לאון שידלובסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

לאון שידלובסקי (Leon Schidlowsky; נולד ב-21 ביולי 1931) הוא מלחין ישראלי, פרופסור אמריטוס להלחנה ולתורת המוזיקה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאון שידלובסקי נולד בשנת 1931 בסנטיאגו בירת צ'ילה. בגיל תשע נכנס בשערי בית הספר היוקרתי האינסטיטוטו נסיונל (אנ'), בו למד בשנים (19401947). מ-1942 ועד 1948 למד פסנתר אצל רוברטו דוּנקֶר (Duncker) בקונסרבטוריון הלאומי (Conservatorio Nacional) בעירו. לאחר מכן למד קומפוזיציה אצל המלחין הצ'יליאני חואן אָיֶינדֶה-בּלִין (Juan Allende-Blin) ואצל המלחין ההולנדי פרֶה פוֹקֶה (Fré Focke), ובמקביל למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת צ'ילה (1948–1951). הוא השלים את הכשרתו באקדמיה למוזיקה הצפון-מערב גרמנית של דֶטמוֹלד (אנ') (כיום נקראת בית הספר הגבוה למוזיקה של דטמולד) בעיר דטמולד שבנורדריין-וסטפאליה, במערב גרמניה (1951–1954). שם הכיר את אשתו לעתיד, סוזנה. בני הזוג נישאו ב-1953 והיו להורים לחמישה.

לאחר שובו לצ'ילה ב-1954, הצטרף שידלובסקי לאנסמבל האוונגרד "טוֹנוּס", ומשנת 1958 עד 1961 כיהן כמנהלה. בשנת 1961 החל לנהל את המכון המרכזי למוזיקה של אוניברסיטת סנטיאגו, ומשנת 1967 כיהן כפרופסור להלחנה שם. בנוסף כיהן כמזכיר איגוד המלחינים. יצירותיו התפרסמו גם מחוץ לצ'ילה.

בשנת 1968 נפגש עם לואיג'י נונו וקז'ישטוף פנדרצקי בפסטיבל מרידה, ופגישה זו השפיעה על שידלובסקי הן במישור המוזיקלי והן האנושי. מלגה מטעם קרן גוגנהיים שקיבל בשנת 1969 אִפשרה לו שהות בגרמניה, שאחריה עלה לישראל בסוף 1969, לאחר שמנעוריו היה מקורב לחוגים ציוניים. עם עלייתו הצטרף לסגל האקדמיה למוזיקה של אוניברסיטת תל אביב וכיהן כפרופסור להלחנה ולתורת המוזיקה עד פרישתו כפרופסור אמריטוס. בין תלמידיו: משה זורמן[1] ובטי אוליברו.

שידלובסקי הוא יהודי חילוני, שכתב מוזיקה לטקסטים נוצריים, פוליטיים ושמאלניים, אך גם יצירות הקשורות לשואה, וגילה עניין בקבלה. ה"אני מאמין" שלו הוא:

"אני מאמין, כי כיום אנו נהנים מכל האפשרויות להשתמש בשפה המוזיקלית האקוסטית ההיסטורית. אין זאת חזרה לעבר, אלא סינתיזה לעתיד. המוזיקה נוצרה בידי בני-אדם לשם קשר עם בני-אדם."

יצירותיו זכו להצלחה בפסטיבלים בינלאומיים למוזיקה חדישה. יצירתו "קולות" לנבל סולו זכתה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לנגינה בנבל בירושלים ב-1972.‏[2]

בשנת 2007 זכה שידלובסקי בפרס אנגל מטעם עיריית תל אביב על מפעל חייו כמלחין וכמחנך.‏[3]

שידלובסקי מתגורר בשיכון בבלי בתל אביב. בנו דוד שידלובסקי הוא מרצה וחוקר, נכדתו רחל שידלובסקי היא פסנתרנית, ואחותה סמדר שידלובסקי היא כנרת (שלושתם פועלים בגרמניה).

יצירות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1952–1954 – סגנון אטונאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1954–1961 – בשיטת שנים-עשר הטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1962–1964 – טכניקות סריאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1964–1967 – ניסויים בשיטות מצלול חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ליאקי" לתזמורת (1967); ביצוע בכורה בניצוח הרמן שרכן, לוגנו, שווייץ, 1965.
  • "שלושה קטעים", למקהלה מעורבת א-קאפלה למילים מספר תהילים, (1966), יצירה טונאלית.
  • "ירמיהו", יצירה קאמרית לשמונה קולות מעורבים ותזמורת כלי קשת לפסוקים מספר ירמיהו, (1966).

1967–1982 – ניסויים בדרכי הלחנה ובצורות תיווי שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אקלוסיון" (התפרצות בשעת פיצוץ אטומי, בצרפתית) לתשעה כלים (1967) ביצוע בכורה: להקה קאמרית בניצוח חואן פבלו איסקיירדו (Izquierdo), צ'ילה 1970, מחווה לפיזיקאי רוברט אופנהיימר.
  • "אפיטף להרמן שרכן" (1967) לזכר המנצח, שהרבה לנצח על יצירות שידלובסקי.
  • "רביעיית מיתרים" (1967), ביצוע בכורה רביעיית בוזאר, וושינגטון, 1967.
  • "רקוויאם" לשנים-עשר זמרים סולנים א-קאפלה (1968); ביצוע בכורה: "סקולה קנטורום" משטוטגרט, היידלברג, גרמניה, 1970. רשום בתיווי גראפי.
  • "מצבה לאלזה לסקר-שילר", לסופרן ושישה כלי הקשה, למילים מאת המשוררת אלזה לסקר-שילר, אף היא כתובה בתיווי גראפי.
  • "האנשים", אופרה לתמליל מאת ואלטר הָאזנקלֶבֶר (אנ')‏ (1969). נושא האופרה הוא הטרגדיה האנושית והיא מתנהלת במקביל על בימה מחולקת לחמש תמונות.
  • "שישייה" בהזמנת קרן תל אביב לספרות ואמנות (1970).
  • "באבי יאר" לתזמורת כלי קשת, פסנתר וכלי הקשה (1970), בהשראת שירתו של יבגני יבטושנקו, בנויה במתכונת שאינה מסורתית.
  • "סרנאטה" לתזמורת קאמרית (1970), רשומה בחלקה בתיווי אליאטורי וחלקה בתיווי מקובל.
  • "אמרידה" טרילוגיה לסופרן ולקריין עם תזמורת גדולה (1971), שחלקיה הם "ממנו", "יאקי" ו"אקצה הומו".
  • "קולות" לנבל סולו (1971), זכתה בפרס ראשון כיצירת חובה למשתתפי תחרות הנבל הבינלאומית החמישית, ירושלים 1973. היצירה רשומה בתיווי גראפי.
  • "טריגון" לקלרנית, כינור וצ'לו (1971), ביצוע בכורה שלישיית יובל, אף היא בתיווי גראפי.
  • "עקיבא בן יוסף" (1972), פנטזיה בימתית למצו-סופרו, טנור, בריטון, קריין, מקהלת ילדים, מקהלה מעורבת ותזמורת, לתמליל עברי מאת רחה פראייר, ביצוע בכורה התזמורת הסימפונית ירושלים, 1973.
  • "י"א מצבות" לזכר 11 הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן, (1972). היצירה כתובה בשפות שונות, לקול (מירה זכאי, אלט), לחמישיית כלי נשיפה ממתכת ולסרט מגנטי, הנושא הקלטה מוקדמת של החמישייה.
  • "המוות יבוא", (1972) תיאטרון-מוזיקה לסופרן סולו, לטקסט איטלקי של צ'זארה פבזה. ביצוע בכורה: עדי עציון 1972.
  • "פעולה" (1972), ביצוע בכורה זמירה לוצקי, 1973.
  • "מחווה לפיקאסו, למילים של גרטרוד שטיין, לסופרן, אלט ובס (סולנים ומקהלה בשלושה קולות). ביצוע בכורה עדי עציון, סופרן, מירה זכאי, אלט וג'רום בארי, בס 1973.
  • "לזכרם" In eius memoriam לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, לתזמורת גדולה (1974); ביצוע בכורה: התזמורת הפילהרמונית הישראלית, זובין מהטה. ביצירה נשמעות תקיעות שופר והנעימה המסורתית של תפילת כל נדרי.
  • "אזרח 1230316", פואמה מוזיקלית רדיופונית לקול, קריינים, תזמורת, אלקטרוניקה מוזיקה קונקרטית ופקטים צליליים (1975) שחוברה לתחרות על פרס איטליה. היצירה מתארת על חוויותיו של המלחין בדרכין מנסטיאגו לתל אביב, שם קיבל את תעודת הזהות הישראלית הנושאת את המספר שבשם היצירה.
  • "מחווה לנרודה" (1975), קטע ללא תמליל עם אפקטים של ווקאלים.
  • "מומנטום" לסופרן, אלט, בריטון ותזמורת (1973), ליובל 25 לישראל, לתמליל שחלקו מתוך ספר בראשית וחלקו של המלחין.
  • שלוש יצירות לתיאטרון מוזיקה: "ריטואל" (1974) לשתי קבוצות כלי הקשה וכלי מקלדת; "אנאבל לי" (1977); לפי אדגר אלן פו, לקול ולסרט מגנטי, בתיווי גראפי; "יוליפנטו" לקול ופסנתר (1977) לשירי בסגנון דאדא של הוגו באל.
  • "תמונה לתזמורת כלי קשת" (1976) תיאור מוזיקלי של פסוק מספר איוב.
  • "האריה" לקול סולו (1976) למילים מאת ג'וזפה אונגרטי (אנ').
  • שלוש יצירות לתזמורת: "מבוא לדרמה" (1976); "אור ועלטה" (1977); "קנטיקום" (1978) יוצרות טרילוגיה, המסתמכת על אותו מוטו משירת דילן תומאס.
  • "עולה לילה לילה", קנטטה לסופרן, טנור, בס, קריין, מקהלת ילדים, מקהלה מעורבת ותזמורת גדולה לשיר של אבא קובנר (1977).
  • "תל אביב" (1979) ותאומתה "ברלין 80", שנכתבה כששידלובסקי שהה שם כמלחין אורח, שתיהן לתזמורת גדולה.
  • "קינה" (1980) לתזמורת גדולה.
  • "אודה" לעשר זמרות סופרן ולעשר זמרות אלט, לכלי קשת, כלי הקשה, טרומבון, נבל, פסנתר, צ'לסטה והרמוניום או עוגב (1982).
  • אמרינדיה" לתזמורת וקריין, למילים של סֶסָאר וָאיֶיחוּ (אנ') ופבלו נרודה (1982–1985), יצירה בחמישה פרקים שאפשר להשמיע ברצף או בנפרד, כיצירות העומדות בפני עצמן.
  • "אקליפס" (ליקוי מאורות, 1983) לקלרנית בס סולו, חליל, צ'לסטה, פסנתר, צ'מבלו, נבל וכלי הקשה, כולל קדנצה לכלי הסולו.
  • "מיסה אין נומינה באך" (מיסה על שם באך, 1984) מורכבת מארבעה פרקים מן המיסה המסורתית, שאותיותיהם הראשונות יוצרות את השם "באך" (Benedictus, Agnus, Credo ,Hosnna).
  • "לאודה" (שיר תהילה, 1984) למקהלה, עוגב ותזמורת. חלקה הראשון מבוסס על נושא "המנחה המוזיקלית" של באך, האמצעי כתוב לעוגב סולו ומבוסס על מוטיב השם B-A-C-H בטיפולים שונים. החלק האחרון נכנסת המקהלה בשירת מזמור תהילים ק"ל, "ממעמקים", המתפתח לכוראל מתוך מתאוס פסיון של באך.
  • "באלאדה" לכינור ותזמורת (1985).
  • טרילוגיה לתזמורת גדולה: "קנטוס" (1986), "הללויה" (1987) ו"מזמור שיר לשחר" (1987).
  • "מיסה דונה נוביס פאצם" (1987) לפי הזמנת כנסיית הפסחא האוואנגלית-לותרנית בהמבורג. שידלובסקי השמיט, בהסכמת המזמינים, פסוקים שהתקשה להלחין כיהודי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל: מוזיקה ומוזיקאים בישראל, תל אביב: עם עובד (ספרי מוזיקה), תש"ן 1990, עמ' 236–243.
  • זמירה לוצקי, 'לאון שידלובסקי: דיוקנו של מלחין כמורד', חדשות ממ"י (רבעון בהוצאת המכון למוזיקה ישראלית) 1991/3.
  • אלונה אפשטיין, '"הפסיון המודרני" של לאון שידלובסקי כטקסט אמנותי: החיפוש אחר שפה אישית, החיפוש אחר שפה אוניברסלית', פעימות (כתב עת למוזיקה ותרבות) 2 (2013), 89–113.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורuת על יצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]