לב קמנייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קמנייב בשנת 1918

לב בוריסוביץ' קמנייב (רוסית: Лев Борисович Каменев, ; 18 ביולי 1883 - 25 באוגוסט 1936), מהפכן רוסי בולשביקי ופוליטיקאי סובייטי בכיר ממוצא יהודי. היה במשך כשבועיים, ראש המדינה הסובייטית הראשון (9 בנובמבר 1917 - 21 בנובמבר 1917). ייסד את הפוליטבירו ב-1919 והיה היושב ראש שלו בשנים 1924-1923. שמו המקורי היה לב רוזנפלד (Лев Розенфельд).

לפני מהפכת 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמנייב נולד במוסקבה לאב יהודי שהיה פועל רכבת ואם נוצרייה אורתודוקסית שהייתה עקרת בית[1]. קמנייב למד באוניברסיטאות טביליסי ומוסקבה אך לימודיו נקטעו עם מעצרו ב-1902 בגין פעילות מהפכנית. הוא הצטרף למפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית ב-1901 והשתייך לבולשביקים כשזו התפצלה לסיעות הבולשביקים והמנשביקים באוגוסט 1903. הוא היה פעיל מאוד בסנקט פטרבורג, במוסקבה ובטביליסי בארגון פעילות בולשביקית מהפכנית, ואף נשא לאישה את אחותו של טרוצקי, אולגה קמנייבה.

קמנייב יצא מרוסיה ב-1902 ונפגש עם המנהיגים הקומוניסטיים בגלות ובהם לנין, עמו התיידד. הוא שב לרוסיה ב-1905 והשתתף במהפכת 1905 בסנקט פטרבורג באוקטובר ודצמבר של אותה שנה. הוא נבחר כציר לוועד המרכזי של הבולשביקים אך נעצר במאי 1907 באחת מחזרותיו לרוסיה ממערב אירופה. הוא שוחרר שנה לאחר מכן ויצא שוב לחו"ל לערוך יחד עם לנין את כתב העת "פרולטרי". לאחר הסכסוך בין לנין לאלכסנדר בוגדנוב באמצע 1908 היו קמנייב וזינובייב עוזריו העיקריים והקרובים של לנין וניטרלו את אנשי בוגדנוב.

בינואר 1910 נפגשו הלניניסטים, אנשי בוגדנוב וסיעת המנשביקים בוועידת מרכז המפלגה בפריז לשם איחוד השורות. קמנייב וזינובייב לא אהדו את הרעיון אך נכנעו ללחצים של פשרנים בולשביקים כוויקטור נוגין. לנין עצמו התנגד גם כן, אך קולו לא עמד לו כנגד חברי הנהגה אחרים. אחת מהחלטות הוועידה הייתה שהעיתון "פראבדה", שבשליטתו של טרוצקי בווינה, יהיה "האורגן המרכזי" של המפלגה. קמנייב, גיסו של טרוצקי, מונה כעורך מטעם הבולשביקים בעיתון אך פרש עקב סכסוכים אידאולוגיים באוגוסט 1910, מה שהביא את הקץ על איחוד פלגי הקומוניסטים.

קמנייב המשיך לעבוד ב"פרולטרי" ולימד בבית הספר הבולשביקי בפרבר של פריז, שנוצר כאלטרנטיבה לניניסטית לבית מדרשו של בוגדנוב באי קאפרי. בינואר 1912 קמנייב, זינובייב ולנין שיכנעו את צירי ועידת פראג הבולשביקית לפרוש מן המנשביקים והאוטזוביסטים (אנשי בוגדנוב). בינואר 1914 הוא נשלח לסנקט פטרבורג לפקח על "פראבדה" וצירי הבולשביקים לדומה. קמנייב נעצר בפרוץ מלחמת העולם הראשונה והועמד למשפט, שבו הפריד עצמו מהקו האנטי-מלחמתי של לנין. הוא נידון לגלות בסיביר ושהה שם שנתיים: מתחילת 1915 ועד ששוחרר בהפיכת פברואר 1917.

במהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמנייב ולנין, 1922

לאחר שחזר לסנקט פטרבורג (פטרוגרד מ-1914) מגלותו בסיביר באמצע מרץ 1917, השתלט קמנייב עם סטלין ומטביי מוראנוב על העיתון פראבדה, החיה אותו ונקט בו קו ימני יותר. הוא הוביל בו קו של תמיכה בממשלה הזמנית ופיוס עם המנשביקים. לאחר שלנין חזר לרוסיה ב-3 באפריל 1917, קמנייב התנגד לו בתחילה, אך עד מהרה תמך בו בגלוי בעיתונו.

קמנייב וזינובייב היו היחידים בוועדה המרכזית של המפלגה שהצביעו נגד מהפכה חמושה, בכך הם עוררו את זעמו של לנין שאף תבע להדיחם מהמפלגה. עם זאת, כאשר הסובייט הפטרוגרדי בהנהגת טרוצקי התקומם, הם תמכו בו. ב-9 בנובמבר 1917, בסיומו של קונגרס הסובייטים הכל-רוסי השני, שביסס את מעמדם של הבולשביקים (27 באוקטובר לפי הלוח היוליאני הישן, שנהג אז ברוסיה) נבחר קמנייב ליו"ר הקונגרס ויו"ר קבוע של הוועד המבצע המרכזי הכל-רוסי. תפקיד זה היה שקול לראש המדינה הסובייטית, אף שמרבית הכוח הפוליטי הייתה בידי הוועד המרכזי של הבולשביקים.

שלושה ימים לאחר שהבולשביקים תפסו את השלטון במהפכת אוקטובר, איים איגוד עובדי מסילות הברזל "ויקז'ל" בשביתה, בדרישה לשתף אותם ומפלגות סוציאליסטיות אחרות בשלטון ולהדיח את לנין וטרוצקי. זינובייב, קמנייב וחוגם טענו כי אין ברירה אלא לפתוח במשא ומתן עם איגוד מסילות הברזל, שכן שביתה הייתה מסכנת באופן חמור את יכולת הבולשביקים להעביר כוחות ולהילחם בכיסי ההתנגדות שנותרו נאמנים לממשלה הזמנית. הם זכו בתחילה בתמיכה בעמדתם בוועידה המרכזית, אך תבוסה מפתיעה של האנטי-בולשביקים בסמוך לפטרוגרד איפשרה ללנין וטרוצקי לשכנע את הוועידה שהמשא ומתן מיותר. בתגובה התפטרו זינובייב, קמנייב, אלכסיי ריקוב, ולדימיר מיליוטין וויקטור נוגין מהוועדה המרכזית ב-21 בנובמבר (8 בנובמבר 1917 לפי הלוח היוליאני הישן). קמנייב התפטר גם מתפקידו כראש הוועדה המבצעת ובמקומו נבחר יעקב סברדלוב, יהודי אף הוא. לנין כינה את המתפטרים "עריקים", במנשר שכתב למחרת ולא שכח לעולם את התנהגותם זו.

לאחר מהפכת 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918 היה קמנייב ליושב ראש של הסובייט של מוסקבה, ולאחר מכן גם סגנו של לנין בסובנארקום ובמועצת העבודה וההגנה. במרץ 1919 נבחר קמנייב להיות חבר מלא בפוליטבירו הראשון. יחסיו האישיים עם טרוצקי, גיסו, רק השתפרו והלכו לאחר 1920 ובמהלך 15 השנים שלאחר מכן הוא היה ידיד קרוב ולחליפין גם בן ברית פוליטי שלו ושל גריגורי זינובייב השאפתן.

עם זינובייב וסטלין כנגד טרוצקי (1924-1923)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ימי מחלתו של לנין, קמנייב היה יו"ר הסובנארקום והפוליטבירו. עם זינובייב וסטלין הוא יצר "טריאומויראט" (שלישייה, ברוסית "טרויקה") במפלגה הקומוניסטית ששיחקה תפקיד מכריע בהדרת טרוצקי. הם הצטיינו בפוליטיקה פנים מפלגתית והבטיחו תמיכה רבה לעצמם בוועידת המפלגה ה-13, שהתרחשה בינואר 1924, מעט לפני מות לנין. בוועידה זו הוקע טרוצקי וה"טרוצקיזם".

לאחר הרחקתו של טרוצקי גאו המתחים בשלישייה וסיכנו את הברית הרופפת בין חבריה. עם זאת, זינובייב ובמיוחד קמנייב סייעו לסטלין לשמור על מקומו כמזכ"ל הוועדה המרכזית. זה האחרון לא זכר להם חסד ולאחר שהבטיח את מעמדו העביר עליהם ביקורת ציבורית שפירקה את הטרויקה.

לאחר שטרוצקי פרסם את "לקחי אוקטובר", סיכומו המקיף למאורעות 1917, נצטיירו בו קמנייב וזינובייב כמתנגדים למהפכה בולשביקית אלימה, דבר שהם העדיפו שלא יוזכר. גילוי מחודש זה הצית מערבולת של מאבקים פנים מפלגתיים ושוב חברו זינובייב וקמנייב לסטלין כנגד טרוצקי. הם האשימו אותו בניהול כושל של מלחמת האזרחים הרוסית והזיקו למוניטין הצבאי שלו עד כדי כך שהוא נאלץ להתפטר מתפקידו כקומיסר העממי של הצבא והצי ויו"ר המועצה הצבאית המהפכנית בינואר 1925. זינובייב אף תבע להדיח את טרוצקי מהמפלגה כליל, אך סטלין, שביקש להצטייר כפשרן, מנע זאת.

ההתנגשות עם סטלין (1925)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשטרוצקי הורחק שוב, החלה הטרויקה סובלת שוב ממתחים בין חבריה מראשית 1925. סטלין והצמד קמנייב וזינובייב החלו נערכים לקונגרס המפלגה ה-14 מאחורי הקלעים. סטלין כרת ברית עם התאורטיקן הקומוניסטי ועורך פראבדה, ניקולאי בוכארין וכן עם ראש הממשלה אלכסיי ריקוב. זינובייב וקמנייב התקרבו לאלמנת לנין, נדייז'דה קרופסקאייה וכן לגריגורי סוקולניקוב, שר האוצר.

המאבק הפך גלוי בספטמבר 1925, בפגישת הוועדה המרכזית, וביתר שאת בקונגרס המפלגה ה-14, בדצמבר 1925. שם קמנייב דרש בפומבי את הדחתו של סטלין מתפקיד המזכ"ל. קמנייב נהנה רק מתמיכת הפלג הלנינגרדי שהיה בשליטת זינובייב, ומצא עצמו בדעת מיעוט זעום. טרוצקי לא התערב וכך זינובייב נבחר בשנית לפוליטבירו אך קמנייב הודח ממעמד חבר מלא למעמד משקיף. סוקולניקוב תומכו הורחק כליל מהפוליטבירו בעוד שתומכי סטלין נבחרו ברוב גדול.

נישואים שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות העשרים עלו נישואיו הראשונים של קמנייב על שרטון, לאחר שנודע ברבים שניהל ב-1920 רומן עם הפסלת הבריטית קלייר שרידן. בסוף שנות העשרים הוא נפרד מאולגה קמנייבה לטובת טטיאנה גלבובה. מגלבובה נולד לו בן בשם ולדימיר (1929-1994).

עם טרוצקי וזינובייב כנגד סטלין (1927-1926)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלכים הפוליטיים של אביב 1926, התקרבו זינובייב, קמנייב ותומכיהם לטרוצקי, ויצרו ברית עמו ועם פלגים קטנים אחרים במפלגה הקומוניסטית. הם קראו לעצמם "האופוזיציה המאוחדת". אופוזיציה זו לא זכתה לתמיכה בוועידת המפלגה ה-15 (אוקטובר 1926) וקמנייב איבד כליל את מושבו בפוליטבירו.

קמנייב המשיך להתנגד לסטלין והודח מהוועדה המרכזית של המפלגה באוקטובר 1927. אחריו הודחו גם זינובייב וטרוצקי כליל מן המפלגה. קמנייב המשיך להיות הדובר הרשמי של זרם האופוזיציה במפלגה הקומוניסטית, עד אשר בקונגרס המפלגה ה-15 (דצמבר 1927) הוקעו דעותיו כבלתי תואמות את הקו הרשמי של המפלגה וסותרות את החברות בה. כתוצאה מכך, הודחו הוא ועשרות מנהיגי אופוזיציה אחרים משורות המפלגה. חלקם אף נשלחו לגלות בסיביר ב-1928.

הכניעה לסטלין (1934-1928)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שטרוצקי נותר בעמדה אידאולוגית מנוגדת לזו של סטלין גם לאחר גירושו מהמפלגה והגלייתו, זינובייב וקמנייב התפשרו כמעט מיד וקראו לתומכיהם לנהוג כמותם. הם כתבו מכתבים פומביים לסטלין בהם הודו בשגיאותיהם והוחזרו למפלגה הקומוניסיטית לאחר תקופת צינון של חצי שנה. הם מעולם לא שבו למעמד בכיר בוועד המרכזי, אלא ניתנו להם תפקידי ביניים. בוכארין חיזר אחר תמיכת קמנייב וזינובייב בתחילת מאבקו הקצר וחסר התועלת בסטלין, בקיץ 1928.

הצמד נותר בלתי פעיל פוליטית עד אוקטובר 1932, אז הודחו בשנית מן המפלגה לאחר שלא דיווחו על פעולות אופוזיציוניות במהלך פרשת ריוטין. הם שוב הכו על חטאיהם בפומבי והתקבלו מחדש בדצמבר 1933. הם אולצו לשאת נאומי הלקאה עצמית בקונגרס המפלגה ה-17 (ינואר 1934) כשסטלין חגג את ניצחונו הפוליטי.

המשפט וההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פתיחת הטיהורים הגדולים בעקבות רצח קירוב (1 בדצמבר 1934), הודחו שוב קמנייב, זינובייב ותומכיהם הקרובים מהמפלגה והושמו במעצר. הם נשפטו בינואר 1935 ואולצו להודות במעורבות ברצח קירוב. זינובייב נשפט לעשר שנות מאסר וקמנייב לחמש.

באוגוסט 1936 הם ו-14 מתומכיהם הוותיקים הואשמו שוב בפיקוד על ארגון טרור שחיסל את קירוב ועמד לחסל גם את סטלין. "משפט ה-16" היה הראשון מבין משפטי הראווה של מוסקבה שבו התוודו כביכול בולשביקים ותיקים על מזימות הרעלה, חבלה, ריגול וכדומה. כמו יתר הנאשמים, קמנייב נמצא אשם והוצא להורג ב-25 באוגוסט 1936. הוצאת ה-16 להורג שברה טאבו חשוב: בולשביקים ותיקים, ובפרט נודעים כקמנייב וזינובייב, לא הוצאו להורג עד אותה עת בידי סטלין. לאחר זינובייב וקמנייב נסללה הדרך למעצרים המוניים והוצאות להורג של בולשביקים ותיקים בשנים 1938-1937.

גם משפחתו של קמנייב נרדפה בשנים 1941-1938. רעייתו הראשונה, אולגה, שהייתה אחותו של טרוצקי, הוצאה להורג, וכך גם שני הבנים שילדה לו. בנו הצעיר, מאשתו השנייה, נשלח למחנות הגולאג, אך שרד.

באופן רשמי, טוהרו זינובייב, קמנייב ויתר הנאשמים במשפט ה-16 על ידי הממשלה הסובייטית ב-1988, במהלך הפרסטרויקה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Albert S. Lindemann. Esau's Tears: Modern Anti-Semitism and the Rise of the Jews, Cambridge University Press, 1997, ISBN 0-521-79538-9