לואיזיאנה הצרפתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לואיזיאנה הצרפתית - 1803

לואיזיאנה הצרפתיתצרפתית: La Louisiane) הייתה מחוז מנהלי של צרפת החדשה. המחוז, שנקרא על שמו של מלך צרפת לואי הארבעה עשר, היה תחת שליטה צרפתית מסוף המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-18. המחוז כיסה שטח נרחב שכלל את כל אגן נהר המיסיסיפי והשתרע בין האגמים הגדולים למפרץ מקסיקו, ומהרי האפלאצ'ים להרי הרוקי.

לואיזיאנה חולקה לשני חבלים, לואיזיאנה עילית (Haute-Louisiane), שהייתה מצפון לנהר ארקנסו, ולואיזיאנה תחתית (Basse-Louisiane). מדינת לואיזיאנה של היום, אחת מחמישים מדינות ארצות הברית, נקראת על שם המחוז ההיסטורי אך היא תופסת רק חלק קטן מהשטח של הטריטוריה הצרפתית המקורית.

שמו של המחוז ניתן לו על ידי רובר קוואלייה דה לה סאל, שחקר את האזור ותבע אותו בשם צרפת ב-1682. לואיזיאנה לא ממש פותחה תחת שלטון הצרפתים מפאת חוסר כוח אדם ומשאבים. תבוסתה של צרפת במלחמת שבע השנים (ובזירה הקולוניאלית שלה, מלחמת הצרפתים והאינדיאנים) גרמה לויתור שטחה המזרחי של הטריטוריה לטובת בריטניה ב-1763, בעוד השטח המערבי עבר לשליטת ספרד כפיצוי על כך שהם הפסידו לבריטים את פלורידה הספרדית. השליטה על השטח המערבי חזרה לצרפת בשנת 1800 במסגרת הסכם סודי בין צרפת לספרד, אולם בשנת 1803 החליט נפוליאון בונפרטה למכור את כל השטח לארצות הברית, במהלך שנקרא רכישת לואיזיאנה, אשר סיים את הנוכחות הצרפתית באזור.

חלק מהאזור שנמכר לאמריקאים הועבר מאוחר יותר לשליטת בריטניה, על-פי הסכם שנחתם בשנת 1818. זהו החלק שנמצא מעל לקו הרוחב 49, ובו נמצאות כיום המדינות הקנדיות אלברטה וססקצ'ואן.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18 כללה לואיזיאנה הצרפתית את רוב האזור שנקרא כיום המערב התיכון של ארצות הברית. קשה לתחום את הגבולות המדויקים של הטריטוריה הישנה משום שהם לא היו רשמיים במובן המודרני. האזורים היחידים במחוז בהם היו מרכזי אוכלוסייה וביצורים היו עמק המיסיסיפי ואזור האגמים הגדולים, בעוד ששאר האזורים נשלטו על ידי הילידים האמריקאים. באופן כללי, לואיזיאנה גבלה באגמים הגדולים בצפון, במיוחד באגם מישיגן ואגם אירי; במזרח היא הופרדה משלוש עשרה המושבות על ידי הרי האפלאצ'ים; הרי הרוקי סימנו את הגבול המערבי של הטריטוריה בעוד מפרץ מקסיקו, שעליו ישבו נמלים צרפתיים חשובים, תחם אותה מדרום.

השטח שטוח ברובו, עובדה שסייעה לתנועה האירופית בו, והגובה הממוצע שבו היה פחות מ-1,000 מטרים. במערב הטריטוריה היא הפכה ליותר הררית, אולם היו בה גם הרי אוזארק בדרום.

לואיזיאנה תחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצה בלואיזיאנה

החלק הדרומי של לואיזיאנה היה בעל אקלים ממוזג ולאזורי החוף שלו הגיעו הוריקנים, בעיקר בין סוף הקיץ לתחילת הסתיו. בחורף אין קרה, דבר המאפשר גידולי אורז וטבק. תווי הנוף כוללים ביצות רבות, בעיקר באזור דלתת המיסיסיפי.

לואיזיאנה עילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון טריטוריית לואיזיאנה, שנקרא גם מחוז אילינוי, כלל בעיקר מישורים גדולים ופוריים. האקלים חם במהלך הקיץ אך מקבל זרימת אוויר קרה מאוד מהקוטב הצפוני בחורף. במאה ה-17 רוב האזור כוסה על ידי יערות, ששימשו כמחסה לחיות שהיו חשובות למסחר הפרווה, ענף הכלכלה החשוב ביותר באמריקה הצפונית באותה התקופה. יערות אלו נכרתו ברובם במהלך 150 השנים הבאות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1660 צרפת החלה להתפשט לתוך צפון אמריקה ממזרח קנדה של היום. מטרות ההתפשטות היו למצוא את המעבר הצפון מערבי שיוביל לסין, לנצל את המשאבים הטבעיים של האזור כגון פרווה ומחצבים, ולהמיר את דתם של התושבים המקומיים לנצרות. באותה התקופה החלו סוחרי הפרווה הצרפתיים לחקור את האזור שסביב האגמים הגדולים, שנקרא אז pays d'en haut (הארץ העילית). בשנת 1659 שני סוחרים צרפתיים היו האירופאים הראשונים להגיע לקצה המערבי של אגם סופיריור. ובשנת 1668 החלו כמרים לייסד מיסיונים, בעיקר באזור הגבול המודרני בין קנדה לארצות הברית. ב-1673 שני חוקרים צרפתיים גילו ומיפו את נהר המיסיסיפי, אותו הם הכירו בשם המקומי "סיו נה טונגו" (Sioux Ne Tongo, "הנהר הגדול"). הם הגיעו עד לשפך נהר ארקנסו, ועלו לאורכו בחזרה צפונה כשהבינו שהוא אינו זורם לכיוון האוקיינוס השקט, כפי שחשבו בהתחלה, אלא לכיוון מפרץ מקסיקו.

בשנת 1682 רובר קוואלייה דה לה סאל ושותפו האיטלקי אנרי דה טונטי הדרימו במסעם עד הדלתה של המיסיסיפי. יחד עם משלחתם שכללה 23 צרפתים ו-18 אינדיאנים הם הקימו את "מבצר פרודום", שהפך מאוחר יותר לעיר ממפיס, והצהירו על הריבונות הצרפתית על כל עמק המיסיסיפי, לו הם קראו לואיזיאנה (Louisiane), לכבוד לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. באפריל 1682 הגיעה המשלחת לשפך המיסיסיפי, שם החיילים הקימו צלב ועמוד שנשא את סמלו של מלך צרפת. המשלחת חזרה באותה הדרך לכיוון קנדה ולה סאל חזר לורסאי, שם הוא שכנע את השר הימי להעניק לו את השליטה על לואיזיאנה. הוא טען כי לואיזיאנה הייתה קרובה לספרד החדשה, טענה שגוייה שכן המפה שהוא צייר מיקמה את המיסיסיפי הרבה יותר מערבה ממיקומו האמיתי. לה סאל חזר ללואיזיאנה עם ארבע ספינות ו-320 מהגרים, אולם משלחת זו לא צלחה שכן הוא לא הצליח למצוא שוב את שפך המיסיסיפי וניסה להקים מושבה על חוף טקסס של היום. ב-1687 הוא נרצח על ידי חברי המשלחת.

התיישבות צרפתית במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

דטרויט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1701 החוקר הצרפתי אנטואן דה לה מוט, אדון קדילק ייסד מבצר באתר שעליו נמצאת כיום העיר דטרויט (השם דטרויט בא מהמילה הצרפתית דטרואה, Détroit, שמשמעותה מיצר). קדילק רצה למנוע מהבריטים ושבט האירוקווי להשתלט על מסחר הפרווה באזור וכן הוא ביקש לאסוף את בני בריתו האינדיאנים בדטרויט כדי שיתבוללו בין החברה הצרפתית. הוא עזב את מונטריאול ביוני 1701 עם מאה אנשים, חלקם חיילים וחלקם מתיישבים, ושני מיסיונרים, ולאחר כשלושה שבועות הגיע לאתר בו יבנה את המבצר.

דלתת המיסיסיפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דלתת המיסיסיפי

ב-1698 חקר הצרפתי פייר לה מואן ד'איברוויל את דלתת המיסיסיפי, ולפני חזרתו לצרפת בנה את מבצר La Balize, שממנו התפתחה מאוחר יותר העיר בילוקסי שבמדינת מיסיסיפי. ד'איברוויל שימש כמושל לואיזיאנה בין השנים 1699 ל-1702, אז נפטר. אחיו, ז'אן-בפטיסט מואן דה ביינוויל, ירש את תפקידו ושימש כמושל בין השנים 1702 ל-1713, 1716-1724 ובין 1733 ל-1743. ביינוויל ציווה על משלחת שתחקור את לואיזיאנה וכן ייסד את העיר ניו אורלינס, אותה קרא על שמו של העוצר לכתר הצרפתי, פיליפ השני, דוכס אורליאן.

הסכם אוטרכט, שהביא לסיומה של מלחמת הירושה הספרדית, סימן גם את תחילת ההדרדרות של השלטון הצרפתי בלואיזיאנה. הטריטורייה נותרה עדיין בשליטה צרפתית אולם הועלו חששות רבים לגבי ההשפעה של המושבות הבריטיות בצפון אמריקה. המלך הצרפתי שאף להגביל את ההשפעה הזו מזרחה להרי האפלאצ'ים ולכן ניסה לחתום על ברית עם ספרד החדשה, שהשתרעה בשטחים מערבה ללואיזיאנה. המלך גם עודד את המשך חקר המערב, ובשנת 1714 חוקרים צרפתיים היו הראשונים להגיע לריו גרנדה ולנהר המיזורי.

סופה של לואיזיאנה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת צרפת החדשה ב-1750
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

בשנת 1754 פרצה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שהייתה בעצם הזירה האמריקאית של מלחמת שבע השנים בין צרפת, ספרד ובריטניה, שהתרחשה באירופה. בשנים הראשונות של המלחמה הייתה ידם של הצרפתים על העליונה, בעיקר הודות לבני בריתם האינדיאנים, אולם החל משנת 1758 הצרפתים החלו לספוג תבוסות קשות, בעיקר בקנדה, ועם כיבוש מונטריאול על ידי הבריטים החל בידודה של לואיזיאנה.

בחוזה פריז, שנחתם בשנת 1763, צרפת ויתרה כמעט על כל שטחיה בצפון אמריקה: קנדה והשטח שממזרח למיסיסיפי עברו לשליטת בריטניה, בעוד שניו אורלינס והשטח שממערב למיסיסיפי עברו לשליטת ספרד, אולם ההתיישבות הספרדית באזור החדש הייתה מועטה.

במהלך המהפכה הצרפתית לואיזיאנה, עכשיו טריטוריה ספרדית, הייתה בהמולה, שכן מתיישבים צרפתיים שנשארו באזור שלחו לצרפת בקשות לכבוש מחדש את הטריטוריה. "הסכם סאן אילדפונסו", שנחתם בסודיות באוקטובר 1800, קבע את העברת לואיזיאנה הספרדית בחזרה לצרפת בתמורה לדוכסות פארמה. אולם נפוליאון הבין במהרה שיהיה קשה לשלוט על שטח כל כך נרחב, וב-30 באפריל 1803 הוא מכר את לואיזיאנה לארצות הברית תמורת 80 מיליון פרנקים צרפתיים (15 מיליון דולר).

ארגון פוליטי וניהולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למונרכיה האבסולוטית לא היה קל לנהל את לואיזיאנה, שטח שהיה גדול פי כמה מצרפת האירופאית. לואי הארבעה עשר ויורשיו ניסו לכפות את שאיפותיהן האבסולוטיות על הטריטוריה, בדרך כלל ללא מתן תקציב מספיק.

מנהיגי המשטר הישן עודדו וניהלו את ההתיישבות בצרפת החדשה מסיבות שונות: אנרי הרביעי היה הראשון שנתן דחיפה של ממש להתיישבות הצרפתית בצפון אמריקה. אנרי, שהיה המלך הראשון משושלת בורבון, התעניין מאוד במה שמתרחש מעבר לים; לואי הארבעה עשר ושריו דאגו לגבי גודל הממלכה בהשוואה למעצמות אירופאיות אחרות כמו בריטניה וספרד; אולם הסיבה שחזרה על עצמה יותר מכל בפוליטיקה המלוכתית הייתה הרצון לצמצם את ההשפעה הבריטית בעולם החדש.

לואי הארבעה עשר דאג לקצץ בגופים המתווכים בצפון אמריקה ולא רצה באסיפות נכבדים או פרלמנט, ובשנות השישים של המאה ה-17 הקולוניה נחשבה לרכוש מלכותי. בתחילת המאה ה-18 הטריטוריה עברה לידיו של אנטואן קרוזה וחברת מיסיסיפי, שתפקידה היה לגייס מתיישבים, אולם ב-1731 לואיזיאנה שוב חזרה להיות רכוש הכתר. בניגוד לצרפת האירופאית, בה החוקים השתנו מחבל לחבל, החוקים בלואיזיאנה היו זהים בכל שטחה והתבססו על החקיקה הפריזאית, שהייתה שוויונית יחסית לזמנה. עובדה זו איחדה את המתיישבים במשך תקופה, ומרידות נגד הרשויות היו נדירות. אולם הממשל הצרפתי התקשה לחפות על המרחק הגדול שבין צרפת למושבה, והמתיישבים נאלצו בעיקר להגן על עצמם ולסמוך על שיתוף הפעולה עם השבטים המקומיים. למרחק היו גם צדדים חיוביים, שכן המתיישבים יכלו להבריח סחורה רבה מבלי לשלם מיסים.

ז'אן-בטיסט קולבר, שר המסחר והצי של לואי הארבעה עשר, שאף להרוויח כמה שיותר כסף לממלכה. הוא דאג להעלות את התפוקה של צרפת ושל מושבותיה ולהסתמך על ייצוא יותר מאשר על ייבוא. אולם הקולוניה האמריקאית דרשה כוח אדם ומשאבים רבים, משאבים שהופנו ברובם רק לצרפת האירופאית, ולא בוצעה מעולם שום תוכנית להקל על העברת מתיישבים או סחורות לאמריקה.

המנהל הקולוניאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת המשטר הישן לואיזיאנה היוותה חלק מיחידה קולוניאלית גדולה יותר בשם צרפת החדשה, שנשלטה על ידי משנה למלך. מושב הממשלה האזורית היה בעיר קוויבק עד שנת 1759, ובכך לואיזיאנה הייתה בעצם כפופה לקנדה. בנוסף, רוב החוקרים והמתיישבים בטריטורייה היו צרפתים קנדים, ולא מצרפת עצמה. אולם התקשורת בין קוויבק לניו אורלינס הייתה מוגבלת בשל המרחק העצום בין שתי הערים.

היישובים הצרפתיים בלואיזיאנה היו מפוזרים על שטח רב ולכן הם נהנו מאוטונומיה מסוימת, אך לא באופן רשמי. צרפת החדשה חולקה לבסוף לחמש ממשלות מקומיות, כשלואיזיאנה אחת מהןץ בשנת 1717 גם מחוז אילינוי צורף למחוז לואיזיאנה. הבירה הראשונה של לואיזיאנה הייתה העיר מוביל, כיום במדינת אלבמה, אך היא עברה לעיר בילוקסי ב-1720 ולבסוף לניו אורלינס ב-1722, שם ישב המושל. המושל עצמו היה דמות בולטת אולם למעשה לא היו לו סמכויות רבות; הוא פיקד על הצבא המקומי והיה אחראי על יחסים דיפלומטיים. הכוח האמיתי היה בידו של המפקח, שמונה על ידי המלך. המפקח היה בעצם נציגו של המלך במחוז והיה אחראי על המשפט, המשטרה והתקציב.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתדרלת סן-לואי בניו אורלינס

השטחים הצרפתיים בצפון אמריקה היו תחת סמכות דיוקסיה אחת, שמושבה היה בקוויבק. הארכיבישוף, שמונה על ידי המלך, היה המנהיג הרוחני של כל צרפת החדשה. אולם ללא פיקוח דתי צמוד אוכלוסיית המתיישבים לא הייתה מאוד אדוקה, בניגוד לתושבי צרפת האירופאית, והכנסות הכנסייה המקומית היו מועטות לעומת הכנסות הכנסייה בצרפת. למרות זאת, הכנסייה שימשה תפקיד חשוב בהיסטוריה של לואיזיאנה הצרפתית: היא שלחה מיסיונרים, בעיקר ממסדר הישועים, על מנת להמיר את דתם של הילידים האמריקאים; היא ייסדה בתי ספר ובתי חולים, וכמרים מסוימים אף השתתפו במסעות מחקר באזור. הישועים אף תרגמו קובצי תפילות לשפות אינדיאניות רבות, אולם הם לא הצליחו למנוע את מיזוג הדת הקתולית באמונות המקומיות (סינקרטיזם), ומספר הילידים שהמירו את דתם בכנות היה נמוך ביותר.

החברה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה להעריך את גודל האוכלוסייה במושבות הצרפתיות בצפון אמריקה; בעוד שמספר המתיישבים הצרפתיים והעבדים ידוע להיסטוריונים, לא ידוע המספר המדויק של הילידים באזור.

ילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הערכות מודרניות, במאה ה-15 חיו בצפון אמריקה כשבעה מיליון תושבים, והחל מהמאה ה-16 גודל האוכלוסייה המקומית ירד דרסטית, בעיקר בשל מחלות שהביאו עמם האירופאים, אליהן התושבים המקומיים לא היו מחוסנים. בסוף המאה ה-17 לא היו ככל הנראה יותר מ-200,000 ילידים בלואיזיאנה תחתית. מספר נמוך של ילידים שימשו כעבדים במושבות הצרפתיות. עבדים אלו נשבו במהלך מלחמות בין שבטים יריבים ונמכרו לצרפתים, אולם הם בדרך כלל נשלחו לעבוד באיים הקאריביים או בקנדה, שכן החקלאים בלואיזיאנה העדיפו עבדים אפריקאים.

עבדים אפריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1717, שר האוצר הצרפתי החליט לייבא עבדים שחורים ללואיזיאנה. מטרתו הייתה לפתח את כלכלת המטעים בלואיזאינה תחתית. בין 1719 ל-1743 הובאו לאזור כ-6000 עבדים מאפריקה, מתוכם חלק קטן נשלח לטריטוריית אילינוי. כלכלת לואיזיאנה תחתית הפכה כתוצאה מכך לתלויה בעבדים. לעבדים בצרפת החדשה הייתה אוטונומיה מסוימת; במהלך חגים הם הורשו למכור חלק מהיבול אותו גידלו; הם הורשו לצוד, לכרות עצים ולהחזיק בחיות משק הרחק מהמטע; ולמרות שנישואים בין-גזעיים היו איסורים, זוגות מעורבים או פילגשים שחורות היו שכיחים.

בכל זאת, חיי העבדים היו קשים ביותר, במיוחד בתקופת הקציר. מגורי העבדים היו צנועים והם ישנו על מזרני קש פשוטים. מצב העבדים היה תלוי ביחס שהם קיבלו מאדוניהם. אם האדון היה אכזר במיוחד העבדים לעתים קרובות ברחו והתחבאו בביצות או בניו אורלינס. אולם מרידות עבדים בלואיזיאנה לא היו שכיחות כמו במושבות הצרפתיות באיים הקאריביים. הסיכוי לשחרור היה נמוך, אולם מספר עבדים משוחררים (בעיקר נשים וחיילים לשעבר) ייסדו קהילות קטנות שהיו כמעט חסרות זכויות. למרות שלפי החוק העבדים היו חייבים לקבל חינוך נוצרי, רובם האמינו בסתר באנימיזם ולעתים קרובות שילבו בין שתי האמונות.

מתיישבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-7000 מהגרים אירופאים התיישבו בלואיזיאנה במהלך המאה ה-18, פי מאה פחות ממספר המתיישבים הבריטיים בצפון אמריקה. לואיזיאנה משכה מתיישבים צרפתיים מעטים יותר מהמושבות הקאריביות הפוריות. לאחר החצייה הארוכה והקשה של האוקיינוס האטלנטי, בה מתו מהגרים רבים, המתיישבים עמדו באתגרים רבים: תנאי המחיה שלהם היו קשים; הם היו צריכים להתמודד עם סביבה עוינת שהייתה שונה לגמרי ממה שהם הכירו; האזור ידע הוריקנים רבים, שלא היו ידועים בצרפת; המים של המיסיסיפי לא היו ראויים לשתייה וגרמו פעמים רבות להתפרצויות של קדחת צהובה; בנוסף, הכפרים והמוצבים הצרפתיים הותקפו לעתים קרובות על ידי ילידים.

המתיישבים הצרפתיים היו בדרך כלל גברים צעירים שגויסו בנמלים בצרפת ובפריז. רבים מהם היו קשורים באמצעות חוזה ונדרשו להישאר בלואיזיאנה למשך זמן מסוים בו הם נחשבו ל-"עבדים למחצה". על מנת להגדיל את האוכלוסייה הצרפתית באזור נשלחו אל המושבות נשים צעירות שמסען סובסד ושקיבלו נדוניה על ידי המלך. נשים אלו נקראו filles du Roi ("בנות המלך") או filles à la cassette ("בנות בתיבה"), והן היו בדרך כלל נשים ללא משפחה או כאלו שגדלו בבתי יתומים. בנוסף לנשים הללו שבאו למושבות מרצונן החופשי, בתחילת המאה ה-18 הוגלו ללואיזיאנה כ-200 נשים שנאסרו על שוטטות, קיבוץ נדבות או זנות, במטרה לשמש רעיות למתיישבים הצרפתיים.

לואיזיאנה הצרפתית כללה גם קהילות של מתיישבים שווייצרים וגרמנים. לאחר מלחמת שבע השנים הגיעו לטריטורייה קבוצות שונות ומגוונות, כמו ספרדים שברחו מסנטו דומינגו (האיטי של היום), מתנגדים למהפכה הצרפתית וקייג'נים. בשנת 1785הגיעו לניו אורלינס 1633 מתיישבים צרפתיים מאקדיה, שלושים שנה לאחר שגורשו מאדמתם כתוצאה מכיבוש רוב צרפת החדשה על ידי הבריטים. אקדים אחרים הגיעו לאזור בכוחות עצמם, וסך הכול כ-4000 התיישבו בלואיזיאנה.

ניעות חברתית הייתה קלה יותר באמריקה מאשר בצרפת באותה התקופה, וסוחרים רבים הצליחו לבנות לעצמם הון במהירות. הסוחרים הגדולים ביותר התיישבו בדרך כלל בניו אורלינס. בעלי המטעים העשירים של לואיזיאנה היו קשורים לדרך החיים הצרפתית ונהגו לייבא פאות ולבוש אופנתי מפריז. מתיישבים הרפתקניים רבים הפכו למה שנקרא בצרפתית Coureurs des bois ("רצי היער"), שתרו את כל אזור המיסיסיפי בתקווה למצוא זהב או להרוויח מסחר בפרוות עם הילידים. סחר הפרוות, שהיה בדרך כלל לא חוקי, היה מסוכן ביותר והעוסקים בו היו לרוב צעירים לא נשואים. רבים מהם השתלבו בקהילות האינדיאניות. המפורסם מביניהם היה טוסן שארבונו, שיחד עם אשתו סאקאג'וויה היווה חלק חשוב במסע לואיס וקלארק בתחילת המאה ה-19.

היחסים בין הצרפתים לילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת של המשטר הישן שאפה להפוך את האינדיאנים לנתיני המלך ולהמיר אותם לנצרות, אולם המרחק הרב שבין צרפת המטרופוליטנית למושבותיה שמעבר לים הפריע לשאיפה זו. רשמית, הילידים האמריקאים נחשבו לנתיני מלך צרפת, אולם במציאות הם היו אוטונומים הודות לעליונותם המספרית. לרשויות המקומיות לא היו האמצעים לכפות את החלטותיהם ולכן הן בדרך כלל התפשרו. השבטים המקומיים היו חיוניים לצרפתים בלואיזיאנה: הם הבטיחו את הישרדותם של המתיישבים, סחרו עימם בפרוות, שימשו כמדריכי דרך במסעותיהם ועוד. הברית עימם הייתה גם חשובה במאבק נגד הבריטים.

שני העמים השפיעו אחד על השני בתחומים רבים: הצרפתים למדו את השפות של המקומיים, שקנו מהם סחורה אירופאית כמו בדים, אלכוהול, נשק ועוד ולעתים אף אימצו את דתם. "רצי היער" והחיילים הצרפתיים שאלו מהילידים סירות קנו ונעליים ואף אכלו מאכלים מקומיים כמו אורז בר וסוגי בשר שונים, כמו בשר דב וכלב. המתיישבים היו תלויים לעתים קרובות בילידים להשגת אוכל, וכן הם רופאו לעתים קרובות על ידי שמאנים מקומיים שהשתמשו בתרופות מסורתיות.

מתיישבים רבים העריכו ופחדו מהכוח הצבאי של הילידים, אולם אחרים לעגו לתרבותם וראו בהם גזע נחות ללבנים. ב-1735 נאסרו נישואים בין-גזעיים בלואיזיאנה ללא הסכמת הרשויות. אולם למרות מספר היתקלויות אלימות היחסים בין הילידים האמריקאים למתיישבים בלואיזיאנה היו די טובים, בעיקר הודות לעובדה שהאוכלוסייה האירופאית האזור הייתה מצומצמת.

כלכלת לואיזיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואיזיאנה עילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור הצפוני של לואיזיאנה הצרפתית, שהיה מאוכלס בדלילות, היה מוקדש בעיקר לגידול דגנים. מעט החקלאים הצרפתים שהתיישבו באזור התרכזו במספר כפרים וגידלו בעזרת פועלים ועבדים תירס וחיטה. החקלאים גם גידלו סוסים, פרות וחזירים וכן כמויות קטנות של טבק, קנבוס, פשתן וענבים (למרות שהיין עדיין יובא מצרפת). החקלאות הייתה תלויה באקלים הקשה ובהצפות התקופתיות של המיסיסיפי.

תחנות המסחר באזור התמקדו בעיקר בסחר בפרוות והיו מבוצרות רק במעט. "רצי היער" החליפו נשק, בדים וסחורות זולות בפרוות בונים או איילים. פרוות אלו נמכרו מאוחר יותר בערים והמוצבים של צרפת החדשה. האזור גם ייצר מלח ועופרת וסיפק בשר צייד לניו אורלינס.

לואיזיאנה תחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת דרום לואיזיאנה התבססה בעיקר על מטעים בהם עבדו עבדים. בעלי המטעים הללו התגוררו בדרך כלל בניו אורלינס והשאירו את ניהולם בידי מנהלי משק. הגידולים היו מגוונים והיו תלויים באקלים ובתנאי השטח. חלק מהיבול היה מיועד ללואיזיאנה (בעיקר תירס, ירקות, אורז וחיות משק) והשאר יוצא לצרפת (בעיקר טבק).

ניו אורלינס הייתה הבירה הכלכלית של לואיזיאנה, למרות שבמשך עשרות שנים היא נשארה במעמד של כפר. המתיישבים בנו תשתיות שעודדו את המסחר, כמו תעלה שנחפרה ב-1723. העיר ייצאה עורות מפנים הארץ וכן יבול מהמטעים. המשלוחים הנדירים מצרפת הביאו מזון, אלכוהול, נשק, כלי עבודה, בדים, לבוש, ועוד מוצרים מוגמרים. ניו אורלינס גם ייצאה עץ, אורז ותירס למושבות הצרפתיות בקאריביים.

המסורת הצרפתית בלואיזיאנה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות הצרפתית בלואיזיאנה השאירה מורשת תרבותית המודגשת בעיקר בעשורים האחרונים. המורשת של השפה הצרפתית נמצאת תחת איום מתמיד ולכן הוקם גוף האחראי על פיתוח הצרפתית בלואיזיאנה, אולם קיים עדיין ויכוח לגבי איזה ניב צרפתי צריך להילמד, זה של צרפת, של קנדה, של לואיזיאנה או של הקייג'נים. כיום אזורים קייג'נים רבים בלואיזיאנה חוברים לאגודות בקהילות אקדיות בקנדה. בשנת 2003 שבעה אחוזים מתושבי לואיזיאנה היו דוברי צרפתית. מוערך כי כ-25 אחוזים מהאוכלוסייה הם ממוצא צרפתי, ובמדינה ישנם שמות משפחה צרפתיים רבים. לרבות מערי ועיירות האזור יש שמות ממוצא צרפתי, כמו סנט לואיס, דטרויט, באטון רוג', ניו אורלינס ומוביל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]