לאונטין פרייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאונטין פרייס בצעירותה. צילם: קרל ואן וכטן

מרי ויולט לאונטין פרייס (ב-אנגלית: Mary Violet Leontyne Price, נולדה ב-10 בפברואר 1927) היא זמרת אופרה (סופרן) אמריקאית. היא נודעת בעיקר בתפקידי ורדי שלה, בעיקר כאאידה, שהיה, כפי שנאמר, "התפקיד שלה" במשך קרוב לשלושים שנה. המוניטין שצברה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 הוצגו לראווה כניצחון, שהיה אף סמל לרבים, על הגזענות הממסדית.

פרייס הצטיינה בפרשנות לתפקידים ליריים של ורדי ופוצ'יני, לצד אחדות מהאופרות של מוצרט. היא ניחנה בקול עשיר, מבריק בצלילים הגבוהים ובעל מנעד רחב, שהיקפו כולל גם את המצו-סופרן (מן ה-לה שמתחת ל-דו האמצעי עד מי שמעל ה-דו הגבוה).

אחרי פרישתה מבימת האופרה בשנת 1985, הגישה רסיטלים במשך עוד שתים-עשרה שנים. פרייס זכתה בפרסים ואותות כבוד רבים, ביניהם מדליית החירות הנשיאותית (1965), אות הכבוד של מרכז קנדי (1980), מדליית האמנויות הלאומית (1985), תוארי כבוד רבים מספור ותשעה-עשר פרסי גראמי, כולל פרס מיוחד למפעל חיים בשנת 1989, יותר מכל זמר קלאסי אחר.

חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאונטין פרייס נולדה בלורל, מיסיסיפי, לאב פועל מנסרה ואם מיילדת, ששרה להנאתה. היא החלה ללמוד פסנתר בגיל חמש. בנעוריה ליוותה את "המקהלה השנייה" של הכנסייה המתודיסטית וכן שרה וניגנה עם מקהלת בית הספר התיכון השחור בעירה.

פרייס ייעדה עצמה לקריירה של הוראה ובמחשבה זו נרשמה ללימודי חינוך מוזיקלי באוניברסיטת וילברפורס באוהיו. הצלחתה במועדון הזמר של הסטודנטים הובילה להופעות סולו ולאונטין השלימה את לימודיה בפיתוח קול. בעזרת זמר הבס הנודע פול רובסון נרשמה כסטודנטית במלגה בבית הספר למוזיקה ג'וליארד בניו יורק, שם למדה אצל פלורנס פייג' קימבל.

הופעותיה הראשונות על הבימה היו בתפקיד מיסטרס פורד בשנת 1952, בהפקת סטודנטים של "פלסטף" מאת ורדי. זמן קצר אחר כך שכר אותה וירג'יל תומסון להפקה מחודשת של האופרה השחורה שלו, "ארבעה קדושים בשלוש מערכות". אחרי שבועיים של הצגות בברודוויי, יצאה ההצגה לפריז. פרייס נבחרה בינתיים לתפקיד בס בהפקה מחודשת של "פורגי ובס" של גרשווין וחזרה מפריז לפתיחת סיור הופעות לאומי בדאלאס, טקסס ב-9 ביוני 1952. הסיור כלל את שיקגו, פיטסבורג ו-וושינגטון ומשם המשיך לאירופה במימון משרד החוץ של ארצות הברית, שראה ב"פורגי ובס" כלי מועיל ליחסי הציבור במלחמה הקרה. אחרי ביקורים בווינה ובברלין, נשארה ההפקה למשך חודשיים בלונדון ומשם עברה לפריז. השלב הסופי הזה נקטע לפני סיומו המתוכנן כשתיאטרון זיגפלד בברודוויי התפנה לסיבוב "הפתעה" של 305 הצגות.

ממש לפני היציאה למסע ההופעות באירופה, נישאה פרייס לבס-בריטון שמילא את תפקיד פורגי, ויליאם וורפילד. הקריירות של שניהם אילצו אותם להיפרד לתקופות זמן ממושכות, כפי שוורפילד מתאר בזכרונותיו, "המוזיקה שלי וחיי". הם נפרדו באופן רשמי ב-1967 והתגרשו בשנת 1973, ללא ילדים.

פרייס כיוונה את צעדיה לקריירה של רסיטלים, כדוגמת זמרת הקונטראלט מריאן אנדרסון, הטנור רולנד הייס, וורפילג ועוד זמרים שחורים ידועי-שם, שבתי האופרה באמריקה היו סגורים בפניהם. מדי פעם, בחופשות שקיבלה מהפקות "פורגי", הקדישה פרייס את זמנה לקדם יצירות חדשות של מלחינים אמריקאים, ביניהם לו הריסון, ג'ון לה מונטיין וסמיואל בארבר.

לאופרה, מסתבר, היה כוח משיכה רב יותר. מטרופוליטן אופרה עצמה הכירה במקום הראוי לה על הבימה כשהזמינה אותה לשיר את "עת קיץ" (Summertime) בקונצרט התרמה ב-6 באפריל 1953 תיאטרון ריץ בברודוויי. כך קרה, שפרייס הייתה האפרו-אמריקאית הראשונה ששרה עם ה"מט" ובשמה, אם לא על בימת ה"מט" עצמה. הייחוד הזה נשמר למריאן אנדרסון, ששרה ב-7 בינואר 1955 את אולריקה ב"נשף המסיכות" של ורדי. האירוע היה חשוב (ופרייס הייתה בקהל המאזינים), אבל התפקיד היה משני, הליהוק טיפוסי (אולריקה מוגדרת בליברית ככושית) והגיע במועד מאוחר בקריירה של אנדרסון. האתגר היה בשאלה, האם תוכל זמרת שחורה צעירה להופיע, ולהחזיק, בתפקידים ראשיים?

גיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1955 הזמינה אותה רשת הטלוויזיה של NBC לשיר בהפקה בשפה האנגלית של "טוסקה" מאת פוצ'יני, בפיקוח המנהל המוזיקלי של להקת NBC, פיטר הרמן אדלר. פרייס הייתה הזמרת השחורה הראשונה ששרה בשידור אופרה בטלוויזיה, עובדה שלא נודעה מראש (NBC אסרה על המפרסמים להודיע על גזעה), אלא לאחר שכמה מן הרשתות המסונפות ל-NBC בדרום ארצות הברית ביטלו את השידור.

כעבור שבועות ספורים, התייצבה פרייס למבחן קול בקרנגי הול לפני המנצח האוסטרי הרברט פון קאראיין, שהגיע לניו יורק במסע הקונצרטים הראשון שלו עם הפילהרמונית של ברלין. קאראיין הכתיר אותה בתואר "אמנית העתיד, והזמינה לשיר את סאלומה בלה סקאלה, הזמנה שפרייס דחתה. ב-1956 ו-1957 ערכה מסעות רסיטלים להודו ואוסטרליה במימון משרד החוץ של ארצות הברית.

הופעתה הראשונה בבית אופרה הייתה בסן פרנסיסקו ב-20 בספטמבר 1957, בתפקיד מאדאם לידואן בבכורה האמריקאית של "הדיאלוגים של הכרמליטים" מאת פרנסיס פולנק. כמה שבועות אחר כך שרה לראשונה את אאידה" בהפקה בימתית. קאראיין, שהיה בינתיים למנהל האופרה של וינה, הזמין אותה להופעת הבכורה שלה באירופה כ"אאידה" ב-24 במאי 1958, בניצוחו. כעבור שנה חזרה לווינה כאאידה וכפאמינה בחליל הקסם.

במשך העשור הבא הנהיג קאראיין את פרייס בכמה מהופעותיה הגדולות ביותר, בבית האופרה (בדון ג'ובאני של מוצרט, "איל טרובאטורה" של ורדי ו"טוסקה, של פוצ'יני), באולם הקונצרטים מיסה סולמניס של בטהובן, "טה דאום" של ברוקנר והרקוויאם של ורדי [1], ובאולפן ההקלטות, שם הפיקו תקליטים מפורסמים של "טוסקה" ו"כרמן" ואלבום של מוזיקה לחגים שעודנו פופולרי, בשם "מנחה לחג המולד". כל אלה קיימים בתקליטורים.

פרייס המשיכה בסדרת הופעות מצליחה על בימות לונדון, עם "אאידה" בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן ואחר ב"ארנה די ורונה", שתיהן ב-1958, וב-21 במאי 1960 בלה סקאלה, שוב כאאידה. מטיווילדה דובס הייתה האפרו-אמריקאית הראשונה ששרה שם, בשנת 1953, בתפקיד אלווירה ב"איטלקיה באלג'יר" של רוסיני.

קריירה במטרופוליטן אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בינואר 1961 הגיעה פרייס ל"מט", בהופעת בכורה שרישומה התעצם הודות לזמר פרנקו קורלי, שהופיע לצדה, גם הוא בפעם רהאשונה ב"מט". בינג שמע את שני הזמרים ב"טרובאטורה" בורונה, בקיץ 1960 והציע להם חוזים באותה אופרה. התשואות בסיום האופרה נמשכו הרבה מעבר למקובל. למחרת כתב מבקר המוזיקה של ה"ניו יורק טיימס", הרולד שונברג: "קולה של פרייס, חם ומלא, חזק דיו למלא את האולם ללא קושי ויש לה טכניקה טובה לתמוך בקול עצמו. היא ביצעה את הקישוטים והסלסולים לפי ההוראות ולא נתקלה בשום קושי בביצוע התפקיד כפי שוורדי כתב אותו. היא מתנועעת היטב על הבימה והנה שחקנית מוכשרת ומנוסה. אבל לא המשחק הוא שבונה קריירה של סופרן. הקול הוא החשוב, וקול הוא הנכס של מיס פרייס." שונברג תיאר את קורלי כטנור מלהיב, אך חסר ליטוש.

קורלי לא הבין, כנראה, שלבכורה המטרופוליטנית של פרייס היו כוונות נסתרות בתחום הפוליטי. ההתלהבות בתנועה לזכויות האזרח גברה והלכה וחברים ואוהדים נסעו מן הדרום לניו יורק כדי להריע לפרייס.

מאז הופעתה הראשונה של מריאן אנדרסון ב-1955 שרו עוד ארבעה זמרים שחורים תפקידים ראשיים ב"מט": רוברט מקפרין, בריטון ואביו של הזמר הפופולרי בובי מקפרין, שר את אמונאסטרו ב"אאידה" בשנת 1956 ואת ריגולטו בעונה הבאה; הסופרן מאטיווילדה דובס שרה את ג'ילדה (עם ליאונרד וארן) ב-1956; ב-1958 שרה הסופרן גלוריה דייוי את אאידה, את פאמינה בחליל הקסם ובעונה הבאה, את נדה ב"ליצנים" של רוג'רו לאונקוואלו; עוד ב-1959, הסופרן מרטינה ארויו שרה את "הקול השמיימי" מאחורי הקלעים ב"דון קרלו".

ב-21 שנותיה במטרופוליטן אופרה, שרה פרייס ב-201 הופעות ב-16 תפקידים שנים, הן בבית האופרה עצמו והן בסיורי הופעות. בעונה הראשונה שלה שרה את לאונורה ב"איל טרובאטורה", אאידה, ליו ב"טוראנדוט", דונה אנה בדון ג'ובאני וצ'ו-צ'ו סאן ב"מאדאם באטרפליי". בשנייה הוסיפה עוד שני תפקידים, מיני ב"נערה מן המערב" וטוסקה של פוצ'יני. היא נבחרה לפתוח את עונת 1961-62, אות למעמד של פרימדונה, בהפקה חדשה של "הנערה מן המערב". כששביתת נגנים איימה לדחות את פתיחת העונה פנתה פרייס אל הנשיא קנדי בבקשה לשלוח את שר העבודה ארתור גולדברג כמתווך. השביתה באה על פתרונה והעונה נפתחה במועדה.

באמצע ההצגה השנייה פקד אותה משבר: היא איבדה את קולה ובמקום לשיר, התאמצה לצעוק את שורותיה עד סוף התמונה, מול הטנור ריצ'רד טאקר, שניסה להרגיע אותה. במערכה הבאה נקראה הסופרן דורותי קירסטן להחליפה. גורמי הכשל היו כנראה נגיף והתאמצות יתרה. היו שאמרו, כי תפקיד מיני היה כבד מדי לקולה של פרייס, הלירי במהותו.

בשנים 1963-67 הוסיפה פרייס עוד שישה תפקידים לרפרטואר שלה ב"מט": אלווירה ב"ארנאני" של ורדי, פאמינה, פיורדיליג'י בכך עושות כולן של מוצרט, טטיאנה ביבגני אונייגין של צ'ייקובסקי, אמליה בנשף המסיכות ולאונורה בכוחו של גורל.

בשנות ה-70' צמצמה פרייס את הופעותיה באופרה לטובת רסיטלים וקונצרטים. בשנים אלה גם הוסיפה עוד שלושה תפקידים לרפרטואר שלה: ג'ורג'טה ב"איל טאבארו" ומאנון לסקו, שתיהן של פוצ'יני, ואריאדנה ב"אריאדנה בנאקסוס" של ריכרד שטראוס. במשך השנים האלה הופיעה פעמים אחדות בתפקידיה המוכרים, אאידה ודונה אנה, ואף זכתה לתשואות ממושכות ובשנת 1977 שרה ברקוויאם גרמני של ברהמס עם הפילהרמונית של ברלין ובניצוח מיודעה משכבר הימים, הרברט פון קאראיין בקרנגי הול בניו יורק, ואחר הופיעה תחת שרביטו ב"איל טרובאטורה" בזלצבורג ובווינה.

בשנת 1977 שרה פרייס את תפקידה החדש האחרון - אריאדנה של שטראוס - בסן פרנסיסקו. הופעתה זו זיכתה אותה בביקורות טובות, אך כששרה באותו תפקיד במטרופליטן, כעבור שנתיים, גרם מצב בריאותה לביטול חלק מן ההופעות המתוכננות וגם זו שבה הופיעה לא הלהיבה את המבקרים.

ב-3 בינואר 1985 הופיעה לאונטין פרייס בפעם האחרונה בתפקיד אופראי, כאאידה במטרופוליטן. ההופעה שודרה בטלוויזיה ברחבי אמריקה. הייתה זו הופעתה ה-41 בתפקיד אאידה עם להקת המטרופוליטן. בביקורתו כתב מבקר המוזיקה של הטיימס, שאחרי מערכה או שתיים שנדרשו לה לחימום, הגישה הופעה ש"רחוק מפנינים מכרה" (Pearls beyond price, השתעשע המבקר במילים). בעיקר התפעל מן האריה במערכה השלישית, "או פטריה מיה", שזכתה לתשואות של שלוש דקות, והדואט "לה טרה לה פורסטה ורג'ינה".

מבקר אחר מן הטיימס לא היה נדיב כל כך בכתיבתו, ב-21 בדצמבר, אחרי ההצגה הראשונה בסדרה: "האריה "או פטריה מיה" במערכה השלישית והדואט המסיים הציגו רבים מן המאפיינים הווקאליים שציינו את מיס פרייס במיטבה. לרוע המזל, לא חסרו בהם גם מניירות ווקאליות מצטעצעות, משחק חסר רגישות וצרידות ברגיסטר הנמוך.

בשנים הבאות התרכזה בקונצרטים ורסיטלים, שתוכניתם שילבה נעימות צרפתיות, לידר גרמניים, שירי דת שחורים, אריה או שתיים ומקבץ שירים אמנותיים אמריקאיים, שרבים מהם נכתבו למענה. נוסף לביקורים סדירים בכרכי אמריקה ובסדרות קונצרטים באוניברסיטאות, הופיעה פרייס ברסיטלים בווינה (1970, 1978), פריז (1972, 1979) ובפסטיבל זלצבורג, אתר העלייה לרגל לאוהבי הליד הגרמני, פעמים אחדות בין 1975 ל-1984.

בשנים האחרונות לשירתה נעשה קולה של פרייס כהה וכבד יותר, אבל הרגיסטר הגבוה השתמר יפה ושמחת החיים וההתלהבות שבשירתה עדיין שפעו אל קהל המאזינים, שהגיב בתשואות. ב-19 בנובמבר 1997 הופיעה ברסיטל בצ'אפל היל, קרוליינה הצפונית, וזו, כפי שהסתבר בהמשך, הייתה הופעתה האחרונה.

פרייס דחתה את התואר אפריקאית-אמריקאית וראתה את עצמה כאמריקאית פטריוטית. השקפת עולמה הסתכמה בדעה, שאל לו לשחור להניח לצבעו להנמיך את קומתו או להוות מכשול בחייו. עליו לזקוף את קומתו ולבטא את היופי שבצבע השחור, ואז יקשיבו לו הכול וישמעוהו.

פרייס המשיכה ללמד כיתות אמן בג'וליארד ובבתי ספר אחרים. ב-1997 כתבה גרסת ספר ילדים ל"אאידה". המחזמר שאלטון ג'ון וטים רייס יצרו על פי ספר זה היה ללהיט בברודוויי בשנת 2000. לאונטין פרייס חיה כיום בגריניץ' וילג' בניו יורק.

באוקטובר 2001 הגיחה פרייס בת ה-74 מפרישתה כדי לשיר בקונצרט זיכרון בקרנגי הול לקורבנות 11 בספטמבר, עם ג'יימס לוין ליד הפסנתר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]