לאוש יאנאצ'ק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאוש יאנאצ'ק

לאוש יאנאצ'ק (צ'כית: Leoš Janáček)‏ (3 ביולי 1854, הוקוואלדי, מוראביה - 12 באוגוסט 1928, אוסטרבה), מלחין צ'כי, זכור בעיקר ביצירתו התזמורתית "סינפונייטה" ובאופרות שלו. נחשב לאחד מגדולי המלחינים הצ'כים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

חייו ועבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנאצ'ק, בנו של מנהל בית ספר, שר בילדותו במקהלת המנזר בברנו. בהמשך נסע לפראג ללמוד מוזיקה והתפרנס כמורה למוזיקה. כמו כן ניצח על מקהלות חובבים שונות. בשנת 1881 חזר לברנו וייסד שם בית ספר לעוגב, שיהיה בהמשך לקונסרבטוריון של ברנו.

בצעירותו התיידד יאנאצ'ק עם אנטונין דבוז'אק והתחיל להלחין בסגנון רומנטי, מסורתי יחסית, אבל אחרי האופרה שלו "שארקה" (1881) החל סגנונו להשתנות. הוא חקר מוזיקה עממית מוראבית וסלובקית והשתמש ביסודות שלה במוזיקה שחיבר. בייחוד התמקד בחקר ובשחזור המקצבים, מתארי הצליל ונטיות הקול של דיבור צ'כי רגיל, מחקר שסייע לו ביצירת המלודיות הווקאליות הייחודיות כל כך באופרה שלו, "ינופה" (1902). שיטה זו, שהקדימה בהרבה את מודסט מוסורגסקי וצפתה מראש את כתיבתו המאוחרת של בלה ברטוק בסגנונות כאלה, הייתה לסימן היכר אופייני בכתיבתו הווקאלית (סמסון 1977). הצגת "ינופה" בפראג, בשנת 1916, הייתה הצלחה גדולה והביאה לינאצ'ק, בפעם הראשונה בחייו, תהילה ממשית. הוא היה אז בן 62 והחל לחבר את היצירות, שבהן הוא נודע ביותר כיום, בסגנון הבוגר שאליו הגיע, לדעת רבים, באיחור רב. שנה לאחר מכן פגש את קאמילה שטסלובה, צעירה יהודיה, שהאצילה עליו השראה עמוקה בשארית חייו.

חלק גדול מיצירתו של יאנאצ'ק מצטיין במקוריות ובאינדיבידואליות רבה. המוזיקה שלו טונאלית, אם גם טונאליות מורחבת לאין שיעור, משתמשת בפיסוק חורג מן המקובל, העושה שימוש תכוף במודאליות: "אין מוזיקה ללא סולם. אטונאליות שמה קץ לסולם מוגדר, ומתוך כך למודולציה טונאלית... שיר העם אינו מכיר בקיומה של אטונאליות." (הולנדר 1963). הוא משתמש בתאריות ותבניות ליווי בהבלטה, באמצעות, לדברי ג'ים סמסון, "חתירה קדימה של המוזיקה שלו... המושגת באופן דומה באמצעים שאינם מקובלים - לעתים קרובות רצף של פסוקים ,לא גמורים', המהווים חזרות מתמידות על מוטיבים קצרים, הצוברים תנופה ככל שהם מתווספים והולכים." (סמסון 1977)

האופרות "קטיה קאבאנובה" (1921), "שועלה ערמומית קטנה" (1924), "פרשת מאקרופולוס" (1926) ו"מבית המתים" (על פי רומן של דוסטוייבסקי, הצגת הבכורה שלה התקיימה בשנת 1930, אחרי מותו) נחשבות, על דעת מבקרי מוזיקה רבים, לטובות ביצירותיו. שמו של המנצח סר צ'ארלס מקקראס נקשר במיוחד עם אופרות אלה.

עוד יצירות מפורסמות של יאנאצ'ק הן הסינפונייטה, המיסה הגלאגוליטית (שהטקסט שלה כתוב בסלאבית כנסייתית עתיקה), מחולות לאכיים ושתי רביעיות מיתרים. יצירות אלה וארבע האופרות המאוחרות שנזכרו לעיל, נכתבו כולן בעשור האחרון לחיי יאנאצ'ק.

המוזיקה של יאנאצ'ק לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט שהפיק רבות מן המוזיקה של יאנאצ'ק (בעיקר כזו שאינה ווקאלית) הוא "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1988), על פי רומן של מילן קונדרה. בין השאר:

  • "המדונה מפרידק", מתוך המחזור לפסנתר "על שביל מגודל פרע" (סדרה 1) היא פחות או יותר מוזיקת הנושא של טרזה (ז'ולייט בינוש): המוזיקה נשמעת בפעם הראשונה שהיא מופיעה על המסך, ואחרי כמה הופעות חוזרות, גם מלווה את סצנת הסיום של הסרט.
  • רביעיית המיתרים השנייה ("מכתבים אינטימיים"), בייחוד הפרק האחרון, המלווה בדרך כלל סצינות של חוסר ביטחון או סכנה מאיימת.
  • סונאטה לכינור
  • פוהאדקה (אגדה) לצ'לו ופסנתר

קונדרה גם כתב רבות על המוזיקה של יאנאצ'ק, בעיקר בספרו צוואות נבגדות. ב-"1Q84", ספרו של הסופר היפני, הרוקי מורקמי, יש התייחסות מיוחדת ליאנאצ'ק וליצירתו "סינפונייטה".

השפעה על סוגות מוזיקליות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למוזיקה של יאנאצ'ק הייתה השפעה גם על סוגות אחרות פרט למוזיקה קלאסית: להקת הרוק המתקדם "אמרסון, לייק ופאלמר" הקליטה שיר, המבוסס על נושא מתוך סינפונייטה. השיר, "להב הסכין" (שקרדיט המלחין ניתן עליו ליאנאצ'ק) הופיע בתקליט הבכורה של הלהקה משנת 1970.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]