לואיג'י דאלאפיקולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לואיג'י דאלאפיקולהאיטלקית: Luigi Dallapiccola,‏ 3 בפברואר 1904 - 19 בפברואר 1975) היה מלחין איטלקי, נודע ביצירותיו הליריות הכתובות בשיטת שנים-עשר הטונים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאלאפיקולה נולד בפיזינו ד'איסטריה (כיום פאזין, קרואטיה), להורים איטלקים.

שלא כמלחינים רבים, שנולדו בסביבות עתירות מוזיקה, ראשית הקריירה המוזיקלית של דאלאפיקולה הייתה בלתי סדירה, במקרה הטוב. סכסוכי גבולות באזור הולדתו, איסטריה, שהיה אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, הובילו לחוסר יציבות ולמעברים תכופים. אביו היה מנהל בית ספר איטלקי - היחיד בעיר - שנסגר בראשית מלחמת העולם הראשונה. המשפחה, שנחשבה לחתרנית פוליטית, הושמה במחנה בסגר בגראץ, אוסטריה, שם לא הייתה למלחין המלבלב אפילו גישה לפסנתר, אך הוא הלך להצגות בבית האופרה המקומי, שחיזקו את תשוקתו לעסוק בהלחנה כקריירה. אחרי שובו לעיר הולדתו פיזינו לאחר המלחמה, הרבה בנסיעות.

דאלאפיקולה סיים את לימודי הפסנתר בקונסרבטוריון של פירנצה בשנות ה-20' של המאה ה-20 והתמנה לפרופסור במוסד זה ב-1931; עד לפרישתו ב-1967 עשה את כל ימיו בהוראת פסנתר ככלי משני ותפס את מקום מורו, ארנסטו קונסולו כשמחלתו של זה מנעה אותו מלהמשיך בעבודתו. דאלאפיקולה למד גם הלחנה אצל ויטו פראצי בקונסרבטוריו לואיג'י כרוביני. בין לתמידיו היו אברהם זלמן ווקר, לוצ'אנו בריו, ברנרד ראנדס, דונלד מרטינו, חלים אל-דאב, ארנסטו רובין דה צ'רווין, ארלן זלמן, נואל דה קוסטה וריימונד וילדינג-וייט.

התנסויותיו המוקדמות של דאלאפיקולה בתקופת המשטר הפאשיסטי של בניטו מוסוליני נתנו אותותיהן בהשקפתו ובתוקפתו למשך שארית חייו. תחילה האמין בתעמולה ותמך במוסוליני, ורק בשנות ה-30' פיתח השקפות פוליטיות נלהבות, במחאה על המערכה באתיופיה ומעורבות איטליה במלחמת האזרחים הספרדית. אהדת מוסוליני להשקפות של היטלר בנושא הגזע, שאיימו על אשתו היהודייה של דאלאפיקולה, לאורה לוצאטו, עוד הקשיחו את עמדתו. "שירי בית כלא" ו"האסיר" מבטאים את חרדתו הנוקבת; "שירי בית כלא" הייתה יצירת המחאה הראשונה שלו.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נמצא דאלאפיקולה במעמד המסוכן של מתנגד לנאצים, אף כי ניסה להמשיך בקריירה שלו כרגיל ואף הצליח, במידת מה. פעמיים נאלץ להסתתר למשך חודשים אחדים. הוא המשיך לצאת למסעות רסיטלים - אך רק במדינות שלא נכבשו על ידי הנאצים.

אף כי רק לאחר המלחמה הגיעו יצירותיו לידיעת הציבור הרחב (והאופרה "האסיר" הייתה הניצוץ שחולל את תהילתו), דווקא אז הגיע לשלווה יחסית בחייו. הוא יצא למסעו תכופים בארצות הברית, שכללו הופעות בטנגלווד בקיץ 1951 ו-1952 וכמה עונות הוראה של קורסים בהלחנה בקווינס קולג', ניו יורק, החל ב-1956. הוא היה מרצה מבוקש בכל אירופה המערבית ובאמריקות. האופרה של דאלאפיקולה משנת 1968, "אוליסס", הייתה לשיא הקריירה שלו; תפוקת יצירתו אחריה הייתה דלילה ושנותיו המאוחרות הוקדשו ברובן לכתיבת עבודות ולא להלחנה.

לדאלאפיקולה לא היו עוד יצירות גמורות אחרי 1972 מפאת בריאותו הרעועה. הוא מת בפירנצה בשנת 1975 בשל בצקת בריאות. עם זאת, יש מספר קטן מאוד של טיוטות וקטעי יצירות לא גמורים מתקופה זו, בהם יצירה ווקאלית לא גמורה, שהניח שעות ספורות לפני מותו.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשראת המוזיקה של ריכרד וגנר החל דאלאפיקולה להלחין ברצינות, וקלוד דביסי גרם לו לחדול: האזנה לאופרה ההולנדי המעופף כשהיה בגלות באוסטריה שכנעה את דאלאפיקולה הצעיר, כי ההלחנה היא ייעודו, אבל אחרי ששמע לראשונה את דביסי ב-1921 הפסיק להלחין למשך שלוש שנים, כדי לתת לעצמו די זמן להטמיע את ההשפעה החשובה הזו כראוי. היצירות הנאו קלאסיות של פרוצ'ו בוזוני יתפסו מקום חשוב ביצירתו בשנים הבאות, אבל ההשפעה הרבה ביותר תבוא מרעיונות האסכולה הווינאית השנייה, שאליה התוודע בשנות ה-30', בעיקר מאלבן ברג ומאנטון וברן. יצירותיו של דאלאפיקולה משנות ה-20' נגנזו, בלוויית הוראה שלא לבצען לעולם, אם כי עודן מצויות לגישה מבוקרת לצורך מחקר.

יצירותיו עושות שימוש נרחב בסריאליזם, שאליליו פיתחו ואימצו לשימושם; הוא היה, למעשה, האיטלקי הראשון שכתב בשיטה זו, וראשון התומכים בה באיטליה, והוא פיתח טכניקות סריאליות, שאפשרו כתיבה בסגנון לירי וטונאלי יותר. במשך שנות ה-30' התפתח סגנונו מסגנון דיאטוני עאם פרצי כרומטיות להשקפה סריאלית במודע. הוא עבר משימוש בשורות של שנים-עשר טונים בחומר מלודי לבניית יצירות סריאליות בשלמות. בד בבד עם הסריאליות שאימץ לכתיבתו, לא איבד מעולם את החוש לקו מלודי, הבולט בהיעדרו, לטענת רבים משוללי האסכולה הווינאית השנייה, במוזיקה מודרנית דודקפונית. דאלאפיקולה כתב בשיטת שנים-עשר הטונים באופן עצמאי משנת 1938, בלי קשר עם חברי האסכולה הווינאית השנייה, עד 1942, כאשר יצר קשר עם ארנולד שנברג.

אכזבתו ממשטר מוסוליני הביאה לשינוי בסגנונו: אחרי המערכה באתיופיה טען, שכתיבתו לא תשוב עוד לעולם לקלילות וחוסר הדאגה שהיו בה בעבר. על אף חריגים בהמשך, בעיקר "קונצ'רטו קטן למוריאל קוברו", לפסנתר ותזמורת, כך אכן היה. חוקי האפליה הגזעית של מוסוליני דחפו אותו לכתיבת מוזיקה לתפילה של מרי סטיוארט, שאליה התוודע בקריאת הביוגרפיה של סטפן צווייג, שנאסרה להפצה בהתאם לחוקי המשטר הפאשיסטי. כוונתו בכתיבת היצירה הייתה לפנות אל קהל רחב ככל האפשר, אל כל הסובלים באשר הם. הוא הוסיף ליצירה, "שירי בית כלא", קטע מאת הפילוסוף בואתיוס בן המאה השישית וכן דברי הגות של ג'ירולמו סבונרולה. "שירי בית כלא" הושמעה לראשונה ברומא ביום שמוסוליני הכריז מלחמה על ארצות הברית, 11 בדצמבר 1941, ונאסרה מיד להשמעה.‏[1]

Liriche Greche ‏ (1942-45), לקול סולו וכלים, היא יצירתו הראשונה הכתובה כל-כולה בסגנון זה של שנים-עשר טונים, והיא חוברה במקביל ליצירתו האחרונה המקורית הדיאטונית לחלוטין, הבלט "מרסיה" (1943). העשור הבא הציג עידון בטכניקת הכתיבה שלו והשפעה גדלה והולכת של יצירות וברן. לאחר זאת, משנות ה-50' ואילך, הסגנון המעודן, המהורהר שפיתח מאפיין את תפוקתו, בניחגוד ליצירות הגולמיות והרגשיות יותר של נעוריו. רוב יצירותיו הם שירים לקול סולו וליווי כלי. מגעו בכתיבה כלית ראוי לציון בחושניותו האימפרסיוניסטית ובמרקמיו הרכים, המשתהים בכבדות על צלילים ממושכים בכלי נשיפה מעץ ובכלי קשת (בייחוד בגובה האמצעי, כמו קלרנית ווויולה).

"שירי בית כלא", הטעון פוליטית, למקהלה והרכב כלי, מהווה את ראשיתו של שילוש רופף בנושאים האישיים מאוד של עוול וכליאה; האופרה במערכה אחת "האסיר" והקנטטה "שירי שחרור" משלימות את הטרילוגיה. מבין השלוש, "האסיר" !(1944-48) הייתה ליצירתו הנודעת ביותר של דאלאפיקולה. היא מספרת את סיפורו המצמרר של אסיר פוליטי, שהסוהר שלו, במחווה של התחשבות ואחווה לכאורה, מאפשר לו להימלט מתאו.

ואולם ברגע שהוא זוכה בחירות, מתברר לו שנפל קורבן להלצה אכזרית, כשהוא רץ היישר אל זרועותיו של האינקוויזיטור הגדול, המוביל אותן בחיוך אל המוקד, שעליו יישרף חיים.‏[2] השקפתה הפסימית של האופרה משקפת את התפכחותו המלאה של דאלאפיקולה מאשליות הפאשיזם (שבו תמך בנאיביות כשמוסוליני עלה לשלטון) והמוזיקה הינה, בראש ובראשונה, מדריכת מנוחה, עם כל יופיה.

האופרה האחרונה שלו, "אוליסס", ללברית שכתב בעצמו לפי האודיסאה, הייתה שילוב של מפעל חייו. הוא כתב אותה במשך 8 שנים, כלל ופיתח בה נושאים מיצירותיו המוקדמות יותר, והייתה זו יצירתו הגדולה האחרונה.

יצירות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוזיקה לשלושה פסנתרים (1935)
  • "שלושה מזמורי תהילה" (1936-37), קול ו-13 כלים
  • "טיסת לילה" (1938), אופרה במערכה אחת
  • "שירי בית כלא" (1938-41), למקהלה, שני פסנתרים, 2 נבלים וכלי הקשה
  • "קונצרט קטן למוריאל קוברה" (1938-41), פסנתר ותזמורת קאמרית
  • "שירים יווניים" (1942-45)
  • "מרסיה" (1943), בלט
  • "האסיר" (1944-48), אופרה
  • ארבעה שירים של אנטוניו מאקאדו (1945), סופרן ופסנתר
  • "איוב" (1950), אופרה
  • "טרטיניאנה" (1951), כינור ותזמורת
  • "שירי שחרור" (1951-55), למקהלה מעורבת ותזמורת
  • Quaderno musicale di Annalibera ‏ (1952), פסנתר סולו, מציג את מוטיב BACH
  • "שירי גתה" (1953), למצו סופרן, קלרנית פיקולו, קלרנית וקלרנית בס
  • "למתילדה" (1956), סופרן ותזמורת
  • "טרטיניאנה סקונדה" (1955-56), כינור ותזמורת
  • חמישה שירים (1956), בריטוןו ו-8 כלים
  • Requiescant ‏ 1957-58, מקהלה ותזמורת
  • "שלוש שאלות ושתי תשובות" (1962)
  • Preghiere ‏ (1962), בריטון ותזמורת קאמרית
  • "אוליסס" (1960-68), אופרה
  • Sicut umbra ‏ (1970), מצו סופרן ו-12 כלים
  • Commiato ‏ (1972), סופרן והרכב כלי

כתבים מאת דאלאפיקולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "דאלאפיקולה על אופרה", מבחר כתבים של לואיג'י דאלאפיקולה, כרך 1, הוצאת טוקאטה (1987)
  • "דאלאפיקולה על מוזיקה ומוזיקאים", מבחר כתבים של לואיג'י דאלאפיקולה, כרך 2, הוצאת טוקאטה

כתבים באנגלית על דאלאפיקולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריימונד פרן, "המוזיקה של לואיג'י דאלאפיקולה". ניו יורק, רוצ'סטר, 2003
  • אדוארד וילקינסון, "פרשנות הסריאליזם ביצירות לואיג'י דאלאפיקולה", עבודת דוקטורט, רויעאל הולוויי, 1982
  • בן ארל, "מודרניזם מוזיקלי באיטליה הפאשיסטית: דאלאפיקולה בשנות השלושים", עבודת דוקטורט, קיימברידג', 2001

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נורמן לברכט, "דאלאפיקולה, לואיג'י" אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, עמ' 223
  2. ^ נורמן לברכט, "דאלאפיקולה, לואיג'י" אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, עמ' 223