לה טור דארז'אן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבנה המסעדה בפריז

לה טור דארז'אןצרפתית: La Tour d'Argent, פירוש השם הוא 'מגדל הכסף') היא המסעדה העתיקה בפריז.

היסטוריה ורקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסעדה נוסדה כפונדק ברציף דה טורנל (quai de la tournelle) על הגדה השמאלית ברובע החמישי של פריז בשנת 1582. היא ניצבת על שרידיה של טירה אותה בנה שארל החמישי, מלך צרפת; מגדל אבנים ששרד מהטירה עדיין עומד על תילו. לקוק (Leqoq), הטבח המלכותי בתקופת נפוליאון בונפרטה, לקח על עצמו את ניהול המסעדה שסבלה ממוראות המהפכה הצרפתית, באותה תקופה תבשילי הדגל של המקום היו אווז צלוי ורגל טלה. פרדריק דלייר (Frédéric Delair), המאטר ד'אוטל (רב-המלצרים) הראשון, הגה בשנת 1890 את המנה המפורסמת ביותר של המסעדה, אותה מגישים גם היום, היא "הברווז בדם" (בעבר כונה Le Canard au Sang, כיום שמו caneton Tour D'Argent), זהו ברווז חנוק שמבשלים אותו בדמו, ממצים את לשד עצמותיו ליד הסועד ומוסיפים לרוטב בעזרת מסחטת כסף הדורה. ‏‏[1] פרדריק גם העלה באותה הזדמנות את הרעיון למספר את האווזים. פרדריק הלך לעולמו ב-1910 בהיותו בן שבעים, את פרדריק ירש אנדרה טראי (Terrail) ואותו ירש בנו, קלוד טראיי, ב-1947. קלוד טראיי הלך לעולמו בגיל 88 בשנת 2006 ‏‏[2] ואותו ירש בנו, אנדרה טראיי. למסעדה גם סניף בטוקיו שביפן.

לה טור דארז'אן הייתה המסעדה שהחזיקה לאורך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה בניקוד המקסימלי של שלושה כוכבים במדריך מישלן האדום מ-1933 עד 1996, אז הורדה לשני כוכבים; בשנת 2006 הורד דירוג המסעדה לכוכב אחד. בעל המסעדה הקשיש, קלוד טראי, לקה לאחר הפרסום, במקרה או שלא במקרה, בהתקף לב ונפטר מיד לאחר מכן. דירוג המסעדה נשאר על כוכב אחד עד היום (2012). המסעדה שייכת לעידן מסעדות הצמרת הישן שלפני מלחמת העולם השנייה והיא מזוהה עם בעליה, משפחת טראיי, זאת בניגוד למסעדות העילית שצמחו החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים וקיימות גם בימינו, שהן מזוהות עם השף, שהוא גם הבעלים.

למסעדה גם סניף הנושא אותו שם בטוקיו. שתי המסעדות, בפריז ובטוקיו נכללות במדריך השולחנות הגדולים בעולם. [3] [4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Larousse Gastronomique. Head of Gastronomic Comitee Joel Robuchon. New York, Clarkson Potter Random House, 2001; p. 1225
  • Julian Street, Where Paris Dines, 1929
  • Rudolph Chelminski, 2005. The Perfectionist : Life and Death in Haute Cuisine (Gotham/Penguin). pp. 46, 57, 242-243, 279-280.
  • אביטל ענבר, תענוגות פאריס, הוצאת בבל, 2003; עמ' 144, 191, 206, 275.
  • אביטל ענבר, התענוגות של צרפת, א. ניר, תל אביב, 1997; עמ' 53, 395.
  • אביטל ענבר, התענוגות של יינות בורדו, הוצאת כתר, ירושלים, 2005, עמ' 98, 226.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]