לאון טרוצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאון טרוצקי
טרוצקי, 1929
טרוצקי ואחת משתי בנותיו נינה, לפני גרושם מצרפת, 1915

לאון (לב) דוידוביץ' טרוצקיכתב רוסי: Лев Давидович Троцкий, ;‏ 7 בנובמבר (כך על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו; על פי הלוח היוליאני: 25 באוקטובר)187921 באוגוסט 1940) היה מהפכן רוסי-יהודי, הוגה דעות קומוניסטי, מנהיג סובייטי, מייסד הצבא האדום. הוגלה מברית המועצות על ידי סטלין ולבסוף נרצח על ידי שליחיו. שמו האמיתי היה לב (לייב) דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין (ברוסית: Лев Давидович Бронштейн).

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוצקי היה הילד החמישי מתוך שמונת ילדיהם של זוג איכרים יהודים אוקראינים עשירים יחסית, דוד (1847 - 1922) (בן לאון) ואנה (1850 - 1912, לבובנה ז'יבוטובסקאיה) ברונשטיין. ארבעה מאחיו נפטרו בצעירותם. הוא נולד בכפר בשם ינובקה (כיום ברסלבקה) במחוז חרסון שבדרום אוקראינה ועד גיל תשע גדל בבוברינץ, שם היו לאביו מספר חנויות. בן תשע נשלח מכפר מגוריו לאודסה ושם חי ובגר.

למד מתמטיקה באוניברסיטת אודסה, אך ויתר על לימודיו כדי להתמסר לפעילות מהפכנית נגד משטר הצאר. נעצר לראשונה ב־1898 כאשר עבד כמארגן של איגוד הפועלים של דרום רוסיה. בעקבות פעילותו המהפכנית נשפט לשנתיים מאסר. ב-1900, במהלך ריצוי תקופת מאסרו במוסקבה, נישא לאשתו הראשונה, אלכסנדרה סוקולובסקיה (1872 - 1938), גם היא יהודיה. למרות ששני בני הזוג היו מרקסיסטים, טקס הנישואין היה כדת משה וישראל, ועל ידי רב.

באותה שנה נשפט לארבע שנות גלות בסיביר, לשם גלה עם אשתו ושם נולדו שתי בנותיו, זינאידה (או זינה) (1901 - 1933) ונינה (1902 - 1928). ב-1902 נפרד, אף כי לא התגרש רשמית מאשתו הראשונה, ברח מסיביר, אימץ את השם "טרוצקי" מסוהר באודסה ואת השם הפרטי של סבו לאון, במקום שמו המקורי לב, והמשיך ללונדון. שם הצטרף לוולדימיר לנין, אז עורך העיתון "איסקרה" (רוסית: "הניצוץ"), שהיה שייך למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית.

פוסטר שהפיץ הצבא הלבן, אשר מציג את לאון טרוצקי כשד

טרוצקי השתתף בקונגרס השני של מפלגה זו בלונדון בקיץ 1903. בקונגרס נוצר קרע במפלגה, וזו התפצלה לשתי סיעות – המנשביקים והבולשביקים. טרוצקי תמך במנשביקים כנגד לנין. אף על פי שתמיכתו במנשביקים הייתה קצרת ימים, הקרע עתיד היה לערער את יחסיו עם לנין למשך 14 השנים הבאות.

במהלך שנת 1903 פגש את בת זוגו השנייה, נטליה סדובה (1882 - 1962), באותה עת סטודנטית בסורבון בפריז, וממנה נולדו לו שני בנים.

ממהפכת 1905 עד מהפכת 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מהפכת 1905 חזר טרוצקי לרוסיה. הוא נבחר ליושב ראש הסובייט של פטרבורג. מעורבותו בשביתה הכללית של אוקטובר ותמיכתו בהתנגדות חמושה הובילו לגזר דין של גלות עולם. בינואר 1907 ברח בדרך לסיביר, ושוב עשה את דרכו ללונדון, שם השתתף בקונגרס החמישי. באוקטובר עבר לווינה, שם ערך עיתון סוציאל-דמוקרטי בשם "פראבדה", שהוברח לתוך רוסיה. בגלל קשיים כלכליים העיתון יצא בתחילה באופן לא סדיר, אך למרות זאת הצליח לעורר הדים ברוסיה, ודו"ח של האוכרנה ציין את תפוצתו הרחבה‏[1].

לקראת מלחמת העולם הראשונה עבר טרוצקי לשווייץ הנייטרלית, ואז לצרפת. הוא גורש מצרפת והתגורר בעיר ניו יורק כאשר מהפכת פברואר 1917 הפילה את הצאר ניקולאי השני מהשלטון.

מהפכת 1917 ומלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוצקי שב במאי 1917 לרוסיה כתומך העמדה הבולשביקית, הצטרף רשמית לסיעה זו כמה חודשים מאוחר יותר וכיהן כראש סובייט פטרוגרד, מועצת הפועלים המרכזית של רוסיה שהיוותה ממשלה-מקבילה של הפרולטריון בתקופת ממשלת המעבר הרוסית. הוא היה מעורב בצורה פעילה בניסיונות להפיל את הממשלה הזמנית בראשות אלכסנדר קרנסקי, והיה יושב ראש המועצה המהפכנית שתכננה ויישמה את מהפכת אוקטובר.

לאחר שעלו הבולשביקים לשלטון, התמנה טרוצקי לתפקיד שר החוץ. מטרתו העיקרית הייתה להביא לשלום בין גרמניה ובעלות בריתה לבין ברית המועצות. פרישתו מהמשא ומתן (10 בפברואר 1918) הביאה לפלישה גרמנית (פברואר 1918), מה שהכריח את הממשל הסובייטי לחתום ב-3 במרץ על הסכם ברסט-ליטובסק – הסכם שהיה גרוע מאוד בשביל הסובייטים. טרוצקי התפטר מתפקידו. במרץ 1918 מונה לשר לענייני הצבא וחיל הים (1918–1925). בספטמבר 1918 התמנה לקומיסאר לענייני צבא (מקביל לתפקיד שר הביטחון בישראל). הוא ארגן את הצבא האדום ופיקח על הפעולות הצבאיות בחזיתות השונות של מלחמת האזרחים מתוך רכבת משוריינת. כמו כן בזמן מלחמת האזרחים הוא החרים תוצרת חקלאית, וכך גרם למותם ברעב של מיליוני אזרחים.

עליית סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול שהנפיקה ברית המועצות ב-1926 ובו דיוקן טרוצקי בילדותו

עם מחלתו ומותו של לנין, הצליח המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, יוסיף סטלין, לרכז בידיו את הכוח של המפלגה והממשל. בנקודת זמן זו עדיין יכול היה טרוצקי להתנגד לסטלין בצורה פעילה, אולם הוא לא מחה בקונגרס המפלגה השנים עשר ב־1923, ובמיוחד לא דרש שצוואתו של לנין, שקרא להדחתו של סטלין מתפקיד המזכיר הכללי, תפורסם. בכך איבד טרוצקי את ההזדמנות האחרונה שלו להתנגד לסטלין, שיחד עם לב קמנייב (גיסו של טרוצקי) וגריגורי זינובייב השתלט על המפלגה. טרוצקי ותומכיו ייסדו את האופוזיציה השמאלית, שלחמה במשך מספר שנים בתוך המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כנגד מנהיגותו של סטלין.

הוא היה סופר מוכשר ונואם מצוין. הוא שאף להגשמת הסוציאליזם בקנה מידה עולמי, שלא כסטלין, שהיה מוכן להסתפק "לעת עתה" בסוציאליזם על בסיס לאומי. בגלל התנגדותו של טרוצקי לדרכו של סטלין, הפכו שמו של טרוצקי והמונח "טרוצקיזם" לשם נרדף לבגידה בברית המועצות.

טרוצקי טבע את המונח "מהפכה מתמדת" ואת הממד הבינלאומי של המהפכה – מושגים שהיו מנוגדים בתכלית למדיניות של סטלין, שדגל ב"סוציאליזם בארץ אחת". טרוצקי תמך גם בבנייה מהירה של התעשייה ובנטישת הנא"פ ("מדיניות כלכלית חדשה"), כאשר סטלין, יחד עם ניקולאי בוכארין, תמכו בתיעוש מדורג ושמירה על התוכנית. מחלוקת אידאולוגית זו סיפקה תירוץ למאבק בין סטלין לטרוצקי, שהגיע לשיא ב־12 בנובמבר 1927, כאשר גורש האחרון מהמפלגה הקומוניסטית, ובכך השאיר את סטלין כמנהיג הבלעדי של המפלגה. הוא גורש לאלמה אטה (כיום בקזחסטן) ב־31 בינואר 1928. ב־1929 גורש מברית המועצות.

לאחר נפילתו של טרוצקי, פנה סטלין כנגד ניקולאי בוכארין ויישם הרבה ממדיניות הפנים של טרוצקי, ובצורה אלימה מאוד.

גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר לנין נואם בפני חיילי הצבא האדום לקראת הפלישה לפולין, 5 במאי 1920, ברחבת תיאטרון בולשוי במוסקבה. בתמונה זו עומד לאון טרוצקי במדרגות אל הפודיום, אך בגרסאות שהופצו מאוחר יותר, בזמן שלטונו של יוסיף סטלין "נעלם" טרוצקי, יריבו הפוליטי, מהתמונה, על ידי חיתוך התמונה או ריטושה והחלפת האזור בגרם מדרגות.

כאשר הוגלה טרוצקי ב־1929, תחנתו הראשונה הייתה האי הטורקי פרינקיפו, שם הוא נשאר למשך ארבע שנים. ב־1933 הציע לו אדואר דאלאדיה מקלט מדיני בצרפת. הוא התגורר בתחילה ברואן, ואז בברביזון. לא הותר לו לבקר בפריז. ב־1935 חש שאיננו רצוי עוד בצרפת, ולאחר ששקל כמה אופציות, עבר לנורבגיה, שם היה אורחו של קונרד קנוסן ליד אוסלו. לאחר שנתיים, כנראה תחת לחץ של ברית המועצות, הוא הושם במעצר בית. לאחר דיונים עם פקידים נורבגים, הוסכם כי הוא יועבר למקסיקו באוניית משא.

רצח טרוצקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־20 באוגוסט 1940 בא לבקר את טרוצקי בביתו במקסיקו סיטי אזרח ספרדי בשם רמון מרקאדר, שהציג עצמו כתומכו, בעוד שלמעשה היה סוכן של המשטרה החשאית של סטלין (שבאותה עת נקראה נ.ק.ו.ד.). הסוכן הגיע באמתלה שברצונו להציג לטרוצקי מאמר שכתב. הוא הוכנס לחדרו של טרוצקי, ובהיותם לבד בחדר הכה בראשו של טרוצקי בגרזן קרח. שומרי ראשו של טרוצקי, ששמעו את המהומה, התפרצו לחדר ועמדו להרוג את המתנקש, אך טרוצקי מנע זאת מהם באומרו:

Cquote2.svg

אל תהרגו אותו, לאיש זה יש סיפור לספר.

Cquote3.svg

טרוצקי נפצע קשה, נלקח לבית חולים ונפטר למחרת ב-21 באוגוסט 1940, בגיל 60.

המתנקש נדון ל-20 שנות מאסר, שאותן ריצה במלואן. במשפטו העיד:

Cquote2.svg

הנחתי את מעיל הגשם על השולחן בדרך שתאפשר לי להוציא את גרזן הקרח שהיה בכיס המעיל. החלטתי שלא להחמיץ את ההזדמנות הנפלאה שניתנה לי. הרגע שבו טרוצקי התחיל לקרוא את המאמר העניק לי הזדמנות, הוצאתי את הגרזן מהמעיל, אחזתי אותו בידי, ובעיניים עצומות נתתי לטרוצקי מכה נוראה בראשו.

Cquote3.svg

ביתו של טרוצקי הושאר בצורה דומה לזאת שהייתה בזמנו, והוא משמש כיום מוזיאון. קברו מצוי בשטח הבית.

בניגוד לבולשביקים אחרים שנהרגו בתקופת "הטיהורים הגדולים", שמו של טרוצקי לא טוהר על ידי הממשלה הסובייטית בתקופת הגלאסנוסט של מיכאל גורבצ'וב, אולם שמו נוקה על ידי בית משפט רוסי בשנת 2001.

ברחבי העולם יש עד היום מפלגות טרוצקיסטיות.

שני בניו מנשואיו השניים: לב סדוב (1906-1938) וסרגיי סדוב (1908-1938) חוסלו על ידי סוכני סטלין.

טרוצקי והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוצקי, שנולד כיהודי, היה משוכנע שאין עתיד ליהודים כעם נפרד, וצידד בהתבוללות, אך זועזע לנוכח המסע האנטישמי [דרוש מקור] שנוהל נגדו בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 בברית המועצות.

לקראת סוף חייו טרוצקי שינה את דעתו לגבי השאלה היהודית, ואמר שההגעה של היטלר לשלטון הוכיחה לו שהסברה שהתבוללות תגרום לאנטישמיות להיעלם היא מוטעית. טרוצקי גילה תמיכה בציונות וברעיון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל‏[2][3][4].

אחת מנכדותיו של טרוצקי, יוליה אקסלרוד, בתו של בנו הצעיר סרגיי, מתגוררת בירושלים, ובנה ונכדיה - בני ניניו של טרוצקי, גרים, נכון ל-2010, בביתר עילית[5].

כתביו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיי / ל' טרוצקי (תרגם: א' שלונסקי), ירושלים: מצפה, תר"ץ
  • תולדות המהפכה הרוסית (תרגם: א' שלונסקי), תל אביב: מצפה, תרצ"א-תרצ"ד
  • כיצד ניצח סטלין? / ליאון טרוצקי (תרגם והוציא: א’ ערך), ירושלים: דפוס ארץ ישראל, 1937
  • המניפסט הקומוניסטי כיום / ליאון טרוצקי, ירושלים: האגרון הסוציאליסטי הישראלי [מצפן מרכסיסטי], 1973

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Isaac Deutscher‏, The prophet armed: Trotsky, 1879-1921, pages 158-159
  2. ^ Leon Trotsky had become a Zionist, בבלוג 4international
  3. ^ Mario Kessler,‏ Leon Trotsky’s Position on Anti-Semitism, Zionism and the Perspectives of the Jewish Question, באתר What Next?‎ (לקוח מכתב העת New Interventions, כרך 5 גיליון 2, 1994)
  4. ^ Trotsky on the Jewish question and Palestine, באתר Workers' Liberty
  5. ^ אברהם תירוש, עולה עלינו, באתר nrg‏, 10 ביוני 2010