לאון בלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאון בלום
(9 באפריל 1872; פריז, צרפת
 - 30 במרץ 1950; ז'ואי-אן-ז'וזס (חבל איל-דה-פראנס), צרפת) (בגיל 77)
Léon Blum reading.jpg
לאון בלום קורא בספר של פרנסואה-רנה דה שאטובריאן, 1947
שם בשפת המקור Léon Blum
מדינה Flag of France.svg  צרפת
מפלגה הפלג הצרפתי של אינטרנציונל העובדים (SFIO)
ראש ממשלת צרפת
תקופת כהונה 4 ביוני 1936 - 22 ביוני 1937
הקודם בתפקיד אלבר סארו
הבא בתפקיד קמי שוטאן
ראש ממשלת צרפת
תקופת כהונה 13 במרץ 1938 - 10 באפריל 1938
הקודם בתפקיד קמי שוטאן
הבא בתפקיד אדואר דאלאדיה
נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית (ראש ממשלת צרפת ה-128)
תקופת כהונה 16 בדצמבר 1946 - 22 בינואר 1947
הקודם בתפקיד ז'ורז' בידו
הבא בתפקיד וינסן אוריונשיא צרפת)
פול רמדייהראש ממשלת צרפת)

לֵאון בלוּםצרפתית: Léon Blum;‏ 9 באפריל 187230 במאי 1950) היה פוליטיקאי יהודי צרפתי, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית וממקימי החזית העממית. כיהן כראש ממשלת צרפת שלוש פעמים: ב-19361937, למשך כחודש ב-1938, ושוב במשך כחודש לאחר מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרה לאון בלום (André Léon Blum) נולד בשנת 1872 בפריז במשפחה יהודית אמידה. אביו, אברהם, היה סוחר ולו חמישה בנים. המשפחה הייתה מעורה בתרבות צרפת, וכמו חלק מיהודי אירופה באותה תקופה אימצו בניה בחום את ערכי המהפכה הצרפתית: "חירות, שוויון, אחווה".

לימודים וקריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלום למד משפטים בסורבון היוקרתי, וסיים את לימודיו ב-1894. לאחר מכן פיתח קריירה מוצלחת גם כמבקר ספרות. הוא חיבב במיוחד את יצירותיהם של סטנדל, ז'יל מישלה, אנדרה ז'יד ומרסל פרוסט, והעריץ את שייקספיר וטולסטוי. המוערך עליו מכל היה גתה, שלגביו נחשב בלום מומחה בקנה מידה כלל-אירופי. הביוגרף הישראלי שלו, אילן גריילסאמר, כינה את בלום בספרו: "איש של מילים". לדבריו, בכל תפקידיו שמר מבקר הספרות שהפך ראש ממשלה על רגישותו לשפה, והכיר בחשיבותן של מילים ובחשיבותו של אופן השימוש בהן בכל תפקידיו.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1894 הייתה זו פרשת דרייפוס שהניעה את בלום להיכנס לחיים הפוליטיים. הוא הצטרף למאבק למען משפט הוגן לדרייפוס, ומצא בין השותפים למערכה גם אנשי ספרות כגון אמיל זולא, אקדמאים, ליברלים וסוציאליסטים. בין מנהיגי המאבק היה חבר הפרלמנט מטעם הסוציאליסטים ז'אן ז'וֹרֶס, שבלום חש כלפיו הערכה עצומה, ובהדרגה נרקמו בין שני האישים קשרים אישיים, פוליטיים וחברתיים.

ב-1895 צורף למועצת המדינה (Conseil d'État), והחל לכתוב ליומון המפלגה הסוציאליסטית "ל'וּמָנִיטֵה" (L'Humanité; 'האנושות'). ב-1899, בעקבות השפעת ז'ורס, שהפך למורו ומקורבו, הצטרף בלום למפלגה הסוציאליסטית.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נדחה בלום משירות בצבא הצרפתי. מיד לאחר ההתנקשות בז'אן ז'ורס, שאז כבר היה מנהיג הסוציאליסטים, נכנס בלום בן ה-42 לפעילות פוליטית קדחתנית. תחילה נבחר כיו"ר הנהלת המפלגה ואחר כך נבחר כחבר פרלמנט מן המניין ב-1919.

בשנים 19191920 הייתה שרויה המפלגה הסוציאליסטית בעימותים פנימיים על רקע שאלת המהפכה הרוסית והמהפכנות הסוציאליסטית. לשווא התאמץ בלום רבות למנוע את הפילוג, שראה כהרסני (מורו, ז'ורס, עמל שנים רבות לאחד את כל הפלגים, הזרמים והמפלגות הסוציאליסטיים לכדי גוף אחד). הרדיקלים המהפכניים התפלגו וייסדו את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הצטרפו לקומינטרן ולקחו עמם את היומון "ל'וּמניטה", שהיה ספינת הדגל של המפלגה. בלום לא התייאש, הקים יומון מתחרה בשם "לה פּוֹפּוּלֵר" (Le Populaire) ועמד בראש המפלגה הסוציאליסטית הלא-מהפכנית.

כמרקסיסט אדוק סירב ליאון בלום להשתתף בממשלות לא-סוציאליסטיות, שאותן ראה כבורגניות וכמשרתות את צרכיהם של בעלי ההון. הקמת ממשלה סוציאליסטית, ללא קשר לתמיכה האלקטורלית שלה זכתה המפלגה, הייתה בלתי אפשרית שנים רבות, מכיוון שללא תמיכת הקומוניסטים לא הייתה הקואליציה מחזיקה מעמד, ואילו הקומוניסטים סירבו לשתף פעולה בהתאם לקו שהנחה הקרמלין. לדבריהם, המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית הייתה מפלגה בורגנית במסווה, והם כינו אותה "סוציאל-פשיסטית".

כינון החזית העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן לאון בלום מאת פליקס וָלוֹטוֹן (Valloton),‏ 1900

עם עליית הנאצים והתחזקות יסודות הפשיזם באירופה בכלל ובצרפת בפרט, שינה הקרמלין את עמדתו ונתן אור ירוק לשיתוף פעולה עם הסוציאליסטים.

בלום, יחד עם מנהיגים נוספים כדוגמת אדואר דאלאדיה, מוריס תורז, אדואר אריו ודניאל מייר, ייסד את "החזית העממית", שאיחדה תחתיה את המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הרדיקלית, איגודי העובדים, תנועות סוציאליסטיות נוספות ואישים נוספים. המהלך הוכיח את עצמו, וב-1936 ניצחה החזית העממית בבחירות הכלליות, ובלום הפך לראש ממשלה.

כך עשה ליאון בלום היסטוריה ושבר את "תקרת הזכוכית" שחסמה שנים רבות הן את הסוציאליסטים והן את היהודים. אחריו ובמהלך השנים עד היום כיהנו בצרפת ארבעה אישים נוספים ממוצא יהודי כראשי ממשלה: רנה מאייר (1953), פייר מנדס פרנס (1954 - 1955), מישל דברה (1959 - 1962), ולורן פביוס (1984 - 1986).

ממשלת החזית העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שימי ממשלת החזית העממית היו קצרים (19361939), היא פעלה בנמרצות רבה ונחשבת לאחת הממשלות המשפיעות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הצרפתית. חותמה על צרפת והישגיה בחקיקה ובתיקונים סוציאליים ניכרים עד היום.

בין הישגיה הכלכליים-חברתיים של ממשלת החזית העממית בהנהגת בלום ניתן למנות הנהגת שבוע עבודה של 40 שעות, שבתון חלקי ביום שני, חופשות בתשלום לעובדים, הסכמים קיבוציים בנוגע לדרישות שכר, והלאמת תעשיית הנשק. כמו כן הרחיבה ממשלת בלום את זכויות האוכלוסייה הכבושה באלג'יריה.

על פי אילן גריילסאמר, בלום היה "בעל רצון עז ועיקש עד מאוד. הוא ביקש לשמוע דעות ועצות רבות, אך פסק בעצמו. מהרגע שקיבל החלטה, דבר לא הניא אותו ממנה."

בלום החשיב מאוד יחסי אנוש, והיה מסור לחבריו ולסובבים אותו, הוא היה "עטוף חברים. קצב חייו נקבע בעיקר על פי פגישותיו". גריילסאמר רואה אותו "כמי שהאנשים סביבו משמשים לו ראי ענק ותמידי, שבו הוא משתקף, ובלעדיהם הוא נמוג."

שתי הסוגיות שהקשו על בלום לתפקד וגרמו להתפטרותו היו מלחמת האזרחים בספרד, וסירובו של הסנאט הצרפתי להעניק לו סמכויות לשעת חירום לצורך פתרון קשייה הכלכלים של צרפת והתמודדות עם המתיחות המדינית באירופה.

בלום נאלץ לנקוט במדיניות נייטרלית ביחס למלחמה בספרד בשל סיבות רבות, בהן הלחץ שהפעילו החלקים הפחות שמאליים והיותר מרכזיים בקואליציה שלו, והחשש ממלחמת אזרחים בתוך צרפת עצמה. מנגד, דרך המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הפעיל הקרמלין לחץ רב על בלום וממשלתו להיכנס למלחמה ולתמוך בפלגים הסוציאליסטים והרפובליקנים בספרד. מתח קשה זה, כתוספת לקשיים שבפניהם עמד בלום ביישום מדיניותו נוכח הקשיים הפוליטיים מצד הסנאט, שנשלט על ידי הכוחות השמרניים, הביא אותו להתפטר ביוני 1937. התפטרות זו בישרה את תחילת סופה של ממשלת החזית העממית.

לאחר מכן כיהן כממלא מקום ראש ממשלה בקבינט של שוטאן (19371938), ושימש שוב כראש ממשלה וכשר אוצר לפרק זמן קצר בחודשים מרץ-אפריל 1938. לאחר מכן הוחלף על ידי אדואר דאלאדיה.

תקופת המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר כבשו הנאצים את צרפת ב-1940, בעודם עוקפים את קו מאז'ינו ופורצים דרך בלגיה, ברח בלום לדרום צרפת, אך המרשל פטן, ראש ממשלת הבובות הנאצי של וישי, הורה לעוצרו. ביחד עם עוד ארבעה ממנהיגי צרפת שבין המלחמות, הועמד בלום למשפט ראווה שכונה "משפט ריום" שיזם משטר וישי במטרה להוכיח כי בלום, ואנשי החזית העממית, הם האשמים בתבוסת צרפת במלחמה. בלום הובא למשפט בפברואר 1942 בעיירה ריום והואשם בסעיפים רבים, מ"גרימת המלחמה" ועד ל"החלשת צרפת"; אך בלום ידע להשתמש בהכשרתו המשפטית ובלשונו החריפה, והפך את המשפט לכתב אישום נגד הממשלה ונגד הנאצים. דבר זה גרם למבוכה רבה לממשל, וראשיו הורו להפסיקו. לאחר מכן הוא נשלח לגרמניה, שם היה אסור במחנה בוכנוואלד.

בשבוע האחרון של 1944 החליטו הנאצים להוציאו להורג, אך החיילים בשטח לא הסכימו לבצע את הפקודה. בזמן שהותו בכלא כתב את חיבורו המפורסם ביותר: "למען האנושות כולה" (À L'Échelle Humaine). ב-1945 שוחרר על ידי בעלות הברית.

הרפובליקה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית הקים בלום ממשלה, ששלטה בין 16 בדצמבר 1946 ל–22 בינואר 1947 ועמד בראשה, עד שנבחר הנשיא הראשון של הרפובליקה הרביעית.

הוא גם נשלח כשגריר מיוחד מטעם ממשלת צרפת לארצות הברית על מנת להשיג הלוואות למימון שיקומה של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה.

את מאמריו ב"לה פופולר" המשיך לכתוב עד מותו ב-1950 בפריז.

בלום והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה ללאון בלום בקיבוץ כפר בלום

בלום היה יעד להתקפות ולעלבונות כל חייו. הימין הלאומני תקף אותו על היותו סוציאליסט, והאנטישמים על היותו יהודי. כאשר נבחר לראשות הממשלה לראשונה ב-1936, הפעילו עליו יהודי צרפת לחץ רב שלא ייקח על עצמו את התפקיד משום שחששו שהדבר ירע את מצבם.

את עיקר עמדותיו על היהודים ועל היהדות העלה על הכתב בספרו "שיחות חדשות", שבו קבע כי היהודים מתאימים לסוציאליזם יותר מכל שאר העמים.

עד למלחמת העולם הראשונה הקדיש בלום זמן מועט לשאלה היהודית, אך מ-1919 גילה עניין רב בציונות, וב-1927 הצטרף לוועד הפרו-ציוני "צרפת-ארץ ישראל". ב-1928 חבר ל"ועד הסוציאליסטי הבינלאומי למען ארץ-ישראל". ב-1929 הצטרף לסוכנות היהודית.

במאי 1948, ערב סיום המנדט הבריטי, נסעו שניים מראשי מפא"י, אליעזר קפלן ויוסף שפרינצק, להתייעץ עם בלום אם להכריז על הקמת המדינה, כפי שרצה דוד בן-גוריון, למרות ההתנגדות הנחרצת של משרד החוץ האמריקאי. בלום אמר להם: "זוהי הזדמנות היסטורית חד-פעמית. אם לא תסתכנו עכשיו, הזדמנות כזו לא תחזור".‏[1]

על-שמו של בלום נקרא קיבוץ כפר בלום שבאצבע הגליל וכן רחובות בכמה ערים בישראל, בהן תל אביב, חיפה, חולון ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]