לה מנדראגולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סירו (אסף בן שמעון) וקאלימאקו (שלומי טפיארו) ב"מנדראגולה", בית ליסין, 2011
ליגוריו (דקלה הדר) וניצ'ה (יוסי טולדו), ב"מנדראגולה", בית ליסין, 2011
סוסטרטה (הילה זיתון), ניצ'ה (יוסי טולדו) ולוקרציה (רויטל זלצמן) ב"מנדראגולה", בית ליסין, 2011

לה מנדראגולהאיטלקית: הדודאים) הוא מחזה איטלקי שנכתב בשנת 1517 על ידי ניקולו מקיאוולי.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נפתח בשיחה בין קאלימאקו ומשרתו סירו. קאלמיאקו מספר כי חי שנים רבות בפריז וחשב שאין מאושר ממנו, עד שהכיר את קאמילו קאלפוצ'י. בינו לבין קאלפוצ'י התפתחה שיחה בנושא: "היכן יש נשים יפות יותר - בצרפת או באיטליה?". כך גילה קאלימאקו כי לקאמילו יש קרובת משפחה יפה מאוד בשם לוקרציה. קאלימאקו חש רצון עז להכיר אותה. כאשר הגיע לאיטליה וראה אותה, התאהב בה מיד ומאז הוא חש אי-שקט.

בעלה של לוקרציה, ניצ'ה, הוא עו"ד עשיר אך טיפש ותמים ומציית לאשתו. קאלימאקו גילה כי ניצ'ה ולוקרציה נשואים שש שנים ועדיין לא נולדו להם ילדים. קאלימאקו מחליט לחבור לליגוריו - טיפוס מפוקפק המתפרנס ממשימות שונות ומגוונות אותן הוא עושה עבור אנשים עשירים שאינם רוצים "להתלכלך" בעצמם, שדכן בעברו - והלה הבטיח לשכנע את מר ניצ'ה ללכת עם אשתו למקום רחצה כבר בחודש מאי הקרוב. ליגוריו, תמורת סכום כסף נכבד, מסייע לקאלימאקו להשיג את לוקרציה, ומציע לקאלימאקו להתחזות לרופא מומחה, שיסייע למר ניצ'ה להביא ילדים עם אשתו. ליגוריו יועץ לקאלימאקו לספר לניצ'ה כי יש בידו שיקוי העשוי מדודאים, ועל מנת להתרפא - אשתו חייבת לשתות שיקוי זה ולשכב עם גבר; אולם הגבר הראשון שישכב איתה ימות כעבור שמונה ימים ודבר לא יוכל להצילו - משום שגופו יספוג את כל החומר, ולכן מומלץ למר ניצ'ה לא להיות הראשון אלא השני וכך לא נשקפת לו סכנה. וכך קאלימאקו עושה, ו"מתחייב" לניצ'ה כי אם יפעל לפי ההוראות, תוך שנה מהיום ניצ'ה יחבוק בן. קאלימאקו מציע שייקחו פרחח מהרחוב, אולם ברור כי הוא רוצה להיות ה"פרחח" הזה.

ליגוריו וניצ'ה פונים למנזר, נפגשים עם האח טימותיאו ונותנים לו תרומה גדולה, כדי שישכנע את אם המנזר לתת את השיקוי ללוקרציה. טימותיאו אינו מאמין לדבר – אולם לא אכפת לו כל עוד הוא מקבל כסף. האח משוחח עם לוקרציה והיא משתכנעת לעשות זאת.

ליגוריו מחליט שכולם יתחפשו. כדי שמר ניצ'ה לא יוכל לזהות את קאלימאקו בתור הפרחח - ילבש קאלימאקו מעיל קצר, יחזיק לאוטה ויעקם את פרצופו לבלי היכר. קאלימקאו שולח את סירו עם גביע המשקה לביתו של מר ניצ'ה. טימותיאו הולבש כדי שידמה לאדון קאלימאקו ומסכים לשתף עימם פעולה בתמורה לסכום נכבד.

לאחר שהתוכנית פעלה כצפוי, שכב קאלימאקו עם לוקרציה והשניים נהנו הנאה רבה. ניצ'ה התמים כמובן לא חושד בכלום, והם פונים אל הכנסייה. הבעל שולח את אשתו ללחוץ את ידו של קאלימאקו ולהודות לו, כי בזכותו יוולד להם בן. בנוסף הוא מזמין את קאלימאקו וליגוריו לארוחת צהריים וגם נותן להם מפתח לביתו כי הם רצויים שם תמיד, וכך יכלו לוקרציה וקאלימאקו להתייחד בלי להעלות חשד, ככל שיבקשו.

העלאת המחזה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המחזה תרגם לעברית מנחם דורמן בשנת 1962 בהוצאת מחברות לספרות, בתוספת מבוא והערות שהיו חסרי תקדים בהיקפם והתעמקותם. את המקטעים השיריים חרז נתן אלתרמן.

יעקב שבתאי עיבד את המחזה לתיאטרון ע"פ תרגומו של דורמן.

ב-1970 ביים את ההצגה מייקל אלפרדס בתיאטרון חיפה. מיכאל הנדלזלץ מספר על זכרונותיו מההצגה: "הבימה הייתה ריקה. עליה ניצבו, אם אני זוכר נכון, שני סולמות. על הבמה הסתובבו שחקנים בבגדי גוף. ולעיני הקהל, כשהוא רואה כיצד זה מתהווה, השחקנים בגופם ובאנרגיה שלהם, עם אביזרים מעטים, יצרו מציאות שהכל יכול היה להתרחש בה. הכל היה "העמדת פנים", אבל בכל רגע בימתי בין הדמויות הייתה אמת בימתית: האמנת בתאווה של קאלימקו, ובמצוקה של ניצ'ה, ובתחמנות הרעבתנית של ליגוריו. בעקבות ההצלחה המיוחדת כל כך של "מנדרגולה" היה אלפרדס למנהל תיאטרון החאן הירושלמי".

ב-1996 העלתה קבוצת הצעירים של הבימה את ההצגה בבימויו של אילן רונן. הצגה זו עלתה 210 פעמים.

ב-2011 ביים את המחזה גלעד קמחי בתיאטרון בית ליסין.

על גרסה זו של המחזה כתב מיכאל הנדלזלץ: "זו הצגה שחיה וקיימת בזכות האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה; זה הדבר שנושא אותה מתחילתה ועד סופה ומעניק לה טעם שהוא מעבר לעלילה ולדמויות. האנרגיה הזאת ניכרת בעיצובי הדמויות של השחקנים, וגם ביכולתם לפעול יחד כלהקה שמצליחה להקרין לקהל איזו הנאה לא אכפתית של הרגע".

1. תיאטרון חיפה, הצגת בכורה: 1970

2. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 14 בדצמבר 1996

  • יוצרים: מחזה - ניקולו מקיאוולי, תרגום ועיבוד - יעקב שבתאי, גירסת הצגה ובימוי - אילן רונן, תפאורה ותלבושות - מיקי בן כנען, מסכות - יהודית גרינשפן, מוסיקה - אורי וידיסלבסקי, פיתוח קול - רינה בוגטין, נגן - בוריס סיחון, תנועה - דינה בליי, התעמלות ואקרובטיקה - אילן גזית, תאורה - נתן פנטורין.

2. תיאטרון בית ליסין, הצגת בכורה: 19 בינואר 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]