להביור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רכיבי להביור
חיילים גרמניים משתמשים בלהביור, מלחמת העולם הראשונה

לַהַבְיוֹר הוא מכשיר שמטרתו להצית זרם של נוזל דליק ו"להשליך אש" לכיוון מסוים. צבאות שונים השתמשו בלהביורים כדי להרוג חיילי אויב בבונקרים, מוצבים ומנהרות, כמו גם כדי לשרוף יערות שבהם הסתתרו לוחמי גרילה. שימוש נוסף בלהביור, אם כי פחות נפוץ, נעשה בחקלאות ובעבודות הדורשות אש מבוקרת בקנה מידה גדול.

השימוש בלהביור נוגד אמנה של האו"ם משנת 1980, עליה ארצות הברית חתמה ב-23.12.2008, ונכנסה לתוקף שם ב-21.07.2009. אף לטענת משרד החוץ האמריקאי, הסכם זה מתיחס רק לשימוש נגד אזרחים או בקרבת אזרחים, ומותר נגד מטרות צבאיות אשר אינן קרובות לאזרחים (פרק 2 סעיף 3.)[1]

להביורים צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג אחד של להביור הוא להביור נישא. להביור נישא כולל שניים או שלושה גלילים, הנישאים על הגב. גליל אחד מכיל גז דליק, ושאר הגלילים מכילים נוזל דליק. בעת הפעלת הלהביור, זורם הגז ובכך גורם לנוזל לזרום החוצה בעוצמה, אל צינור המוליך אל הקנה, שם נדלקת התערובת - ומשם החוצה, אל המטרה. זהו נשק רב עצמה כאשר הוא מכוון אל כוחות בלתי מוכנים, ונושא בכנפיו מוות ייחודי ולעתים אכזרי; הוא גם בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על המותקפים. להביור יעיל במיוחד כנגד ביצורים בשדה הקרב: כיוון שהלהביור יורה נוזל בוער (ולא אש גרידא), ניתן לכוון את הנוזל כך שיותז לתוך חלון של בונקר או יועף בקשת מעל חומות. ניתן לעתים לירות גם זרם נוזל ולהציתו לאחר מכן, בעזרת זרם מוצת נוסף או מקור אש אחר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים גרמנים משתמשים בלהביור (1942)

גרסה מוקדמת של להביור, הקרויה "אש יוונית" התקיימה כבר במאה ה-7, בצבאה של האימפריה הביזנטית.

הלהביור הראשון בהיסטוריה המודרנית הומצא על ידי הגרמני ריכרד פידלר. בשנת 1901 שלח פידלר לצבא הגרמני מספר הצעות אבטיפוס לנשק חדש. אחד מאבות הטיפוס היה מכשיר נישא שרובו היה גליל באורך של כמטר וחצי, שיכול היה לירות זרם בודד של נוזל דליק למשך כשתי דקות. ירייה מאותו מכשיר הייתה לטווח של כ-18 מטרים (20 יארד).

רק בשנת 1911 קיבל הצבא הגרמני את ההצעה הזו, והקים כוח של 12 פלוגות שהשתמשו בנשק זה.

במלחמת העולם הראשונה לא נעשה שימוש בנשק זה עד בפברואר 1916, אז פגשו אותו חיילים צרפתים לזמן קצר בקרב ורדן.

שימוש נוסף נעשה בו שוב רק ביולי 1916, נגד חפירות בריטיות בהוג. לאחר הדברים האלה נתברר, כי לנשק זה היו מספר חסרונות: הוא היה כבד, מסורבל וקשה לתפעול; גרוע מכך, אפשר לירות ממנו בבטחה רק מתוך חפירה, וכך מוגבל היורה לחפירות בהן רחוקה חפירת האויב פחות מ-18 מטרים - מקרה לא נפוץ במיוחד.

בנוסף, מפעילי הלהביור היו פגיעים במיוחד, ולעתים רחוקות מאוד נלקחו כשבויים (בעיקר על ידי חיילים שרגע לפני כן ספגו את אש הלהביור).

גם הבריטים והצרפתים בדקו מערכות של להביור, אבל זנחו אותן לאחר זמן קצר. הצבא הגרמני השתמש בהמשך המלחמה בלהביורים ב-300 מקרים לערך, על פי רוב בקבוצות של שישה מפעילים.

במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בלהביורים. נעשו נסיונות לפתירת בעיות הטווח ופגיעות המפעיל על ידי איחוד להביור וטנק, ויצירת טנק להביור. הבריטים פיתחו להביור נישא אישי; גם חיל הנחתים האמריקאי גילה, כי שימוש בלהביור יעיל במיוחד בטיהור חפירות יפניות ומערכות בונקרים סבוכות באזור האוקיינוס השקט. במקרים בהם התחפרו היפנים במחילות עמוקות ובמערות, נתגלה הלהביור ככלי יעיל במיוחד: אפשר היה לצרוך בעזרת אשו את כל החמצן שבמערה ולחנוק כך את היפנים. הרומאים השתמשו בשיטה דומה נגד מרידות של היהודים - בשעה שהתחבאו יהודים במערה, הדליקו הרומאים מדורה בפתחה וחיכו שהיהודים יחנקו או ייצאו החוצה.

הנאצים השתמשו בנשק זה (מסוג Flammenwerfer 35) באופן נרחב במהלך הפלישה למערב אירופה, אולם הוא נזנח לאחר זמן מה. בחזית המזרחית נלחמו יחידות גרמניות עם להביור עד סוף המלחמה.

חיל הנחתים האמריקאי המשיך להפעיל להביורים גם במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.

בצה"ל נעשה שימוש הרה אסון בלהביורים במלחמת העצמאות. בהתקפה השנייה על לטרון ב-30 במאי 1948 (מבצע בן נון ב') חומשו הזחל"מים שהובילו את הכוח שתקף את תחנת המשטרה בלהביורים. את הרעיון הגה חיים לסקוב, מפקד גדוד 79 בחטיבה 7, על פי ניסיונו במלחמת העולם השנייה בחזית איטליה. מטרת הלהביורים הייתה לשתק את הלגיונרים בעמדות שמעל לשער הכניסה לתחנת המשטרה. הלהביורים היו מסוגלים לשלח סילון נפלם באורך של עשרים־וחמישה מטר.

בחסות הלילה נטול הירח ורימוני עשן הצליחו הזחל"מים להגיע בלא פגע לשער התחנה. דווקא הפעלת הלהביורים כנגד המגדל, שהציתה אש עזה בחזית התחנה, הפכה את הלילה החשוך למואר. בזה אחר זה נפגעו הזחל"מים המוארים מאש תותחי הנ"ט של הירדנים, שהתאורה הבלתי צפויה סיפקה להם מטרות נייחות. ההתקפה נכשלה והאבדות היו גדולות.

להביורים בסרטים בדרך כלל פועלים בעזרת גז בלבד, ויוצרים אפקט של להבות; מאידך, אין להם תופעות כשל להביור אמיתי (למשל: אין עשן).

להביורים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים פרטיים לא מוגבלים בהחזקת להביור בארצות הברית. כמה מאספני הנשק העתיק משתמשים בו כדי להמיס את השלג מן הכביש בחורף. בלהביורים משתמשים לעתים גם כדי להצית דליקות מבוקרות (אף על פי שישנם כלים פופולריים יותר לכך).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Prohibitions or Restrictions on the Use of Incendiary Weapons (Protocol III)