לברנטי בריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לברנטי בריה

לַברֶנטי פָבלוֹביץ' בֵּרִיַה (גאורגית: ლავრენტი პავლეს ძე ბერია, לברנטי פָּבלֶבסֶדזֶה בריה; רוסית: Лаврентий Павлович Берия‏; 29 במרץ 1899 - 23 בדצמבר 1953), פוליטיקאי, ממפקדי המשטרה החשאית הסובייטית. זכור בעיקר כמבצע הראשי של מדיניות "הטיהורים הגדולים" של סטלין, על אף שנטל חלק רק בסוף טיהורים אלו. שיא כוחו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לאחר מות סטלין הוא הודח מתפקידו והוצא להורג בידי יורשיו.

עלייתו לעמדת כוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו סטלין, גם בריה היה גאורגי. אביו של בריה, פאבל קוקאביץ' בריה, היה איכר מגרלי. הוא נולד במרחאולי, באזור סוחומי שבחבל אבחזיה של גאורגיה. הוא למד בבית ספר טכני בסוחומי, והצטרף למפלגה הבולשביקית במרץ 1917 בעודו סטודנט להנדסה בבאקו. ישנם מקורות הטוענים כי רישומי המפלגה המקוריים זויפו ובריה הצטרף לשורותיה רק מאוחר יותר, ב-1919[דרוש מקור]. הם טוענים גם כי הוא היה תקופה מסוימת עריק מהצבא האדום, אך לטענה זו לא נמצא ביסוס .

בשנת 1920 או 1921 הצטרף בריה לווצ'קה, שנודע אחר כך כצ'ה קה (הוועדה המיוחדת הכלל-רוסית למלחמה במהפכת הנגד ובחבלה), שהייתה המשטרה החשאית הפוליטית הראשונה של הבולשביקים. באותו זמן, הצבא האדום כבש את הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה ולמשטרה החשאית היה תפקיד מכריע בטיהור הפוליטי של הארץ מ"מנשביקים". בשנת 1922 כבר היה בריה סגן המפקד של האו גה פה או, יורשו של הצ'ה קה.

בריה, כגאורגי, תמך בסטלין מראשית דרכו במפלגה הקומוניסטית. ב-1924 הוא הוביל דיכוי של מרידות לאומניות בטביליסי במחיר של 5,000 הרוגים למתקוממים. לאחר תצוגת כוח זו מונה בריה למפקד אזור עבר-הקווקז באו גה פה או והוענק לו אות מסדר הדגל האדום.

בשנת 1931 מונה בריה למזכ"ל המפלגה בגאורגיה, ושנה לאחר מכן בכל עבר-הקווקז. הוא היה לחבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית ב-1934, והמשיך להיות גורם דומיננטי בפוליטיקה של הרפובליקה הגאורגית גם לאחר שלא התגורר בה, עד מותו.

קובץ:Beria-Transkaukasien.jpg
כריכת המהדורה הגרמנית של ספרו של בריה: "אודות ההיסטוריה של הארגונים הבולשביקים בעבר הקווקז"
הצעתו של בריה לביצוע הרצח ביער קאטין

בשנת 1935 כבר היה בריה בעל ברית חשוב של סטלין, הוא פרסם ספר ששכתב את ההיסטוריה של הקווקז כדי להציג מצג שבו סטלין היה מנהיג קומוניסטי יחיד באזור מתחילתו. משהחלו ה"טיהורים" ב-1934 ברצח סרגיי קירוב, ניצל בריה את ההזדמנות וחיסל את החשבונות שהיו לו עם מנהיגים קומוניסטים אחרים בקווקז.

בריה בארגון נ.ק.ו.ד.[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1938 הביא סטלין את בריה למוסקבה ומינה אותו לתפקיד סגן ראש הנ.ק.ו.ד., המשרד שהיה אחראי על ביטחון המדינה והכוחות המשטרתיים. משרד זה רדף ודיכא כל מי שנחשד כמתנגד המשטר - הגלה, עינה והוציא להורג אזרחים רבים עד כדי כך, שבשנת 1938 תשתית הצבא, הכלכלה והמשטר הסובייטי היו במצב רעוע ביותר וסטלין החליט למתן את הקצב. בנובמבר קודם בריה לתפקיד ראש הנ.ק.ו.ד. במקום ניקולאי יז'וב (שהוצא להורג ב-1940) ומיד "טיהר" את משרדו תוך החלפת מחצית האנשים בנאמניו, ברובם ממוצא קווקזי.

על אף ששמו של בריה נקשר ב"טיהורים הגדולים", כאשר כיהן כראש האן קה וה דה הם היו כבר בסופם. למעלה ממאה אלף איש שוחררו מהגולאגים, ופורסם רשמית שהייתה "הגזמה" וחוסר צדק בזמן ה"טיהורים" הללו, תוך תליית האשמה ביז'וב. אין לטעות ולהאמין כי בריה היה רחום מקודמו - המאסרים ללא משפט וההוצאות להורג המשיכו להתבצע, ולקראת פרוץ המלחמה ב־1940 הם אף הואצו. בתקופה זו פיקח בריה על טרנספר של אוכלוסייה מחלקים של פולין והמדינות הבלטיות בעקבות כיבושן על ידי ברית המועצות. במרץ 1940 הוא חתם על הוראה לרצח של 275,000 איש מן האינטליגנציה הפולנית, ביניהם 14,700 שבויי מלחמה ביער קאטין, סמוך לסמולנסק ובאתרים נוספים.

במרץ 1939 היה בריה למועמד לחברות בפוליטביורו. על אף שלא הפך לחבר מלא בו עד לשנת 1946, עדיין היה בריה אחד האנשים החזקים ביותר בברית המועצות. בפברואר 1941 הוא מונה לסגן יו"ר הסובנארקום, ובחודש יוני, לאחר פלישת הנאצים, היה לחבר בוועדה להגנת המדינה (גה קה או).

בתקופת מלחמת העולם השנייה היה אחראי על תחומי פנים חשובים. הוא גייס בכפייה מיליוני אסירים בגולאג של הנ.ק.ו.ד. לייצור מלחמתי. יחד עם גיאורגי מלנקוב הוא היה אחראי על תכנון ייצור הנשק, המטוסים ומנועי המטוסים. זו הייתה תחילת בריתו עם מלנקוב, שהתבררה כבעלת חשיבות מכרעת בעתיד. בשנת 1944, עם גירוש הנאצים משטחי ברית המועצות, היה בריה לאחראי על הטיפול במיעוטים האתניים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים, וביניהם הצ'צ'נים, האינגושים, הטטרים של קרים והגרמנים של הוולגה. כל אלו הוגלו מארצם למרכז אסיה הסובייטית ורבים מהם אבדו את נפשם בשל כך. בריה היה אחראי גם על פרויקט פיתוח הנשק גרעיני הסובייטי, תוך הפעלת רשת ריגול בנסיון ללמוד את ממצאי "פרויקט מנהטן" האמריקאי.

פוליטיקה שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1945 עזב בריה את תפקידו כראש האמ ווה דה (שהחליף את האן קה וה דה), אך עדיין ריכז כוח רב בידיו כסגן ראש הממשלה של סטלין, שהתקרב לגיל 70. עם הזדקנותו של סטלין, אופיינו שלהי שנות הארבעים במאבק סמוי על הירושה בין סגניו. לקראת סוף המלחמה נראה אנדריי ז'דאנוב כיורש המבטיח ביותר, לאחר שהיה מנהיג המפלגה בלנינגרד במהלך המלחמה ומונה לאחראי על כל ענייני התרבות ב-1946. בריה וז'דנוב היו יריבים עוד קודם לכן, ולכן חבר בריה עם מלנקוב כנגד ז'דנוב. אנשי רוח לנינגרדיים בולטים כמשוררת אנה אחמטובה נרדפו קשות כדי להבאיש את ריחו של ז'דנוב.

ז'דאנוב מת במפתיע באוגוסט 1948, ובריה ומלנקוב איחדו את כוחותיהם ו"טיהרו" את אנשי ז'דאנוב במה שנודע כ"פרשת לנינגרד". למעלה מאלפיים איש הוצאו להורג בתואנות שונות[דרוש מקור], ובהם סגנו של ז'דנוב - אלכסיי קוזנצוב, ראש המפלגה בלנינגרד - פיוטר פופקוב וראש ממשלת הרפובליקה הרוסית מיכאיל רודיאונוב. רק לאחר מותו של ז'דאנוב החל ניקיטה חרושצ'וב להיחשב כאלטרנטיבה אפשרית לבריה ומלנקוב.

בשנים שלאחר המלחמה פיקח בריה על הקמת מנגנוני משטרה חשאית בנוסח סובייטי במדינות ברית ורשה, ולאחר הפירוד בין ברית המועצות למשטרו של טיטו הוא ארגן משפטי ראווה למנהיגים קומוניסטים כלאסלו רייק בהונגריה ורודולף סלנסקי בצ'כוסלובקיה (ראו משפטי פראג). הוא העביר את השליטה הישירה במשטרה החשאית לידי נאמנים כויקטור אבאקומוב וּוסוולוד מרקולוב, תוך שהוא שומר את סמכויות הביטחון הכללי לעצמו. ביולי 1945 הוא מונה למרשל של ברית המועצות על אף שמעולם לא נשא בתפקיד צבאי פיקודי, אך תרם רבות למאמץ המלחמתי הסובייטי ולניצחונה במלחמת העולם השנייה.

לאחר מות סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריה עם סטלין (ברקע) ובתו של סטלין, סבטלנה

סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ארבעה ימים לאחר שסבל משטף דם במוח במהלך הלילה שלאחר ארוחת ערב עם בריה ובכירים אחרים. ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ, פרסם בספר זכרונותיו כי בריה טען בפניו שהוא (בריה) הרעיל את סטלין, על אף שמעולם לא נמצאה עדות התומכת בסברה זו[דרוש מקור]. עם זאת, ישנן עדויות שבריה מנע הגשת טיפול רפואי לסטלין במשך שעות ארוכות לאחר שסטלין איבד את הכרתו בטענה ש"סטלין ישן"[דרוש מקור]. ייתכן שלמעשה כל המנהיגים הסובייטים הסכימו (לפחות בשתיקה) להניח לסטלין, ממנו פחדו כל כך, למות.

לאחר מות סטלין היה מלנקוב, ידידו, לראש הממשלה ולאיש החזק בברית המועצות. בריה תפס את משרד הפנים של רוסיה ה-אם.וה.דה, המשרד האחראי על הק.ג.ב.. חרושצ'וב היה רק מזכ"ל המפלגה, תפקיד שנתפס באותה עת כחסר חשיבות לעומת ראשות הממשלה.

בריה דגל בהקלות וליברליזציה בתקופה זו, כנראה כאמצעי לזכות באהדת הציבור. הוא התבטא רשמית ש"משפט הרופאים" היה שקר ועלילה[דרוש מקור] ושחרר מספר רב של אסירים פוליטיים. באפריל הוא חתם על צו האוסר עינוי אסירים, למרות ההיסטוריה שלו כרב-מענים. הוא גם הפגין מדיניות סובלנית יותר כלפי עמים לא-רוסיים בברית המועצות ושיכנע את הפוליטביורו לאפשר חופש כלכלי רב יותר בגרמניה המזרחית, מה שהוביל למהומות הפועלים ב-1953.

רוב ההיסטוריונים סבורים שצעדים אלו היו תמרון של בריה על מנת לזכות בשלטון, שכן עברו אינו מחזק את הדעה שלפתע הפך למתון (כחרושצ'וב)[דרוש מקור]. עבור המתונים היעד העליון היה הכפפת המשטרה החשאית למרותה של המפלגה, ולזאת בריה לא היה מסכים לעולם, שכן המשטרה החשאית הייתה בסיס כוחו[דרוש מקור].

לנוכח עברו של בריה, אין זה מפליא שמנהיגים קומוניסטים אחרים בברית המועצות חששו מפני עלייתו להנהגה, אך חרושצ'וב עדיין לא היה במעמד שבו יכול היה להתעמת עם הברית בריה-מלנקוב. ההזדמנות נקרתה לידיו בעת המרד המזרח גרמני, ששכנע את ויאצ'סלב מולוטוב, גאורגי מלנקוב וניקולאי בולגנין שבריה מסוכן וגורם לחוסר יציבות בברית המועצות וגרורותיה. כמה ימים לאחר מהומות אלו שיכנע חרושצ'וב את יתר המנהיגים, ובכללם מלנקוב, להדיח את בריה משורות המפלגה וההנהגה.

נפילתו של בריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן כמה עדויות על הדחתו ונפילתו של בריה. השלמות ביותר גורסות כי חרושצ'וב הוביל ב-26 ביוני 1953 את ישיבת הפרזידיום (שלפני כן נקראה פוליטביורו, ושונתה חזרה לשם זה ב-1966) להתקפה על בריה, ובה האשים אותו בהיותו סוכן של המודיעין הבריטי. בריה הופתע לחלוטין וקרא "ניקיטה סרגייביץ', מה מתרחש כאן?"[דרוש מקור]. מולוטוב ואחרים התבטאו אף הם בחריפות כנגד בריה, וחרושצ'וב ביצע הצבעה מהירה לסילוקו המיידי. מלנקוב לחץ על כפתור בשולחנו, וכוח (שהוכן מראש) של קצינים חמושים בראשות המרשל גיאורגי ז'וקוב פרץ לחדר ואסר את בריה. ישנן שמועות כי בריה נורה במקום, אך נראה שסברה זו אינה נכונה[1]. בריה נלקח בתחילה לכלא לפורטובו, ומשם הועבר למטהו של הגנרל קיריל מוסקלנקו, מפקד ההגנה האווירית של מוסקבה וידידו של חרושצ'וב מזמן המלחמה. מעצרו נשמר בסוד עד אשר סגניו החשובים נעצרו גם הם. כוחות הנ.ק.ו.ד. ששהו במוסקבה והיו תחת פיקוד בריה פורקו מנשקם על ידי יחידות צבא סדירות. העיתון "פראבדה" הודיע על מעצרו של בריה רק ב-10 ביולי, תוך ציון מלנקוב כיוזם והזכרת "פשעי בריה כנגד המפלגה והמדינה"[דרוש מקור]. בחודש דצמבר פורסם כי בריה ושישה משותפיו "זממו במשך שנים ארוכות לתפוס את השלטון בברית המועצות ולהשיב את הקפיטליזם בסיוע סוכנויות ביון זרות"[דרוש מקור].

בריה נשפט בפני "טריבונל מיוחד", ולא הותר לו לייצג עצמו או לבטא את עמדתו. נגזר עליו גזר דין מוות ומוסקלנקו מעיד כי בריה נפל על ברכיו והתחנן לרחמים[דרוש מקור], אך הוצא להורג מיידית על ידי פאבל בטיצקי. בנו ואשתו נשלחו למחנה עבודה, אך שרדו ושוחררו מאוחר יותר. בנו, סרג'ו בריה, עדיין חי ופועל לטיהור שם אביו. לאחר מות בריה, צומצם הנ.ק.ו.ד. ממעמד של משרד ממשלתי לוועדה (הק.ג.ב.), ואף אדם שעמד בראשו לא ריכז כוח רב כל כך בידיו כבריה בשעתו.

לאחר מותו קיבלו מנויי המהדורה השנייה של האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה שלושה דפים עם ערכים על פרידריך וילהלם פון ברגהולץ, מצר ברינג והבישוף והפילוסוף ג'ורג' ברקלי להחלפת הערך על בריה, לשם מחיקת זכרו.

דמותו האישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילתו והוצאתו להורג של בריה, הפך זה למטרה נוחה ושעיר לעזאזל שבו יכול חרושצ'וב להיתלות במסע הדה-סטאליניזציה שלו בשנים 1956-1964. מעט נודע על בריה מאז ועד לנפילת ברית המועצות בשנת 1991, שאפשרה להיסטוריונים לגשת לארכיונים ולראיין עדי ראייה כדי לגלות את העובדות האמיתיות אודות בריה. בשנת 1999 פרסם ההיסטוריון הרוסי אנטון אנטונוב-אובסינקו את ספרו בריה, הביוגרפיה המחקרית הראשונה על האיש. ספר זה אושש טענה ותיקה של כותבים אנטי-סובייטיים, שמעולם לא נחקרה עד תומה, ולפיה היה בריה גם סאדיסט שניצל את מעמדו להתעלל מינית בנשים. גם אחת משחקניות הקולנוע המפורסמות בתקופתו אולצה להיענות לזממו. "בלילות נסע בריה ברחובות מוסקבה בחיפוש אחר נערות צעירות", כך מספר אובסינקו בספרו, "כשראה נערה שמצאה חן בעיניו, הוא ציווה על שומריו לחוטפה למעונו. לעתים הובאו חמש או שש נערות בלילה אחד. הן הופשטו מכל בגדיהן, פרט לנעליים, ואז אולצו לעמוד על ארבע במעגל כשראשיהן צמודים זה לזה. בריה היה בוחר אחת מהן במשיכה ברגליה ואונס אותה, הוא קרא לזה 'משחק הפרח'".

בריה גם רצח ועינה במו ידיו רבים מקורבנות הטיהורים, בעיקר נשים. קברים רבים של קורבנות אלו נמצאו בגן ובמרתפים של מעונו, המשמש כיום כשגרירות תוניסיה‏‏‏[1]. בשנת 2001 נמצאו עצמות אדם מוסתרות מאחורי קיר במטבח בזמן שיפוצים במבנה. קירות רבים במרתף מכוסים בכתמי פיח, וסבורים שבמקומות אלו בריה עינה את קורבנותיו באמצעות להבת מלחם.

במרץ 2000 דחה בית המשפט העליון של הפדרציה הרוסית את בקשת משפחתו של בריה לבטל את הרשעתו משנת 1953. על אף שבית המשפט הסכים כי החשדות בדבר בגידה וריגול היו מופרכים, הוא ביסס את סירובו לטהר את שמו של האיש בגין פשעיו האישיים והפוליטיים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיימון סבאג מונטיפיורי, סטלין חצר הצאר האדום, הוצאת זמורה ביתן ויבנה, 2006, עמ' 545‏

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מרשלי ברית המועצות
קלימנט וורושילובמיכאיל טוכאצ'בסקיסמיון בודיוניאלכסנדר יגורובוסילי בליוכרסמיון טימושנקוגריגורי קוליקבוריס שפושניקובגאורגי ז'וקובאלכסנדר ואסילבסקייוסיף סטליןאיבן קונייבלאוניד גובורובקונסטנטין רוקוסובסקירודיון מלינובסקיפיודור טולבוחיןקיריל מרצקובלברנטי בריהואסילי סוקולובסקיניקולאי בולגניןאיוואן בגרמיאןסרגיי ביריוזובאנדריי גרצ'קואנדריי יריומנקוקיריל מוסקלנקווסילי צ'ויקובמאטוויי זכארובפיליפ גוליקובניקולאי קרילובאיוואן יאקובובסקיפאבל בטיצקיפיוטר קושבויליאוניד ברז'נייבדמיטרי אוסטינובויקטור קוליקובניקולאי אוגרקובסרגיי סוקולובסרגיי אחרומייבסמיון קורקוטקיןואסילי פטרובדמיטרי יאזוב דרגת מרשל ברית המועצות