לב גורביץ'
לב בנימינוביץ גורביץ (יהושע אריה הורביץ) (1882 – 10 בפברואר 1943) היה מנהיג ציוני ומשפטן, משנת 1925 יושב ראש קהילת יהודי לנינגרד (היום סנט פטרסבורג) ומשנת 1928 יו"ר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בברית המועצות. בשנת 1929 נאסר על ידי השלטונות הסובייטים בגין פעילותו הציונית. הוגלה למאסר בסיביר ומת בגלות זו בשנת 1943.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לב גורביץ נולד בשנת 1882 בעיירה אוברוביץ (אובאראביצ'י (Уваравічы)) בחבל הומל שברוסיה הלבנה. אביו בנימין פייביש היה סוחר יערות עתיר נכסים, נצר לשל"ה הקדוש. אמו דבורה לבית היילגמן היא דודתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב. לב בנימינוביץ היה הצעיר מבין אחיו. אחיו הבכור, שאול ישראל, הוא הסופר המפורסם ש"י איש הורוויץ. אח אחר, יצחק משה, מהנדס שזכה לתואר "גנרל אזרחי" (ניתן לו על ידי הצאר ניקולאי בגין תרומתו לחיזוק הספנות הרוסית), והיה היהודי היחיד שזכה לתואר זה. אחיו השלישי, צבי טוביה, היה סוחר מפורסם בהומל בעל ידע תורני וחילוני נרחב.
בשנת 1909 נישא לב גורביץ לזינאידה לבית מרקוביץ מהמשפחות המכובדות בוויטבסק. בשנת 1910 נולדה בתם צרטה, שנישאה לסופר יעקב דוד אברמסקי. בשנת 1912 נולד בנם בנימין (ונה), שנהרג בשנת 1943 במדי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.
תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לב גורביץ' למד ב"חדר", המשיך את לימודיו בגימנסיה כללית בעיר גלוכוב שברוסיה הלבנה, התנדב לצבא הצאר, ולאחר שירותו הצבאי למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1909 עבר לפטרבורג (היא לנינגרד לאחר מות לנין) ושימש שם כיועץ משפטי לאחד הבנקים הגדולים. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914 -1917) שימש כיועץ משפטי לחברה הפינית לימאות בפטרבורג. בשנת 1917, לאחר המהפכה ניהל את הארכיון של הסנט הרוסי וכן נמסר לניהולו בית חרושת.
פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1919 ניהל את הוצאת הספרים העברית "קדימה" ואת בית הדפוס שלה.
בשנת 1920 נבחר לכהונת יושב ראש הוועד העירוני הציוני בפטרבורג ובשנת 1924 נבחר לכהן כיושב ראש הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בברית המועצות.
בשנת 1925 פרסם את ספרו "סוריה, פלסטינה, מסופוטמיה (ארצות המנדט)". מטרתו של הספר הייתה לעורר את קוראיו לציונות. מכיוון שהוצאת ספר כזה הייתה אסורה בברית המועצות, הקיף גורביץ' את כתיבתו על ארץ ישראל בפרטים גם על מסופוטמיה וסוריה (שהמשותף לשלושתן היה היותן ארצות המנדט). בחלק על ארץ ישראל השכיל להכניס פרטים, יבשים לכאורה, כגון הצהרת בלפור, חוקת המנדט והמצב הכלכלי בארץ ישראל, ששירתו את מטרת כתיבת הספר לעורר את יהודי ברית המועצות לציונות. ספר זה נדפס בתחילה באישור השלטונות,[1] הוחרם על ידי הסובייטים לאחר מכן וכל עותקיו נשרפו. כל זאת לנגד עיניו של גורביץ' שנזדמן דרך מקרה למקום.[2]
במסגרת פעילותו הציונית, פעל גורביץ' לכינוס ועידה כלל ארצית של קהילות ברית המועצות. הוא אף זכה לאישור השלטונות לקיום ועידה כזו.[3] לאחר קבלת האישור נסע לב גורביץ' על חשבונו ברחבי ברית המועצות כדי לשכנע את הקהילות השונות להשתתף בוועידה, אך כל מאמציו לא צלחו והוועידה לא יצאה אל הפועל. נראה שדווקא אישור השלטונות פעל לרעתו של גורביץ' מכיוון שרבים, ובראשם הרבי מלובביץ', טענו שהוועידה היא מזימה של השלטונות באמצעות גורביץ' לעקוב אחר הפעילות הדתית של הקהילות השונות ולפקח עליה.
בשנת 1929, לאחר שינוי יחס השלטונות לפעילות הציונית נעצרו הפעילים בלנינגרד, וגורביץ' בראשם, נשפטו ונאסרו.
ב-10 בינואר 1930 נדון לשלוש שנות גלות בעיר צ'ימקנט. לאחר מספר חודשים הועבר לכפר סוזק. בשנת 1935 הוארכה תקופת גלותו ובאפריל 1937 הועבר למחנה הסגר בקוסטנאי. במועד לא ידוע הועבר למחנה הסגר בטובולסק שבמערב סיביר, שם נפטר ב-10 בפברואר 1943.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוריה, פלסטינה, מסופוטמיה (ארצות המנדט), לנינגרד 1925 (ברוסית)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יד ושם ליהושע אריה הורביץ ירושלים תש"ה – קובץ זכרונות והערכות יוצא במלאת שנתיים למותו
- אברמסקי צרטה, "שם ישבנו מזכרונות על לב בנימינוביץ גורביץ", בתוך: אגרות יעקב דוד אברמסקי, תל אביב: 1991, עמ' 275 – 283.
- בייזר מיכאל, יהודי לנינגרד 1917 – 1939, ירושלים: 2005.
- רפאלי (צנציפר) אריה, במאבק לגאולה – ספר הציונות הרוסית ממהפכת 1917 עד ימינו, תל אביב: תשט"ז, עמ' 39, 123, 124, 197.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרת זהויות  |
|
|---|