטונומיה ליהודים במדינות החדשות באירופה בתר המלחמה הגדולה.[17]
שאלות הקשורות לחירותם התרבותית ואף לביטחונם האישי של היהודים באירופה, הובאו לדיון הובאו לדיון לפני מנהיגי מדינות באירופה גם על ידי מנהיגים ציוניים, כגון חיים ויצמן שפנה אל שר בממשלת סלובקיה, או מנהיגים יהודיים שהשתלבו בפוליטיקה של ארצם, ונחלצו בצוק העתים לעזרת בני עמם במזרח, כגון סר סטיוארט סמואל (אחיו של הנציב העליון הרברט סמואל) שערך "דין וחשבון" מפורט על מצבם העגום של יהודי פולין, אפלייתם בכלכלה ובאקדמיה בחברה הכללית, והשנאה המושרשת כלפיהם, בשנת 1919. "האנטישמיות בפולין, ... הייתה לחלק של האתוס הלאומי וזכתה למעמד חצי-רשמי עם חידוש העצמאות הפולנית. ...והיא הלכה והתחזקה בין שתי מלחמות עולם, בגבור הקשיים המדיניים והכלכליים", מסביר אלמוג; "האנטישמיות המאורגנת תפשה מקום ניכר בחיים הפוליטיים, במיוחד משנות השלושים. השלטונות נתנו גיבוי לחרם כלכלי כלפי היהודים והתירו לבריונים להשליט טרור אלים.[18]
בגרמניה קמה "רפובליקת ויימאר, מדינה דמוקרטית חדשה. אבל שרר בה קיטוב עמוק בין הליברליסטים והסוציאל-דמוקרטים לבין הקומוניסטים ולבין הלאומנים, "על ארגוניהם ועל מועדוניהם, (ש)התייחסו למדינתם כאל גוף זר", וכינו אותה בלעג "הרפובליקה של היהודים".[19] אי הנחת מהחופש הדמוקרטי, תחושת קיפוח אצל מגזרים שחשו נפגעים, והגעגועים למשטר הטוטליטרי הישן, אשר היו מנת חלקם של הכוחות הקיצוניים משמאל ומימין בגרמניה, היו המצע הנפשי-רעיוני לעליית הנאציזם לשלטון בגרמניה בשנת 1933. בראייה רטרוספקטיבית, שאותה מציע אלמוג: "1936 הייתה שנה גורלית: בצרפת קמה החזית העממית; באותה שנה הוקם גם הציר רומא-ברלין ופרצה מלחמת האזרחים בספרד; אז גם התחוללו הטיהורים של סטלין וכמו כן פרץ המרד הערבי בארץ-ישראל".[20] בנסיבות אלו התערער והתדרדר מצבם של היהודים באירופה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בקיץ 1939.
פרק שביעי: "האנטישמיות והשואה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
תורת הגזע הנאצית תכננה סדר גזעי אנושי חדש שבו ליהודים לא יהיה מקום באנושות. ובנוסף, דרגה את העמים לפי סולם חשיבות שרירותי, שבו לגרמנים מקום עליון, כגזע נבחר ושליט. הכיבוש באירופה אפשר לגרמניה הנאצית להתערב בחיי האוכלוסיות "על ידי מדיניות של עיקור, הפריה, עקירה וחיסול".[21] האנטישמים בארצות הכבושות היו מרוצים מהתעמולה הנאצית ואף ראו בה גורם מאחד בין הכובש הגרמני לבינם, ויחד עם זאת, היו בקרבם שהסתייגו ממנה, בשל דיכוי הלאומיות והפטריוטיזם המקומי.
בפולין ישב הקיבוץ היהודי הגדול משאר המדינות ובה הוקמו גטאות בכל עיר גדולה ומחנות השמדה, נהנו הגרמנים משיתוף פעולה עם התושבים המקומיים. עם זאת, תמונת היחסים וההתנהגות של האוכלוסייה הפולנית מורכבת ורבת פנים; אלמוג מביא לדוגמה את דבריו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום שהתגורר בגטו ורשה בתקופת המלחמה: "היו חברים במחתרת, ואפילו אנטישמים מובהקים, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים מידי הנאצים".[22] כללו של דבר, בקרב האוכלוסייה הפולנית שרר מגוון דעות ורגשות כלפי מרד גטו ורשה והשואה.
באיטליה הפאשיסטית, מאז 1922, נחשבו היהודים לחלק מהאומה וגם תמכו בדרך כלל במשטר, עד לחקיקת "חוקי גזע" נגד היהודים בשנת 1938. אולם תורת הגזע והסגנון האכזרי שהפגינו הנאצים, נשארו זרים לעם האיטלקי.[23] המצב בבולגריה היה דומה. בהשפעת האווירה הכללית, קמו בה קבוצות פשיסטיות ואנטישמיות בשנות השלושים, ובזמן המלחמה הצטרפה למדינות הציר. ככלל, הבולגרים לא אהדו את הגזענות הנאצית; ב-1943, הם מנעו שילוחם של אזרחים יהודים למחנות ההשמדה, אבל לא את שילוחם של היהודים מהשטחים שסופחו לבולגריה ב-1941. אלמוג מסביר את התנהגותן של המדינות הללו, בכך כי "ישבו קיבוצים יהודיים קטנים באופן יחסי, שלא בלטו בייחודם הסוציו-כלכלי ואף יכלו להחשב כחלק לגיטימי של האומה".[24]
ברומניה הורגשה השפעתה של גרמניה הנאצית; בתמיכתה השיגו כוחות הימין הגמוניה פוליטית והטו את המדינה לעבור מ"אוריינטציה מערבית להישענות על "הציר" גרמניה-איטליה".[25] בשנים 1937–1940, השלטון במדינה עבר מידי העם אל המלך קרול השני, וב-1940 אל העוצר יון אנטונסקו, שהנהיג דיקטטורה פשיסטית בעזרת "התנועה הלגיונרית".[26] אבל עמד על דעתו, שלא לשלוח את אזרחי רומניה היהודים למחנות השמדה. "רומניה הוכיחה את עומק ההבדל שבין האנטישמיות המסורתית לבין האנטישמיות הגזענית של הנאצים", לדעת אלמוג.[27]
גם בהונגריה עלו לשלטון הפשיסטים המקומיים בעקבות גרמניה הנאצית. ובשנת 1938, התקבלה חקיקה מפלה של היהודים "באורח רשמי ופומבי".[28] הונגריה הייתה לבעלת בריתם של הנאצים בגלוי, אף כי בחשאי התנהלו ניסיונות לשיתוף פעולה עם בעלות הברית. עוצר הונגריה מיקלוש הורטי דחה את הלחצים שהגיעו מברלין, לארגן את שילוח את היהודים להשמדה. זה יצא לפועל, לאחר כניסת הנאצים להונגריה במרץ 1944. הורטי נעצר והשלטון נמסר לפרנץ סלשי, מנהיג הארגון ההונגרי הנאצי "צלב החץ". כך, "החל תהליך מזורז של ארגון היהודים לקראת "הפתרון הסופי".[29]
צרפת הכבושה בראשותו של אנרי פיליפ פטן, "שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית, ומדיניותה כלפי היהודים נוהלה בדרך דומה לזו של רומניה והונגריה".[30] בסוף שנת 1940 נחקק החוק לנישולם של היהודים מחיי הציבור והתרבות במדינה. אחר כך, נאספו ונשלחו רבים מהאזרחים היהודים הצרפתית למחנות ההשמדה. כמו בארצות אחרות, התנגד הממסד הדתי הנוצרי חוקי הגזע הנאצים, בשל החלתם על מומרים; אבל עיקר עזרתו הייתה בסיוע לנמלטים מזרועם של הנאצים והחבאתם.
"סוף דבר: מאה ושלושים שנות לאומיות ואנטישמיות באירופה, 1945-1815"[עריכת קוד מקור | עריכה]
לסיכום מחקרו מעיר אלמוג, כי התובנות והסיווגים שהעלה במחקרו, אינם אלא הצעות. "הלאומיות הייתה מתחילתה סיסמה מהפכנית... המושג "לאום" עלה בקנה אחד עם שוויון זכויות, חופש דעות, ליברליזם כלכלי וגם עם אמנציפציה ליהודים. לאחר מכן נתגלה גם הצד האפל של הלאום ...", כותב אלמוג, שהתבטא בהסתגרות, רדיפת השונים והאחרים החיים בקרבו, ומלחמה כנגד הלאומים האחרים.[31] מקומם של היהודים בנסיבות אלו היה מורכב ורב פנים. הם ניסו להסתגל, ואף הצליחו באופן יחסי, באחווה הלאומית המקומית; אבל האידאולוגיה הנאצית טרפה את ההיגיון של המהלך זה, באשר העמידה את הלאומיות על עקרון הגזע, מבלי יכולת לחמוק ממנו. האנטישמיות הישנה שנשענה בחלקה על השוני הדתי, אפשרה למעוניינים להמיר את דתם ולהנצל מהשמדה; לא כך הנאציזם. הוא צמח במאה ה-20, במקביל להתפתחות הדמוקרטית, אבל בכיוון מנוגד לה, כגלגול מוקצן של הלאומיות ושל האנטישמיות הישנה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל היסטוריה | ||
|
פורטל תולדות עם ישראל | ||
|
פורטל השואה | ||
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לאומיות ואנטישמיות באירופה המודרנית: 1945-1815, באתר מרכז זלמן שזר
- לאומיות ואנטישמיות באירופה המודרנית: 1815–1945, באתר OCLC (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שמואל אטינגר, עמ' 21.
- ^ שמואל אטינגר, עמ' 7.
- ^ בן ציון נתניהו, האנציקלופדיה העברית, ד', תשי"ב-1952, עמ' 503-501.
- ^ עמ' 28.
- ^ יעקב טלמון, רומנטיקה ומרי, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1973, עמ' 154, 135.
- ^ עמ' 36.
- ^ עמ' 45.
- ^ עמ' 53.
- ^ עמ' 62.
- ^ עמ' 70.
- ^ ראו: תיאודור הרצל, היומן, תל אביב תש"ך, עמ' 317-316
- ^ עמ' 75.
- ^ עמ' 87.
- ^ עמ' 91.
- ^ עמ' 103. וראו: יעקב לשצ'ינסקי, היהודים ברוסיה הסובייטית ממהפכת אוקטובר עד מלחמת העולם השניה, תל אביב תש"ג, עמ' 53.
- ^ עמ' 119.
- ^ ראו למשל : ליאו מוצקין, בתוך: אלכס ביין (עורך), ספר מוצקין, כתבים ונאומים נבחרים, ביוגרפיה ודברי הערכה, ירושלים: ההנהלה הציונית והנהלת הקונגרס היהודי העולמי, תרצ"ט, עמ' 190.
- ^ עמ' 125.
- ^ עמ' 129.
- ^ עמ' 134.
- ^ עמ' 141.
- ^ עמ' 142.
- ^ ראו: מאיר מיכאליס, הדוצ'ה והיהודים, קובץ יד ושם, י"א, תשל"ו, עמ' 7–26. דניאל קארפי, האנטישמיות הפאשיסטית, שם, עמ' 207.
- ^ עמ' 146.
- ^ עמ' 148.
- ^ עמ' 148.
- ^ עמ' 149.
- ^ עמ' 151.
- ^ עמ' 152.
- ^ עמ' 156.
- ^ עמ' 161.