לואי ארמסטרונג

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לואיס אמסטרונג)
לואי ארמסטרונג
Louis Armstrong
לידה 4 באוגוסט 1901
ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית
פטירה 6 ביולי 1971 (בגיל 69)
קווינס, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה לואי דניאל ארמסטרונג
שם במה Satchmo עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות פלאשינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1919–1971 (כ־52 שנים)
סוגה ג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול בריטון, באסו פרופונדו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה חצוצרה, קורנית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים ABC רקורדס, קולומביה רקורדס, Audio Fidelity Records, דקה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Lucille Armstrong (4 בפברואר 1942–6 ביולי 1971)
ליל הארדין ארמסטרונג (4 בפברואר 1924–1938) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
louisarmstronghouse.org
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לואי דניאל ארמסטרונג (באנגלית: Louis Daniel Armstrong;‏ 4 באוגוסט 1901‏[1] – 6 ביולי 1971), הידוע גם בכינוי "סצ'מו" ("Satchmo"), היה זמר וחצוצרן אמריקאי שעסק בעיקר בסגנון הג'אז. ארמסטרונג נחשב על ידי רבים כאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים ביותר במאה ה-20[2]. נגינתו הכריזמטית, יכולת הביצוע החדשנית שלו ואישיותו המרשימה הפכו את הג'אז ממוזיקת ריקודים פרובינציאלית לצורת אמנות פופולרית.

ארמסטרונג נודע בתחילה בעיקר בזכות נגינתו בחצוצרה, אולם הוא גם היה אחד מזמרי הג'אז המשפיעים ביותר, ולקראת סוף הקריירה שלו היה מפורסם בעיקר בשירתו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידיעה ב"טיימס דמוקרט", 2 בינואר 1913, על מעצרו של נער שחור בן 12 בשם לואי ארמסטרונג
לואי ארמסטרונג במהלך ביקורו בישראל, אפריל 1959

ארמסטרונג נולד כבן למשפחה ענייה מניו אורלינס שבלואיזיאנה. על פי מרבית המקורות אביו היה ויליאם ארמסטרונג, אשר סירב לשאת את אמו, מרי מאיאן אלברט, ואשר נטש את המשפחה ביום לידתו של ארמסטרונג, ובכך אילץ את אימו לצאת לעבוד בזנות על מנת לפרנס את המשפחה. על פי האתר "Elvis Presley News", אמו הייתה זונה, אביו "בלתי ידוע" והוא (ואחותו ביאטריס) גדלו לסירוגין אצל אמו ואצל סבתו ג'וזפין[3].

את כלי הנגינה הראשון שלו, קורנט (אחד מסוגי החצוצרה המוכרים ביותר, שהיה פופולרי בקרב מוזיקאים בניו אורלינס) הוא קיבל משכניו, משפחת קרנופסקי היהודית-ליטאית ממוצא חסידי, שהעסיקו אותו בעבודות שונות לצד אחד מילדי המשפחה ושאליהם היה מקושר במיוחד. ארמסטרונג התארח בביתם במשך שנים באופן קבוע, דבר שהקנה לו בין היתר ידיעת יידיש שוטפת. עד סוף ימיו הוא נהג לשאת על צווארו שרשרת עם מגן דוד, כאות להכרת הטוב לאותה משפחה, שהייתה משפחתו היחידה[4].

הלהקה הראשונה אליה הצטרף כנגן קורנט הייתה להקת "בית האסופים השחורים" (Negro Waif's Home), או בשמו הרשמי בית המחסה לאסופים צבעונים של ניו אורלינס (New Orleans Home for Colored Waifs). הוא נשלח למקום זה כשהיה בן 10, לאחר שנתפס יורה באקדח בחגיגה בערב ראש השנה האזרחית[5].

ארמסטרונג נהג לעקוב אחרי תהלוכות תזמורות כלי נשיפה שעברו בעיר לעיתים קרובות, כשהוא מאזין למוזיקאים ותיקים כמו באנק ג'ונסון, באדי פטיט, ויותר מכולם ג'ו "קינג" אוליבר, שהיה המורה ודמות האב של ארמסטרונג הצעיר. לאחר מכן ניגן ארמסטרונג בתזמורות כלי נשיפה ובספינות נהר בסביבות ניו אורלינס, והתחיל לנוע בדרכים עם התזמורת המפורסמת של פיית מאראבל, שהצטרפה לשייט ספינת קיטור לאורך נהר המיסיסיפי; ארמסטרונג תיאר את התקופה בתזמורת של מאראבל כ"ללכת לאוניברסיטה", שכן הזדמנות זו אפשרה לו לרכוש ניסיון רחב עם עיבודים כתובים. כשג'ו אוליבר עזב את ניו אורלינס בשנת 1919, תפס ארמסטרונג את מקומו בתזמורת של קיד אוריי, שנחשבה לתזמורת הג'אז המובילה בעיר.

בשנת 1922 הצטרף ארמסטרונג לנדידה לשיקגו, שם הוזמן על ידי ג'ו אוליבר להצטרף לתזמורת הקריאול-ג'אז שלו. התזמורת של אוליבר הייתה החשובה והמשפיעה ביותר בשיקגו בתחילת שנות ה-20, תקופה בה שיקגו הייתה המרכז של הג'אז. ההקלטות הראשונות של ארמסטרונג, מנגן קורנט שני בתזמורת של אוליבר (כולל קטעי סולו אחדים) נעשו בשנת 1923.

ארמסטרונג שמח לעבוד עם אוליבר, אך אשתו, הפסנתרנית ליל הארדין ארמסטרונג, האיצה בו לחפש שכר גבוה יותר. ארמסטרונג ואוליבר נפרדו כידידים בשנת 1924 וארמסטרונג עבר לניו יורק כדי לנגן עם התזמורת של פלטשר הנדרסון – התזמורת השחורה המובילה באותה עת. אז גם עבר ארמסטרונג לחצוצרה כדי להשתלב טוב יותר בקרב שאר הנגנים במחלקת כלי הנשיפה. באותו זמן, הוא גם ביצע הקלטות רבות אותן ארגן עבורו ידידו הוותיק מניו-אורלינס, הפסנתרן קלרנס ויליאמס. הקלטות אלו כללו להקות ג'אז קטנות (שהטובות שבהן זיווגו את ארמסטרונג עם אחד מיריביו לטכניקה ולרעיונות, סידני בשה) וסדרה בה ליווה זמרי בלוז.

הוא חזר לשיקגו בשנת 1925 והחל להקליט תחת שמו עם להקותיו Louis Armstrong and his Hot Five ו-Louis Armstrong and his Hot Seven להיטים כמו Potato Head Blues, Muggles (רמיזה למריחואנה) ו-West End Blues שקבעו את הסטנדרט וסדר היום של הג'אז לשנים רבות. בשנת 1928 הוא הקליט שיר עם St. James Infirmary Blues שמאז הפך לסטנדרט של השיר.

ארמסטרונג חזר לניו יורק בשנת 1929, ואז עבר ללוס אנג'לס בשנת 1930, ומשם לסיבוב הופעות באירופה. לאחר שנים רבות בדרכים, הוא השתקע בקווינס שבניו יורק בשנת 1943. אף על פי שהיה קורבן לתהפוכות של עולם המוזיקה האמריקאית בתחילת המאה ה-20, ולעסקי המוזיקה בהם התערבו גם הגנגסטרים, הוא המשיך לפתח את המוזיקה שלו.

ידידו הקרוב ביותר של ארמסטרונג החל מסוף שנות ה-20 היה גנגסטר יהודי משיקגו, ג'ו גלייזר, אשר הפך החל מ-1935 למנהל עסקיו[6].

בשלושים השנים הבאות, ארמסטרונג ניגן ביותר משלוש-מאות הופעות בשנה. רוב מסעות ההופעות שלו החל משנות ה-40 היו עם קבוצה קטנה ויציבה בשם Louis Armstrong and his All Stars, שכללה את בארני ביגרד, ג'ק טיגרדן, ארל היינס, טרומי יאנג ובארט דימס. במהלך תקופה זו הוא ביצע הקלטות רבות והופיע ביותר מ-30 סרטים. בשנת 1959 ערך ארמסטרונג מספר הופעות בישראל[7].

ארמסטרונג התמיד בלוח ההופעות העמוס שלו עד מספר שנים לפני מותו. הוא גם יצא להופעות באפריקה, אירופה ואסיה תחת חסות משרד החוץ האמריקאי בהצלחה מרובה ונודע כ"השגריר סאצ'".

ארמסטרונג מת מהתקף לב בשנת 1971, חודש לפני יום הולדתו ה-70. הוא נקבר בבית העלמין פלשינג בניו יורק.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי ארמסטרונג, 1947

הכינוי "סצ'מו" (Satchmo או "סץ'") הוא קיצור של Satchelmouth (פה-ילקוט). מוקדם יותר הוא היה ידוע בכינוי Dippermouth (פה-אוניה). כל אלו הם התייחסויות לפיו הגדול. חברים ועמיתים בדרך כלל קראו לו "פופס" (Pops), השם בו השתמש ארמסטרונג כשהתייחס לחבריו ועמיתיו המוזיקאים (פרט לפופס פוסטר, לו קרא ארמסטרונג תמיד "ג'ורג'").

הכינוי "סצ'מו" ואישיותו הדרומית החמה של ארמסטרונג, יחד עם אהבתו הטבעית לבידור ולעירור תגובה מהקהל, הביאו ליצירתה של אישיות ציבורית – החיוך, הזעה, הממחטה – שהפכו אולי אפילו לסוג של קריקטורה גזענית בשנותיו המאוחרות. הוא גם ספג ביקורת על שהסכים לקבל את התואר "מלך הזולו" כחלק מקרנבל המרדי גרא של שנת 1949. (בקהילה השחורה בניו-אורלינס זהו תפקיד מכובד כראש קרנבל ה-Krewe, אך נחשב מביך ואף פוגעני בקרב אנשים מבחוץ, הרואים אותם לובשים תלבושות של שמלות קש ואיפור פנים שחור כסאטירה על הגישה של הלבנים בדרום לשחורים).

חוסר הרגישות הגזעי של ארמסטרונג בכך שלקח את תפקיד מלך הזולו נחשב לחלק מכשל גדול יותר אצל ארמסטרונג. בעוד חלק ראו בו אישיות חברתית וחברותית, אחרים סברו שהוא מנסה למצוא חן בעיני הקהל הלבן והופך לקריקטורה של זמר נודד. מוזיקאים כמו סמי דייוויס ג'וניור, דיזי גילספי ומיילס דייוויס מתחו ביקורת על ארמסטרונג על כך שהופיע בפני קהלים מופרדים גזעית, ושלא נקט עמדה תקיפה מספיק בתנועת זכויות האזרח, כמו הדמות מהספר "אוהל הדוד תום". בילי הולידיי ענתה למבקרים – "of course Pops toms, but he toms with class." (מובן ש"פופס" נוהג כדוד תום, אך הוא עושה זאת עם סגנון).

ארמסטרונג היה אחד מהתורמים הגדולים למרטין לותר קינג ולפעילי זכויות אזרח אחרים, אך העדיף לפעול מאחורי הקלעים, כשהוא שומר על הפרדה בין הפוליטיקה לעבודתו כאמן-מופיע. בשל כך, דווקא התבטאויותיו החריגות בנושא זה זכו לתהודה: הביקורת של ארמסטרונג על חוסר הפעולה של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר במהלך המאבק על האינטגרציה בבתי הספר בליטל רוק ארקנסו בשנת 1957 זכתה לחשיפה ברמה הלאומית.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו הראשונות, נודע ארמסטרונג בעיקר בשל הווירטואוזיות שלו בנגינה בקורנט ובחצוצרה. ניתן לשמוע את נגינתו הטובה ביותר בחצוצרה בתקופה המוקדמת בתקליטיו עם ה-"Hot Five" וה-"Hot Seven". האלתורים שביצע בהקלטות אלו, של סטנדרטים מניו-אורלינס ושל שירים עדכניים (לאותה תקופה), נחשבים עד היום לגאוניים. הדור הקודם של המוזיקאים מניו-אורלינס התייחסו לאלתורים שלהם כ"וריאציות על המלודיה"; אבל האלתורים של ארמסטרונג היו נועזים ומתוחכמים לאותה תקופה, אך שמרו על עידון ומלודיות. הוא נהג להרכיב מחדש מנגינות פופולריות שניגן, הופך אותן למעניינות יותר. נגינתו של ארמסטרונג מלאה במלודיות שמחות ומלאות השראה, קפיצות יצירתיות, ומקצבים מעודנים רגועים או נמרצים. הגאוניות של פסקאות מוזיקליות אלו היא בת-לוויה לטכניקת הנגינה של ארמסטרונג, שהושחזה באימון מתמיד, שהרחיבה את רוחב היריעה, הצליל והיכולות של החצוצרה. בתקליטיו ארמסטרונג יצר כמעט לבדו את תפקיד סוליסט הג'אז, הופך את מה שהיה מוזיקה עממית קבוצתית לצורת אמנות עם אפשרויות בלתי מוגבלות לביטוי אינדיבידואלי.

ביצירתו של ארמסטרונג בשנות ה-20 הוא מתח את יכולותיו לשיא. בתקליטי ה-"Hot Five" בעיקר ניתן להבחין בפספוסים קלים ובתווים שלא נוגנו, שאינם פוגעים בחוויית ההאזנה שכן האנרגיה של ההופעה הספונטנית מצליחה לעבור לשומע. באמצע שנות ה-30 ארמסטרונג הגיע לרמה נאותה של ביטחון עצמי, כשהוא יודע בדיוק מה הוא יכול לבצע ומיישם זאת באופן מושלם.

ככל שהמוזיקה שלו התפתחה והפופולריות שלו גברה, שירתו הפכה חשובה גם כן. ארמסטרונג לא היה הראשון להקליט שירת סקאט, אך היה רב אמן בסוגה זו ועזר להפוך אותה לפופולרית. אחד מלהיטיו בהם נודע, היה כאשר ניגן ושר סקאט בקטע "Heebie Jeebies" ושר "I done forgot the words" באמצע הקלטת "I'm A Ding Dong Daddy From Dumas". תקליטיו אלו היו להיטים ושירת סקאט הפכה לחלק חשוב בהופעותיו. אולם הרבה לפני כן שיחק ארמסטרונג עם קולו, מקצר ומאריך משפטים, משלב אלתורים, כשהוא משתמש בקולו ביצירתיות לא פחותה מאשר בחצוצרתו.

במהלך הקריירה הארוכה שלו, ניגן ושר ארמסטרונג עם הנגנים והזמרים החשובים ביותר. ביניהם עוזר-הקטר המזמר ג'ימי רודג'רס, בינג קרוסבי, דיוק אלינגטון, פלטשר הנדרסון, בסי סמית, ואלה פיצג'רלד. ארמסטרונג הקליט שלושה אלבומים עם פיצג'רלד: "Ella & Louis", "Ella & Louis again", ו-"פורגי ובס" עבור חברת "ורב רקורדס". תקליטיו, "Satch Plays Fats", שהורכב כולו מקטעים של פטס וואלר, ו-"Louis Armstrong Plays W.C. Handy" בשנות ה-50 היו, ככל הנראה, האחרונות שבהקלטות היצירתיות הגדולות שלו, אבל אפילו להקלטות אנקדוטליות כמו "Disney Songs the Satchmo Way" יש רגעי הקסם שלהן. עם זאת, רוב ההקלטות המאוחרות שלו זכו לביקורת על היותן פשטניות מדי או משעממות.

לארמסטרונג היו להיטים רבים כמו מקי סכינאי,[8] "Stardust", "What a Wonderful World", "When the Saints Go Marchin' In", "Dream a Little Dream of Me", "Ain't Misbehavin'", ו-"Stompin' at the Savoy". הוא אפילו הדיח את להקת "הביטלס" מראש מצעדי הפזמונים עם השיר "Hello, Dolly". להיטו האחרון של ארמסטרונג היה השיר הסנטימנטלי "What A Wonderful World", שיצא בשנת 1968. (השיר זכה לעדנה מחודשת כשהופיע בפסקול הסרט "בוקר טוב, וייטנאם" בשנת 1987. הוצאתו המחודשת שוב כבשה את מצעדי הפזמונים ברחבי העולם.)

עם דני קיי הופיע בסרטים "שיר נולד" (1948) ו"חצוצרת הקסם" (1959). ב-1961 הופיע וניגן בסרט "אינטרמצו בפריז" לצידם של פול ניומן וסידני פואטייה.

ארמסטרונג נהנה מסוגים רבים של מוזיקה, מהבלוז הארצי ביותר עד לעיבודים המתקתקים של גאי לומברדו, שירי עם מאמריקה הלטינית, סימפוניות קלאסיות ואופרה. ארמסטרונג שילב השפעות מכל המקורות הללו בהופעותיו, לעיתים מבלבל את מעריציו שרצו שהוא יישאר בקטגוריות צרות ומוגדרות. ארמסטרונג גם נכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול כ"השפעה מוקדמת". כמה מקטעי הסולו שלו משנות ה-50, כמו גרסת הרוק אנד רול ל-"Saint Louis Blues" מהאלבום משירי ויליאם כריסטופר הנדי, מראים שההשפעה הייתה דו-כיוונית.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של לואי ארמסטרונג

השפעתו של ארמסטרונג על התפתחות הג'אז היא רבה מכדי להימדד, אולם אישיותו הכובשת, בין אם כאמן, ובין אם יותר מאוחר כדמות ציבורית, הייתה כה בולטת עד שהיא הטילה צל על המוזיקה והשירה שלו.

כווירטואוז חצוצרה, לארמסטרונג היה צליל ייחודי וכישרון יוצא דופן לאלתור מלודי. באמצעות נגינתו הפכה החצוצרה לכלי סולו בג'אז. הוא גם היה בן-זוג וחבר להקה מיומן נוסף על כישרונו יוצא הדופן כסוליסט. היצירתיות שלו הרימה את הרמה המוזיקלית עבור כל אלו שבאו אחריו.

ארמסטרונג נחשב לזה שהמציא את שירת הג'אז. היה לו קול חצצי מובהק, בו השתמש בזריזות מפליאה כמאלתר, מכופף את המילים והמנגינה לצרכיו. הוא היה גם מוכשר בשירת סקאט (שירה של הברות חסרות פשר או ללא הברות כלל). לפני ארמסטרונג, זמרים פשוט שרו את השירים. אחריו, הם היו חופשיים לשים את חותמם האישי עליהם.

ארמסטרונג הופיע ביותר מתריסר סרטים הוליוודים, לא בולטים במיוחד, בדרך כלל בתפקיד מנצח תזמורת או מוזיקאי. הוא היה האדם השחור הראשון שהגיש תוכנית רדיו בשנות ה-30. הוא גם הופיע מדי פעם בטלוויזיה, בייחוד בשנות ה-50 וה-60, כולל הופעות בתוכנית "The Tonight Show" של ג'וני קרסון.

רבות מההקלטות של ארמסטרונג נשארו פופולריות עד היום, וגם עשרות שנים לאחר מותו, חלק ניכר מההקלטות שלו, מכל שנות הקריירה שלו, הודפסו יותר מאשר בחייו. ההקלטות שלו משנת 1923 עם ג'ו קינג אוליבר ולהקת הקריאול-ג'אז שלו עדיין מושמעות כדוגמה לג'אז של הרכבים מניו-אורלינס. פעמים רבות מדי הוקלט ארמסטרונג יחד עם תזמורות קפואות ורגילות, שבהן רק נגינת חצוצרתו של ארמסטרונג מתעלה מעל הקו המשעמם. הקטע "Melancholy Blues", שביצעו ארמסטרונג ולהקתו ("Louis Armstrong and the Hot Seven") נכלל בתקליט הזהב של וויאג'ר שנשלח לחלל החיצון כדי לייצג את אחד מההישגים הגדולים של האנושות.

ארמסטרונג הקים קרן ללא מטרות רווח להקניית חינוך מוזיקלי לילדים מעוטי-יכולת, והוריש את ביתו והארכיון העשיר שלו שהכיל כתבים, ספרים, הקלטות ומזכרות ל-Queens College בניו-יורק לאחר מותו ומות אשתו לוסיל. ארכיון לואי ארמסטרונג נגיש לחוקרי מוזיקה וביתו בקורונה שבקווינס נפתח לציבור כמוזיאון ב-15 באוקטובר 2003.

לארמסטרונג כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שם ארמסטרונג קרויים פארק ונמל תעופה בעיר ניו אורלינס, וכן אצטדיון לואי ארמסטרונג בניו יורק המשמש כאצטדיון הבית של אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס. מלבדם קרויים שעל שם ארמסטרונג מוסדות רבים ברחבי אמריקה, ביניהם בתי ספר ומוסדות תרבות.

לכבוד יום השנה ה-100 להולדתו, שונה שמו של נמל התעופה של ניו אורלינס לנמל התעופה הבין-לאומי ניו אורלינס לואי ארמסטרונג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: לואי ארמסטרונג
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לואי ארמסטרונג

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארמסטרונג אמר שהוא לא ידע בדיוק מתי נולד, אבל חגג את יום הולדתו ב-4 ביולי. הוא לרוב ציין את שנת 1900 כשנת הולדתו (אף על פי שכתב 1901 ברישומו בביטוח הלאומי ובמסמכים רשמיים אחרים). חוקר מוזיקת ניו-אורלינס, טאד ג'ונס, קבע, תוך שימוש במסמכים שנמצאו בכנסייה קתולית בה הטבילה סבתו של ארמסטרונג אותו, שארמסטרונג נולד ב-4 באוגוסט 1901. בעזרת עדויות מסייעות נוספות התקבל תאריך זה בקרב המומחים לארמסטרונג כתאריך לידתו.
  2. ^ "Miles Davis voted greatest jazz artist". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-11-15. נבדק ב-2022-02-08.
  3. ^ Jewish Elvis Shabbat Elvis Elvis Jewish Family Tree, Elvis Presley News (באנגלית)
  4. ^ "The History Behind the Name", באתר The Karnofsky Project
  5. ^ ז'אן ברנאר פואי, אנשים גדולים, התחלות קטנות, עמ' 22
  6. ^ "Satchmo and the Jews", נובמבר 2009, בקומנטרי
  7. ^ ארמסטרונג על אמנותו: הג'אז - מוסיקה מהלב, על המשמר, 15 באפריל 1959
  8. ^ טרי טיצ'אאוט The Wall Street Journal, ‏כיצד נולד אחד הלהיטים הגדולים של מוזיקת הג'אז?, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2022
פרס גראמי למפעל חיים
1963–1989 בינג קרוסבי (1963) • פרנק סינטרה (1965) • דיוק אלינגטון (1966) • אלה פיצג'רלד (1967) • אירווינג ברלין (1968) • אלוויס פרסלי (1971) • לואי ארמסטרונג, מהליה ג'קסון (1972) • צ'אק ברי, צ'ארלי פארקר (1984) • ליאונרד ברנשטיין (1985) • בני גודמן, הרולינג סטונז, אנדרס סגוביה (1986) • רוי אייקוף, בני קרטר, אנריקו קארוזו, ריי צ'ארלס, פאטס דומינו, וודי הרמן, בילי הולידיי, בי. בי. קינג, אייזק שטרן, איגור סטרווינסקי, ארטורו טוסקניני, האנק ויליאמס (1987) • פרד אסטר, פבלו קזאלס, דיזי גילספי, יאשה חפץ, לנה הורן, לאונטין פרייס, בסי סמית, ארט טייטום, שרה ווהן (1989)
1990–1999 נט קינג קול, מיילס דייוויס, ולדימיר הורוביץ, פול מקרטני (1990) • מריאן אנדרסון, בוב דילן, ג'ון לנון, קאתי ולס (1991) • ג'יימס בראון, ג'ון קולטריין, ג'ימי הנדריקס, מאדי ווטרס (1992) • צ'ט אטקינס, ליטל ריצ'רד, ת'לוניוס מונק, ביל מונרו, פיט סיגר, פאטס וולר (1993) • ביל אוונס, אריתה פרנקלין, ארתור רובינשטיין (1994) • פטסי קליין, פגי לי, הנרי מנסיני, קרטיס מייפילד, ברברה סטרייסנד (1995) • דייב ברובק, מרווין גיי, גאורג שולטי, סטיבי וונדר (1996) • בובי בלנד, האחים אברלי, ג'ודי גרלנד, סטפן גרפלי, באדי הולי, צ'ארלס מינגוס, אוסקר פיטרסון, פרנק זאפה (1997) • בו דידלי, האחים מילס, רוי אורביסון, פול רובסון (1998) • ג'וני קאש, סם קוק, אוטיס רדינג, סמוקי רובינסון, מל טורמה (1999)
2000–2009 הארי בלפונטה, וודי גאת'רי, ג'ון לי הוקר, מיץ' מילר, וילי נלסון (2000) • הביץ' בויז, טוני בנט, סמי דייוויס ג'וניור., בוב מארלי, The Who‏ (2001) • קאונט בייסי, רוזמרי קלוני, פרי קומו, אל גרין, ג'וני מיטשל (2002) • אטה ג'יימס, ג'וני מאטיס, גלן מילר, טיטו פואנטה, סיימון וגרפונקל (2003) • ואן קלייברן, The Funk Brothers, אלה ג'נקינס, סאני רולינס, ארטי שו, דוק ווטסון (2004) • אדי ארנולד, ארט בלייקי, The Carter Family, מורטון גולד, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, ג'רי לי לואיס, ג'לי רול מורטון, פינטופ פרקינס, הסטייפל סינגרס (2005) • דייוויד בואי, קרים, מרלה הגרד, רוברט ג'ונסון, ג'סי נורמן, ריצ'רד פריור, הוויברז (2006) • ג'ואן באאז, Booker T. & the M.G.'s, מריה קאלאס, אורנט קולמן, הדלתות, הגרייטפול דד, בוב וילס (2007) • ברט בכרך, הבנד, קאב קאלוויי, דוריס דיי, יצחק פרלמן, מקס רואץ', ארל סקרוגס (2008) • ג'ין אוטרי, הנערים העוורים מאלבמה, ארבע הפסגות, האנק ג'ונס, ברנדה לי, דין מרטין, טום פקסטון (2009)
2010–2019 לאונרד כהן, בובי דארין, דייוויד אדוארדס, מייקל ג'קסון, לורטה לין, אנדרה פרווין, קלארק טרי (2010) • ג'ולי אנדרוז, רוי היינס, רביעיית ג'וליארד, שלישיית קינגסטון, דולי פרטון, הראמונס, ג'ורג' בוורלי שיי (2011) • להקת האחים אולמן, גלן קמפבל, אנטוניו קרלוס ז'ובים, ג'ורג' ג'ונס, ההורנס של ממפיס, דיאנה רוס, גיל סקוט-הרון (2012) • גלן גולד, צ'ארלי היידן, לייטנינג הופקינס, קרול קינג, פטי פייג', ראווי שנקר, The Temptations‏ (2013) • הביטלס, קליפטון צ'נייר, האחים איסלי, קרפטוורק, קריס קריסטופרסון, ארמנדו מנסנרו, מוד פאוול (2014) • בי ג'יז, פייר בולז, באדי גאי, ג'ורג' האריסון, פלאקו חימנס, האחים לובין, ויין שורטר (2015) • רות בראון, סליה קרוז, Earth, Wind & Fire, הרבי הנקוק, ג'פרסון איירפליין, לינדה רונסטאדט, ראן די אם סי (2016) • שירלי קיסר, אחמד ג'מאל, צ'רלי פרייד, ג'ימי רודג'רס, נינה סימון, סליי סטון, הוולווט אנדרגראונד (2017) • האל בליין, ניל דיימונד, אמילו האריס, לואיס ג'ורדן, The Meters, קווין, טינה טרנר (2018) • בלאק סבאת', ג'ורג' קלינטון ופרלמנט-פאנקדליק, בילי אקסטין, דוני האת'וויי, חוליו איגלסיאס, סאם אנד דייב, דיון וורוויק (2019)
2020–הווה שיקגו, רוברטה פלאק, אייזק הייז, איגי פופ, ג'ון פריין, פאבליק אנמי, סיסטר רוזטה תארפ (2020) • Grandmaster Flash and the Furious Five, ליונל המפטון, מרילין הורן, סולט אנ' פפה, סלינה, Talking Heads‏ (2021) • בוני רייט (2022)‏ • בובי מקפרין, נירוונה, מא רייני, סליק ריק, נייל רוג'רס, הסופרימס, אן וילסון וננסי וילסון (2023)‏ • N.W.A, לורי אנדרסון, האחיות קלארק, גלדיס נייט, דונה סאמר, תמי ויינט (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לואי_ארמסטרונג&oldid=37960103"